וְָ֠עַתָׂה אִּם-יֶשְכֶָּ֨ם עֹשִֶּ֜ים חֶָ֧סֶד וֶָֽאמֶָ֛ת אֶת-אֲדֹנִָּ֖י הַגִֵּּ֣ידו לִִּ֑י וְאִּם-לִֹ֕א הַגִֵּּ֣ידו לִָּ֔י וְאֶפְנֶָ֥ה עַל-יָׂמִָּ֖ין אָֹ֥ו עַל-שְמָֹֽאל. (כד,מט').
יש ליתן טעם לאומרו וְְ֠עַתָׂה א ם-יֶשְכֶָּ֨ם עֹ ש ָ֜ים חֶ ֵ֧סֶד. מאי יֶשְכֶָּ֨ם.
ולעומקו של מקרא יש לומר שנקט בלשון זאת להזכיר זכות אברהם שהתחסד עם קונו ונאמר בו (כב,ג') וַיַשְכֵָּ֨ם אַבְרָׂהָָׂ֜ם בַבִֹ֗קֶר, לעשות רצון אביו שבשמים. ועל דרך לשון נופל על לשון. א ם-יֶשְכֶָּ֨ם בזכות של וַיַשְכֵָּ֨ם.
ועוד רצה לומר אִּם-יֶשְכֶָּ֨ם אם יש בכם. אצל רבקה נראה בעליל כי כל ישותה היא ישות של חסד. ואתם, פֶן-יֶׁ֣ש בָׂכִֶ֗ם שָֹ֛רֶש פֹרֵֶּ֥ה רֹ֖אש וְלַָֽעֲנָָֽׂה [דברים ל, יז'], או גם בכם יש קורטוב של חסד, אף כי לא תמצא ישות של חסד בקרבכם.
וַיַָּ֨עַן לָׂבָֹּׂ֤ן ובְתואֵלּ֙ וַיֵֹּ֣אמְרָ֔ו מֵה' יָׂצֵָּׂ֣א הַדָׂבִָׂ֑ר לָֹ֥א נוכַָ֛ל דַבֵָ֥ר אֵלֶָ֖יָך רַָ֥ע אֹו-טָֹֽוב
מה' יָׂצֵָּׂ֣א הַדָׂבִָׂ֑ר. (כד,נ').
תימה, מה יש להם לרשעים להודות שמה' יצא הדבר. אלא לפי שלעיל מיניה בפסוק הקודם אמר להם אליעזר וְְ֠עַתָׂה אִּם-יֶשְכֶָּ֨ם עֹשִֶּ֜ים חֶָ֧סֶד וֶָֽאֱמֶָ֛ת אֶת-אֲדֹנ֖י הַגֶׁ֣ידּו לִֹ֑י וגו', נזעקו לבן ובתואל, רק לא תאמר שאנו עושים חסד. שכן דרכם של רשעים שעדיף להם להודות שמה' יצא הדבר מאשר להודות שעושים חסד.
הִּּנֵָֽה-רִּבְקָָׂ֥ה לְפָׂנֶָ֖יָך קֵַּ֣ח וָׂלְִֵ֑ך ותְהִֹּּ֤י אִּשָׂהּ֙ לְבֶן-אֲדֹנֶָ֔יָך כַָֽאֲשֶָ֖ר דִּבֶָ֥ר ה' [כד, נא']
לְבֶן-אֲדֹנֶָ֔יָך.
כאן רמז הכתוב מאוויי לבו הרשע של לבן, לרשת את כל רכושו של אברהם. ולהיות אדוניו של אליעזר. שנאמר ּותְה֤י אשָׂה֙ לְבֶן-אֲדֹנֶָׂ֔יָך. אל תקרי לְבֶן-אֲדֹנֶָׂ֔יָך, אלא לָׂבָׂן - אֲדֹונֶיָך. שעל ידי רבקה ירצה לָׂרֶשֶת את כל רכושו של אברהם. ועל דרך הרמז לכן ברְכָּׂה וְיירַש זַרְע ְך אל תקרי וְיירַש אלא ויוריש. ויוריש זַרְע ְך לי את שער שְנּואָׂיו.
לָֹ֥א נוכַָ֛ל דַבֵָ֥ר אֵלֶָ֖יָך רַָ֥ע אֹו-טָֹֽוב
יש ליתן טעם מאי רַָ֥ע אֹו-טָֹֽוב. וי''ל כי כך אמר להם:
לא נוכל דבר אליך רע, שלא לקחת את רבקה עמך, כי מביישת היא אותנו במעשי החסדים שלה שהשקתה אותך ואת גמליך, ולא נוכל דבר אליך טוב שאמרת אם ישכם עושים חסד וגו'.
