עמוד ההוראה ממרן מרבינו הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט״א
פרשת לך לך תשע״ז
ווי העמודים וחשוקיהם • שאלה משולחנו של מרן שליט"א
עובד המאפיה זרק את המאפים לפח כשהם עטופים בשקיות, ולאחר מכן הוציאם
שאלה. אני עובד בקונדיטוריה המוכרת מיני מאפה, ובעה"ב אוסר על כל העובדים לאכול מהמאפים ללא תשלום, וגם ממה שנשאר בסוף היום אינו מתיר לקחת או לחלק, אלא צווה שאת כל המאפים הנותרים בסוף יום יש לזרוק לפח האשפה. בלית ברירה אני מקיים את הוראתו, למרות הקושי להשליך לאשפה אוכל שראוי למאכל בני אדם.
ביום בהיר עלה בי רעיון: לפני שהשלכתי את המאפים לפח, עטפתי אותם בכמה שקיות חזקות, וקשרתי היטב, ולאחר מכן השלכתים לאשפה, סגרתי ונעלתי את החנות, ובטרם פניתי לביתי, שבתי אל הפח והוצאתי את השקיות וחילצתי מתוכם את דברי המאפה שנשמרו נקיים וריחניים, והבאתים לבני ביתי ששמחו מאד.
לאחר תקופה של כמה חודשים שנהגתי כן מדי לילה, בעל הבית תפס אותי בשעת מעשה וכעס עלי מאד, וכעת דורש ותובע ממני לשלם לו על כל המאפים שלקח, וכך טענתו: 'המטרה שלי והכוונה שתשליך את המאפים בצורה שישארו בפח ולא ניתן יהיה להוציאם, ולא שתוציא את זה מיד אחר כך, ומאחר ולקחת ונהנית אתה חייב לשלם'.
ומאידך אני טוען: 'לא שיניתי מההוראות שלך, כי אכן זרקתי את זה לפח, ולאחר מכן זה נהיה הפקר, וכמו שאדם מהרחוב אם היה שולף ולוקח היה מותר לו, כך גם אני. ולהשליך בלי שקית איני רוצה שכן יש בזה ביזיון של פת הבאה בכיסנין, ולכן זכותי להניחם בתוך שקית מכובדת'. הצדק עם מי?
תשובה. דברי בעל המאפיה שאמר לזרוק ברורים, ובוודאי שכוונתו היא על מנת שלא יוכלו להשתמש בזה, וזה קפידא, וממילא אסור לעובד לשנות מדבריו. אך על מה שכבר לקח ונהנה פטור מלשלם, כיון שמיד שהכניסו לפח האשפה פקעה הבעלות של בעה"ב ונעשה הפקר.
מקורות ונימוקים
הנה בגוף הוראת בעל הבית להשליך את כל המאפים לאשפה, יש ללמד עליו זכות שעושה כן כדי שלא להפסיד ממון, וכפי שהמציאות מוכיחה שלפעמים כשנותנים רשות לאכול או לקחת לבית, אז המוכרים עושים 'השתדלות' בסוף היום שישארו הרבה מאפים, ומנסים שלא למכור בצורה המיטבית, בכדי שיישאר להם מה לקחת לביתם, וגם הלקוחות ימתינו לסוף היום ולא יקנו, כדי שיוכלו לקבל בחינם וכדומה, ע"כ רשאי בעל הבית לאסור לאכול מהמאפים בסוף היום, והעובדים צריכים לשמוע לדבריו.
ואין בזה חשש של איסור 'בל תשחית', וכמו שביארנו בקובץ 'ווי העמודים וחשוקיהם' (גליון עה עמ' סג) דאם עושה כן שלא להפסיד ממון אין בזה בל תשחית, וכדמוכח מהגמ' במסכת תענית (דף כ ע"ב) שרב הונא הורה לשמשו להשליך את כל הירקות שנותרו בשוק בערב שבת אל הנהר, כדי שלא ימתינו העניים מלקנות ויפסידו המוכרים, ודעתם ויסמכו על מה שיישאר בסוף היום יעויי"ש. וכן מבואר בשו"ת בית הלוי (ח"א סימן כד) שאם בעה"ב משליך דבר לאיבוד, אך יש לו איזה רצון ותכלית באיבודו, לא נעשה הפקר, וקודם שנעשה רצונו ונגמר שלו הם ואסור לקחתו, והמזיקו חייב לשלם, יעויי"ש ראייתו הנפלאה.
אמנם לכאורה בעל המאפיה אינו עושה כדין בכך שאינו מרשה לעובדים לאכול בכלל, למרות שמדין תורה אין חיוב לתת לפועל לאכול כאשר הוא מוכר בחנות, שדין התורה לתת לפועל לאכול הוא רק באופן שהוא עושה עמו מלאכה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, או בתלוש קודם גמר המלאכה [כדתנן במסכת בבא מציעא (דף פז ע"א)], אבל מוכר בחנות אין חיוב דאורייתא לתת לו לאכול.
