פי״ב פי״ח. למה לא הגדת לי כי אשתך היא. תירגם אונקלוס למה לא חויתא לי ארי אתתך היא. נתבאר להלן בכמה מקומות שהתרגום מתרגם ׳הגדה׳ בכל מקום בלשון ׳חוי׳ לומר שיש כאן אמירה בצורה ברורה כמו ראיה ולא אמירה רגילה. וצ״ב מה כוונת פרעה כאן שהיה אברהם צריך להגיד לו ברור שהיא אשתו. ואפשר לבאר ע״פ הגמרא (ב״ק צב.) שהיה תביעה על אבימלך שאע״פ שאמר אברהם אחותי היא אסור לו לקחתה שהרי אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו ולא על עסקי אשתו, ומכאן לבן נח שהיה לו ללמוד ולא למד. והיינו שהיה צריך פרעה להבין מעצמו שאם שואלים את אברהם מיד על עסקי אשתו הוא עלול לשנות. ולפי״ז י״ל שלכן אמר פרעה לאברהם למה לא אמר ׳ברור׳ שהיא אשתו שאמנם היה יכול להבין מעט אבל היה צריך לפרט יותר.
פי״ד פי״ח. והוא כהן לקל עליון. תירגם אונקלוס ומשמש קדם קל עילאה. רש״י כתב שבמדרש איתא שזה היה שם בן נח והיה לו דין כהן ולכן נתן לו את המעשר. וכן מבואר בגמרא (נדרים לד:) שהיה מן הדין שאף זרעו של שם יהיו כהנים ולפי שהקדים ברכת אברהם לברכתו של מקום ניתנה כהונה לזרעו של אברהם. אולם בתרגום משמע שלא היה לו דין כהונה מזה שתירגם ׳והוא משמש׳ ולא תירגם ׳כהנא׳ כמו בכל התורה. ולדבריו צ״ל שהיות שהיה רגיל לשרת את ה׳ בעבודת המזבח בשביל זה נתן לו אברהם את המעשר אף שלא היה כהן, כעין מתנות כהונה שזה חלף עבודתכם. ורש״י והתרגום לשיטתם כדיבואר בפסוק כ׳.
פי״ד פ״כ. ויתן לו מעשר מכל. תירגם אונקלוס ויהב ליה חד מן עסרא מכולא. רש״י לשיטתו כתב לפי שהיה כהן, מבואר ברש״י שהיה לזה דין מעשר. ונחלקו בזה הראשונים שיטת הרמב״ם (פ״ט ממלכים ה״א) שיצחק חידש מעשרות והראב״ד חולק עליו שהרי אברהם נתן מעשר למלכי צדק. וביאר בכס״מ שלהרמב״ם לא היה נתינה זו מדין מעשר שהרי לא מצאנו שנתן אברהם מעשר מממונו חוץ מכאן לפי שהחזיר לו מתנה על שנתן לו לחם ויין. ויש שדייקו מהתרגום שתירגם חד מן עסרא ולא תירגם ׳מעשר׳ כמש״כ עה״פ ׳מעשר דגנך׳ (דברים יב יז) שתירגם שם מעשר עיבורך משמע שכאן זה לא מדין מעשר. וי״ל שהתרגום לשיטתו (לעיל יח) שמלכי צדק לא היה כהן. ועי׳ רבינו בחיי שפשוטו של מקרא כהתרגום, ומש״כ בגמ׳ היינו מדרשא.
פי״ד פכ״ב. הרמתי ידי אל ה׳. תירגם אונקלוס ארימית ידי בצלו קדם ה׳. רש״י פירש לשון שבועה מרים אני את ידי לקל עליון. והוסיף הרמב״ן שבספרי איתא שכל הצדיקים משביעין את יצרם שלא לעשות עבירות, באברהם הוא אומר הרימותי וכו׳. אולם להתרגום שתרגם ארימית ידי ׳בצלו׳ קדם ה׳ היינו תפילה. ובזוהר (פר׳ בלק) כתוב שאסור להרים ידיו למעלה חוץ מתפילה וברכות ותחנונים דכתיב הרמתי ידי אל ה׳ ומתרגם ארימת ידי בצלו.
וצ״ב מה תפילה שייכת כאן. ואפשר שהתפלל שלא יתעשר ע״י בשר ודם אלא מידו הרחבה. והרמב״ן כתב התפללתי אל ה׳ שכה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף. ונראה בלשון הרמב״ן שלתרגום ׳הרימותי׳ זה לשון עבר שכבר התפללתי, והיינו שהתפלל קודם שיצא למלחמה, וכן הוא פשטא דקרא, ודלא כרש״י שעכשיו נשבע והרימותי את ידי לשון הווה. ועיין ברמב״ן שביאר הפסוק באופן נוסף שהוא לשון חרם לשמים. ועל רש״י (תענית יב: ד״ה בצלו) שפירש בתרגום כדבריו כאן שהרים ידו בנדר ושבועה וצלו הוא לשון נדר ע״ש. ובספר לחם ושמלה כתב שהרים ידו לתת שבח והודאה להשי״ת וכ״כ החיד״א בספר ניצוצי אורות על הזוה״ק (וילך קצ״ה) בשם רבי משה זכות זי״ע. וע״ע פתשגן.
ובספר אור התרגום פירש ׳צלו׳ לשון נטיה כמש״כ לא תטה משפט אביונך (שמות כ״ג ו׳) ות״א לא תצלי והיינו כמש״כ בגמ׳ (מגילה כב:) שאביי ורבא כי נפלו על אפייהו דמצלי אצלויי. שהיו מטין על צידיהן כמו שנוהגים האידנא בעת נפילת אפים. והוא דחוק בלשון הפסוק.