וַיְבָׂרְכֹּ֤ו אֶת-רִּבְקָׂהּ֙ וַיֵֹּ֣אמְרו לָָּׂ֔ה אֲחֹתִֵ֕נו אַָ֥תְ הֲיִָּ֖י לְאַלְפֵֵּ֣י רְבָׂבִָׂ֑ה וְיִּירֵַּ֣ש זַרְעְֵָ֔ך אֵָ֖ת שַָ֥עַר שֹנְאָָֽׂיו (כד, ס')
תימה, מה ללבן הרשע לברך את רבקה שתהיה אלפי רבבה, ועוד שיירש זרעה את שער שונאיו, והלא הוא עצמו שער שונאיו, ונראה שמקלל את עצמו. ועוד שהרי מ ע ין זו הברכה ברך הקב"ה את אברהם, לאחר העקידה [כב,יז']: וְיִּרֵַּ֣ש זַרְעֲךָ֔ אֵָ֖ת שַָ֥עַר אָֹֽיְבָָֽׂיו, ומנין לו ללבן הרשע לדעת נוסח הברכה.
ולעומקו של מקרא יש לומר כפי שנאמר בתנחומא (בראשית) שלבן הוא בלעם. ולבן רצה לקללה כפי שבלעם רצה לקלל את ישראל. והקב"ה הפך לו את הקללה לברכה, כפי שעשה לבלעם.
ומה רצה לקללה, לומר לה: רבקה את היי עקרה. ובא המלאך ּושְמֹו הֲיִָּ֖י, והוא אחד מע"ב שמות הק' היוצאים מפסוקים ויסע ויבא ויט (בשלח י''ד,יט-כא'), והפך את הקללה לברכה ויצא מפיו אַָ֥תְ הֲיִָּ֖י לְאַלְפֵֵּ֣י רְבָׂבִָׂ֑ה. ועוד רצה כנ''ל לקללה: ויוריש זַרְע ְך לי את שער שְנּואָׂיו, ובא המלאך ּושְמֹו הֲיִָּ֖י, והפך את הקללה לברכה ויצא מפיו וְיִּירֵַּ֣ש זַרְעְֵָ֔ך אֵָ֖ת שַָ֥עַר שֹנְאָָֽׂיו.
ובזה יובן כיצד ידע לבן הרשע מַטְב עַ הברכות שבירך הקב"ה את אברהם. שהרי אלו הם דברי המלאך שהפך הקללה לברכה, ואָׂמּון הוא המלאך הֲיִָּ֖י אצל ברכותיו של הקב"ה.
וַהֲוֵינָׂן בָּׂה, מדוע שינה המלאך ממטבע הברכה שנתברך אברהם. שכן אברהם נתברך במטבע וְיִּרַש זַרְעֲך א ת שַעַר אֹיְבָָֽׂיו, וכאן נתברכה רבקה וְיִּירֵַּ֣ש זַרְעְֵָ֔ך א֖ת שֵַּ֥עַר שֹנְאָָֽׂיו.
וי''ל שלפי העניין נשתנתה הברכה. שכן לבן שהוא בלעם, אינו רק בכלל אֹיְבָָֽׂיו של זרע אברהם. אלא הוא ראש וראשון לכל שֹנְאָָֽׂיו. ולכן נתברכה רבקה וְיִּירֵַּ֣ש זַרְעְֵָ֔ך א֖ת שֵַּ֥עַר שֹנְאָָֽׂיו.
ובזה ינתן טעם מדוע בפר' תולדות נאמר וַיֵעָֹּׂ֤תֶר לֹוּ֙ ה' (כה,כא') . ופירש רש''י וַי עָׂ֤תֶר לו ולא לה. שאין דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק. ועוד יש לומר שכוונתו בזה שלא יאמרו שֶמ ב רְכַת לבן הרשע נתעברה.
ועוד יש לומר שבזה נתקיימה קצת מחשבתו הרעה לקללה שתהיה עקרה. לצרף מחשבתו על כל פנים קצת למעשה.
ועל דרך הצח, מה שברך יעקב ליוסף, (מט,כו') בִּרְכֹת אָׂבִּRootיָך גָָֽׂבְרו עַל-בִּרְכֹת הֹורַי, הרי אלו המלים מתאימות לרבקה לאומרם ליצחק, שבִּרְכֹת אָׂבִּיָך שנתברך מפי השכינה, (כב,יז') כ י בָׂר ְך אֲבָׂרֶכְָך וְהַרְבָׂה אַרְבֶה אֶת זַרְעֲךָ כְכֹוכְבֵי הַשָׂמַיִּם וְכַחֹול אֲשֶר עַל שְפַת הַיָׂם גָָֽׂבְרּו עַל-ב רְכֹת הֹורַי שברכוני אֲחֹתִֵ֕נו אַָ֥תְ הֲיִָּ֖י לְאַלְפֵֵּ֣י רְבָׂבִָׂ֑ה.