אך מ"מ משום הלכות דרך ארץ צריך לתת להם לאכול, וכמבואר בשו"ע (או"ח סימן קסט ס"א) שכל דבר שמביאין לפני האדם ויש לו ריח והאדם תאב לו, צריך ליתן ממנו לשמש מיד. וכתב המשנ"ב (סק"ג) בשם האחרונים דאפילו אם התנה עם משרתו בשעת שכירותו לפטור עצמו מזה, לא מהני התנאי.
אך יתכן שכל דברי השו"ע אמורים באופן שהוא עובד אצל בעה"ב ובעה"ב אינו נותן לו לאכול כלל, וכיון שאינו נותן לו לאכול, אין לו דרך לאכול את המאכל ואין לו פת בסלו כלל, ומאחר והוא מתאווה למאכל ויש לו צער וגם עלול להסתכן, לכן יש דרך ארץ לתת לו מכל מאכל. אבל בעניננו בעה"ב אין אוסר עליו 'לאכול', אלא אוסר עליו לקחת 'בחינם', אבל אם העובד מרגיש שהוא זקוק לקצת מזונות, הוא יכול לקנות כמו כל הבאים בשעריה, ואולי באופן זה כשיש לו אפשרות לאכול, רק שזה בתשלום, לא מצאנו שבעה"ב צריך לתת לו בחינם.
ולגבי הנידון אם העובד חייב לשלם על כל מה שהוציא לאחר שזרקם בצורה מכובדת, נראה שזה תלוי אי אזלינן בתר דברי בעה"ב [וקיימם] או בתר כוונתו (ולא קיים כוונתו). אמנם יתכן שאין זה רק 'כוונתו' אלא זה נחשב ככלול בדבריו [עי' רש"י בראשית (כב, יב) ודו"ק], דכשאמר לזרקם הכוונה על דעת שלא להוציאם.
והנה בכמה מקומות נחלקו כששליח שינה ממה שאמר לו המשלח, האם זה נקרא מראה מקום או קפידא. וראה בנתיבות המשפט (סימן קפב סק"י) בשם המשנה למלך (שלוחין פ"א ה"ב) שכלל הדבר הוא שאם השליח שינה באופן שאין נפק"מ למשלח, בזה נחלקו אם אמרינן כיון ששינה אינו שלוחו, או שעדיין שלוחו כי מראה מקום הוא לו. וכששינה השליח לשבח, ודאי ליכא קפידא, ואי איכא ריעותא להמשלח, ודאי קפידא.
ואמנם בעניננו אפשר לומר שלא שינה כיון שאפשר לפרש דברי המשלח לזרוק גם בצורה מעוטפת כדי שיוכלו להוציאו, אבל כיון שזה דיבור שמשתמע לשני פנים והעובד יודע את כוונת בעה"ב שהכוונה שלא יוכלו להוציאו ולהשתמש, הרי זה קפידא, והוא שינוי מדברי המשלח.
אמנם נראה שעל מה שכבר השתמש אין צריך לשלם, כי בכל זאת גם אם זה קפידא, היינו שאסור לו לעשות זאת שוב מכאן ולהבא, אבל לאחר שכבר זרקו לפח האשפה מעוטף, הרי זה כבר נעשה הפקר, ויצא מרשות בעה"ב, וכיון שזה הפקר אין צריך לשלם לבעה"ב על מה שהשתמש. אבל מכאן ואילך צריך לעשות רצון בעה"ב, ולהשליכו לאשפה באופן שלא יהיה ניתן להוציאו אחר כך ולהשתמש בזה.
תורת חמד • מענייני הפרשה
וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן (יד, יד). והנה נאמר בנדרים (דף לב ע"א), אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו. ופירש הר"ן, שהוליכן למלחמה כדכתיב וירק את חניכיו, דהיינו בני אדם שחינך לתורה, עכ"ל. כלומר שגייס את העוסקים בתורה לעזור לו במלחמה. ['אנגריא' היא מה שהמלך מטיל על אנשי מלכותו לתת לצרכו, בין בגופם - לעשות עבודתו ולהלחם מלחמותיו, ובין בממונם - לתת את בהמתם לצורך עבודתו (רש"י עבודה זרה דף ב ע"ב, ד"ה אנגריא)].
והנה נאמר בפיוט ליום השני של ראש השנה (לפני קדושה של שחרית): 'בבוא אליו המלכים הקדומים, עם כדרלעומר מלך עילמים', ובפרקי דרבי אליעזר (פרק כז) נאמר: 'נסיון השישי, באו אליו כל המלכים להרגו, אמרו נתחיל ראשון בבן אחיו ואח"כ נתחיל בו'. ומבואר שהמלחמה כאן היתה כנגד אברהם עצמו, ולא רק כנגד לוט.
