וַתִּשָֹּׂ֤א רִּבְקָׂה ּ֙ אֶת-עֵינֶָ֔יה ָׂ וַתֵָ֖רֶא אֶת- ִָׂ֑ יִּצְחק וַתִּפָֹ֖ל מֵעַָ֥ל הַגָׂמָָֽׂל

וַתִּשָֹּׂ֤א רִּבְקָׂהּ֙ אֶת-עֵינֶָ֔יהָׂ וַתֵָ֖רֶא אֶת-יִּצְחִָׂ֑ק וַתִּפָֹ֖ל מֵעַָ֥ל הַגָׂמָָֽׂל (כד, סד')

וַתִּפָֹ֖ל מֵעַָ֥ל הַגָׂמָָֽׂל. פירש"י לפשוטו של מקרא, השמיטה עצמה לארץ, כתרגומו וְאִּתְרְכִּ ינַ ת. הטתה עצמה לארץ, ולא הגיעה עד הקרקע, כמו הטי נא כדך, (לעיל כד,יד') ותרגומו אַרְכ ינ י, ויט שמים (שמואל-ב כ, י.), וארכין, לשון מוּטֶה לארץ. ודומה לו כִָּֽי-יִּפָֹ֥ל לָֹֽא-יוטִָׂ֑ל כִָּֽי-ה' סֹומֵָ֥ךְ יָׂדָֹֽו (תהלים לז,כד') כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע עכ"ל רש"י.

ולעומקו של מקרא ובשימת לב לג' הדוגמאות שבפירושו, הטית הכד, הטית שמים, הטית הגוף עד הארץ ולא עד בכלל, יֵאָמֵר: שזה הסימן היה מסור בידו של אליעזר אם תטה כדה, יש בה מידת ההטיה, הכוללת ג' מידות הנצרכות לביתו של אברהם: ההכנעה וענוה, יראת שמים וגמילות חסדים.

הכנעה וענוה כנגד וַתִּפָֹ֖ל מֵעַָ֥ל הַגָׂמָָֽׂל, וכפירש"י שהטתה עצמה לארץ.
יראת שמים כנגד ויט שמים (שמואל-ב כ, י')
גמילות חסדים כנגד כִָּֽי-יִּפָֹ֥ל לָֹֽא-יוטִָׂ֑ל כִָּֽי-ה' סֹומֵָ֥ךְ יָׂדָֹֽו. והיא מידה כנגד מידה, שהרי ה' סֹומֵָ֥ךְ יָׂדָֹֽו הוא כנגד מה שהאדם סומך וגומל חסד לזולתו, עד כִָּֽי-יִּפָֹ֥ל לפניו לסעדו ולתומכו, ולכן לָֹֽא-יוטִָׂ֑ל לתהומות ארץ כִָּֽי-ה' סֹומֵָ֥ךְ יָׂדָֹֽו. וכפי שאמרו כנ''ל [ראש השנה יז.] רב חסד - מַטֶה כלפי חסד.

וכאן מודיע הכתוב כי לא רק מידת הענוה והחסד בעניין הנצרך יש לה, אלא גם מידת היראה שתמיד מטה עצמה כלפי זולתה וביותר עתה כלפי בעלה. וכדרשו בית הלל: [מסכת ראש השנה יז.]: וְרַב חֶסֶד - מַטֶה כְלַפי חֶסֶד.

דרשת וַתִּקַָ֥ח הַצָׂעִָ֖יף וַתִּתְכָָֽׂס

וַתֵֹּ֣אמֶר אֶל-הָׂעֶָ֗בֶד מִָּֽי-הָׂאִֹּּ֤יש הַלָׂזֶהּ֙ הַהֹלֵֹּ֤ךְ בַשָׂדֶהּ֙ לִּקְרָׂאתֵָ֔נו וַיָֹ֥אמֶר הָׂעֶָ֖בֶד הֵּ֣וא אֲדֹנִִּ֑י וַתִּקַָ֥ח הַצָׂעִָ֖יף וַתִּתְכָָֽׂס: (כד,סה')

וַתִּקַָ֥ח הַצָׂעִָ֖יף.
יש ליתן טעם ללקיחה זו. שהיה לו לומר וַתִתְכָָֽׂס בְצָׂעִ֖יף. ומאי וַתִּקַָ֥ח.

ויש לומר בהמשך לפסוק הקודם וביאורו: משראתה את יצחק וידעה כי הוא אדוניה, וַתִּקַָ֥ח, לקחה מיצחק את אור הצדיקות הענוה והיראה וצירפה אותם יחד עם מידותיה. ולכן וַתִּפָֹ֖ל מֵעַָ֥ל הַגָׂמָָֽׂל, שהפילה מידתה והפכה להיות מנותנת למקבלת. כי גמל פירושו גומל לאחרים. ומעתה היא מקבלת ונגמלת מהאור של יצחק.

וַתִקֵַּ֥ח הַצָׂעִָ֖יף.
עוד יש ליתן טעם מה הוא הַצָׂעִָ֖יף ב"ה" הידיעה. ולא שמענו קודם לכן על צעיף ידוע.

ולעומקו של מקרא ועל דרך הצח, יֵאָמֵר, שנקט הכתוב נוטריקון: צעי"ף: צדיקות, ענוה, יראה, פילול. (פילול מלשון כל פ"ה לך יודה והוא שיח התפילה בשדה).

ולכן נאמר בה"א הידיעה וַתִּקַָ֥ח הַצָׂעִָ֖יף. שלקחה כנ''ל את אותן המידות הטובות שהתגלו לה ביצחק.

עוד יש לומר [ומובא ביתר פירוט בפרשת וישב] הוא אותו הַצעיף שנתן אבימלך לשרה שבו נאמר הרי הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל ונוכחת. ומשרה הועבר ע''י אברהם ואליעזר לרבקה, ויצחק העבירו ליעקב לפני צאתו לחרן, והחזיק הצעיף אצלו עד אשר יתברר מי הוא הראוי מבניו למלוך, ליתנו לו.

והצעיף היה כמעין מה שמבואר על ידי אוה''ח הק' בעניין המטה של משה רבנו: [במדבר, חוקת, כ,ח'] שהמטה שימש כ"הרמנא דמלכא". כעין רשות מאת המלך להמשיך מלכותו.