ושמא יש לומר שכן שמע יעקב את אמו כך אומרת לאביו, וכמו שמובא בגמרא (סוכה נו עמ' ב') שותא דינוקא בשוקא, דאבוה או דאימיה.
ובא יעקב לחזק את דברי אמו, שלא יהיה בברכתו ליוסף בנו אף לא שמץ מדברי לבן לרבקה.
ועוד י''ל, שרצה לבן לקללה בקללת יְיָׂרֵָ֖ש הַצְלָׂצַָֽל, כמובא בפרשת כי תבוא: כָׂל-עָֽצְָך֖ ּופְרֶׁ֣י אַדְמָׂתֶָֹ֑ך יְיָׂרֵָ֖ש הַצְלָׂצַָֽל ופירש רש''י שם: יעשנו הארבה רש [עני] מן הפרי, ורצה לכוון בזה שיתמעט פרי בטנה במקום אשר ברך ה' לאברהם ארבה את זרעך, וכשם שהפך ה' לבלעם את הקללה לברכה, כן כאן, שהרי אמרו במדרש תנחומא בלעם הוא לבן, הפך הקב''ה את הקללה לברכה ושם בפיו של לבן ברכה לרבקה וליעקב בנה: שיִּירֵַּ֣ש את שַָ֥עַר עשו ואת שער לבן שונאו. לכן נאמר יִּירַש בשני יודי''ן, שיִּירֵַּ֣ש גם את בכורתו וגם ברכתו של עשו וגם את רכושו של לבן, כמו ששמע יעקב את דברי בני לבן: וַישְמִַ֗ע אֶת-ד בר֤י בְנָֽי-לָׂבָׂן֙ ל אמָֹׂ֔ר לָׂקֶַׁ֣ח יַָֽעֲקָֹׂ֔ב א֖ת כָׂל-אֲשֶֶׁ֣ר לְאָׂבֹ֑ינו ומֵָֽאֲשֵֶּ֣ר לְאָׂבִָּ֔ינו עָׂשִָׂ֕ה אֵָ֥ת כָׂל-הַכָׂבָֹ֖ד הַזֶָֽה. [בראשית לא,א'].
ועל דרך הצח יֵאָׂמֵר: מאי שַָ֥עַר, שהיה לבן חשוב במקומו כיושב בשער המלך, וכן הוא מה שנאמר בעשו [פר' תולדות] כֻלָֹ֖ו כְאַדֵֶּ֣רֶת שֵעִָׂ֑ר. אל תקרא שֵעִָׂ֑ר אלא שַָ֥עַר. וכן אל תקרא כֻלָֹ֖ו אלא כָׂלו, שֶכָׂל אלופיו ואדיריו של עשו, יפלו וְיִּכְלו לפני יעקב כברכתו של לבן, וכנבואת ישעיהו [י,לד'] וְהַלְבָׂנָֹ֖ון בְאַדִָּ֥יר יִּפָֹֽול. ואל תקרא לבנון אלא לבן.
וכאומרו: וְיִּירֵַּ֣ש זַרְעְֵָ֔ך יעקב אֵָ֖ת שַָ֥עַר עשו וכן את שער כל שֹנְאָָֽׂיו.
וַָָּֽ֧יְשַלְחָ֛ו אֶת-רִּבְקָָׂ֥ה אֲחֹתָָׂ֖ם וְאֶת-מֵָֽנִּקְתִָּׂ֑ה וְאֶת-עֶָ֥בֶד אַבְרָׂהָָ֖ם וְאֶת-אֲנָׂשָָֽׂיו: וַיְבָָֽׂרְכֹּ֤ו אֶת-רִּבְקָׂהּ֙ וַיֵֹּ֣אמְרו לָָּׂ֔ה אֲחֹתִֵ֕נו אַָ֥תְ הֲיִָּ֖י לְאַלְפֵֵּ֣י רְבָׂבִָׂ֑ה וְיִּירֵַּ֣ש זַרְעְֵָ֔ך אֵָ֖ת שַָ֥עַר שָֽנְאָָֽׂיו [כד, נט'-ס']
וְאֶת-אֲנָׂשָָֽׂיו, אֵָ֖ת שַָ֥עַר שָֽנְאָָֽׂיו.
אנשיו אלו המלאכים שנתלוו לאליעזר כנ''ל, ובסדר היפוך האותיות אנשיו הם שנאיו. ועל דרך אל תקרי. אל תקרי שונאיו אלא שנואיו. כאן גילה לבן את דעתו שֶשָׂנּוי עליו כל דבר שבקדושה. שנאמר את שער שנאיו. שנ ואיו של לבן הם אנשיו של אברהם ואליעזר. זה שנאמר ארמי אובד אבי זה לבן, הוא בלעם שונאם של ישראל, כפי שנדרש במדרש תנחומא.