ויש לשאול, כיון שהמלכים רדפו אחר אברהם להרגו, הרי שהיתה זו מלחמת מצוה, כדאיתא ברמב"ם (פ"ה ממלכים ה"א) שהצלת ישראל מיד צר הויא מלחמת מצוה, והרי במלחמת מצוה אף חתן יוצא מחדרו למלחמה (רמב"ם שם פ"ז ה"ד), ומדוע נענש אברהם על שהוציא את הת"ח למלחמה.
והנה ראשית כל יש לדון האם מותר לחייב ת"ח לצאת למלחמת מצוה, ויעויין בספר גנזי הספרי (סימן ח) שכתב הגאון ר' בצלאל ז'ולטי זצ"ל שאף למלחמת מצוה אינם הולכים, רק אם הם רוצים הרשות בידם, ועיין במש"כ גיסי מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל בדרך אמונה (סוף הלכות שמו"י, בבאור ההלכה ד"ה לא עורכין). ואכן דעת המהרש"א בסוטה (דף י ע"א ד"ה מפני) שלמלחמת מצוה אף ת"ח יוצאין, ואם כן צ"ב מפני מה נענש אברהם.
והנה יעויין ביד אליהו (רגולר, סימן מא) שכתב שבוודאי שעשו אברהם ואסא כדין, שהיה מלחמת מצוה ומפני שהותר לבטל תלמוד תורה לדמלחמה (יעוין שם בסוטה), וביאר שם שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ומפני ששאל במה אדע, נענש כשעשה אנגרייא, יעו"ש.
והנה המהר"ל בספרו גבורות ה' (פרק ט) ביאר את השייכות בין החטא לעונש, דאם היה אברהם לוקח אנשים מאומנים ומנוסים למלחמה, היה זה דבר נכון לעשותו, שכן אסור לסמוך על הנס. אך אברהם לא עשה כן, אלא לקח תלמידי חכמים שאינם מאומנים למלחמה, ומכיון שכך, הרי רק נס יכול לגרום שמספר כה מועט של אנשים (יעויין בגמ' נדרים שם, שהיה לכל היותר שי"ח אנשים) ינצח את הצבא הגדול של ארבעת המלכים, וא"כ ודאי שאברהם ידע שה' ילחם עבורו. ואם כן, לא היה אברהם צריך לקחת עמו את אותם הת"ח בכלל, כי גם בלעדיהם היה מנצח, וזה שלקחם הוי פגם שבדק דק באמונתו של אברהם אבינו שה' ילחם עבורו. וכיון שאברהם היה אבי האומה הישראלית, היתה אמונתו צריכה להיות שלמה ללא פגם, ואפילו הקטן והדק ביותר, כי זה יתבטא אפילו יותר בצאצאיו, וכמו שפגם בשרשי אילן נראה בצורה בולטת יותר בענפיו. ולכן היו צאצאיו של אברהם צריכים לרדת למצרים, כדי שיראו את האותות והמופתים שיעשה ה' ויגיעו לאמונה שלימה [ויעויין עוד בספר 'מחשבת מוסר' (ח"ב עמ' שפח)].
ונראה להוסיף לבאר בכמה אופנים, כדלהלן:
א. בגמרא בתענית (דף כא ע"א) מובא דבמלחמת המלכים אברהם היה משליך עפר והיה נהפך לחרבות, והיה משליך קשין והיה נהפך לחיצים, דכתיב 'יתן כעפר חרבו, כקש נדף קשתו'. הרי שלא היתה כאן מלחמה רגילה בדרך הטבע, אלא רק בדרך ניסית לגמרי, ובאופן כזה לא היה צריך לקחת תלמידי חכמים (לפום דרגתו).
ב. במדרש תנחומא (פרשת מטות, סימן ג) איתא: אלף למטה, אלף למטה, י"ב אלף חלוצי צבא וי"ב אלף לתפילה ולתורה. ובמדרש מובא שכשהיה דוד שולח למלחמה, היה מושיב כנגדן תורה, שבזכות התורה ינצלו. ובמכות (דף ו ע"א) איתא: 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה'. וממילא ניתן לומר שהתביעה שהיתה על אברהם מדוע הוציא את כל חניכיו למלחמה ולא חלקן, חצי למלחמה וחצי לעסוק בתורה.
ג. אברהם אבינו היה כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, וממילא יתכן שהתביעה עליו היתה מדוע לא שכר שכירי חרב חלף תלמידי החכמים, ואז היו יכולים לשבת ולעסוק בתורה.
מעשה חמד • מהנעשה והנשמע בבית מרן שליט״א
מרן רבינו שליט״א בכינוס חירום לקראת הבחירות שנערך במעונו לעשרות רבני הקהילות: ״בני הישיבות הם שבט לוי של דורינו״ | ״התאספנו היום לחיזוק רשימת יהדות התורה״
לקראת המערכה הגורלית הניצבת לפתחם של עולם התורה, בני הישיבות, אברכי הכוללים ומוסדות החינוך וכלל הציבור החרדי, התכנסו ביום שישי בבוקר עשרות מרבני הקהילות בבני ברק, בראשות הרבנים הגאונים שליט״א, במעון קדשו של רבינו הגדול מרן שליט״א, לבקשת רשכבה״ג מרן הגר״ד לנדו שליט״א, כדי לעורר ולחזק את הציבור לקראת יום הבחירות.
במעמד הושמעו דברים ברורים על חובת השעה, והוקראו דבריהם ומכתבם של מרנן ורבנן גדולי הדור שליט״א, ורבני הקהילות נתבקשו להעביר את הדברים לקהילותיהם ולפעול ולהפעיל למען הצלחת רשימת ״יהדות התורה״ שסימנה ג׳.
מרן רבינו שליט״א, שהמעמד התקיים במעונו, הקדים בטרם שנשא את המשא המרכזי, כי לא בא לומר דברי חיזוק, אלא דברי 'אמת והבהרה ברורים', כשמיד לאחר מכן פתח והקריא את המכתב המיוחד אותו הכין וייעד לרבני הקהילות בעיר בני ברק שהתאספו ובאו למעונו, כאשר המכתב נפתח במילים החמות והמלבבות:
״לאחי ורעי היקרים והאהובים, רבני קהילות הקודש בארצינו הקדושה״.
וכאן הביא רבינו את דברי הרמב״ם (פרק יג מהלכות שמיטה ויובל ה״א): 'שבט לוי אין להם חלק בארץ ישראל'. וביאר הרמב״ם (הלכה יב): 'ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל? - מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'.
וממשיך הרמב״ם: 'לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכים מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלים ולא זוכין לעצמם מכח גופם, אלא הם חיל ה' שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זיכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך'.
ומסיים הרמב״ם וכותב: 'ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשאו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללוים, הרי דוד אומר ד' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי', עכ״ל הרמב״ם.
וכאן המשיך רבינו לבאר ולייסד את דעת התורה הצרופה: ״אנחנו נמצאים פה בפני הלכה מסויימת שהקב״ה רצה להראות לנו, יש פה מצב מאוד מעניין שהקב״ה הראה לנו, והוא שבחירי האומה לא מקבלים שום דבר מהאומה. כלום! אפס, אתם מקבלים. אז במה אתם נבחרים ואתם נקראים בחירי האומה? הולכים בשליחותו של הקב״ה.
״פה אנחנו רוצים להגיד שבחירי האומה לא מקבלים כלום, לא רוצים לקבל מהממשלה כסף. לא רוצים שום דבר, מה אנחנו כן רוצים? שישמרו לנו את הדברים שהקב״ה ציווה, אתם הגדולים אתם לא מקבלים. אתם הגדולים, אתם לא מקבלים. שבט לוי לא מקבל, מה כן הוא עושה? הוא נותן כלום! אתה לא מקבל, זה המסר שכתוב ברמב״ם. בחירי האומה זה שבט לוי, הם מורי ההוראה בעם ישראל והם צריכים לפרסם את האלוקים, והם לא מקבלים כלום. דבר של פלא ממש, אומות העולם לא היו מבינים דבר כזה, כלום לא מקבלים. מה התפקיד שלכם? לתת. לא רוצים שום דבר, רק לתת״.
״אתה רוצה פרנסה? תבוא אליי. תבוא לכולל, לראש הכולל או לשאר אלה שתומכים בתורה, אתה לא מקבל מהאומה כלום. למה? אתה בא רק להורות להם מה שצריכים לעשות. זה שיטה מאוד מעניינת, אני לא מאמין שיש אומה בעולם שתכננה כזה מין תוכנית. גדולי האומה לא מקבלים כלום, מה כן? אתם נותנים. פרנסה? הקדוש ברוך הוא ידאג לכם.
״אני גר ברמת חן, שואלים אותי, אדוני אתה הולך לצבא? אני אומר לא. למה אתה לא הולך לצבא? למה אני אומר להם: אני מלמד את הצבא מה לעשות. לא רוצה מהם לקבל שום דבר, והם מבינים את זה. מי ששמע מבין את זה. אנחנו תפקיד אחד יש לנו, לא מקבלים כלום, רק נותנים. גדולי האומה ששומעים את זה ממני מקבלים את זה מאוד. זה אומר הרמב״ם, לא נוחלים, הם חיל השם, ברך השם חילו, והוא כבר יזכה להם. והרמב״ם אומר שלא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני השם לשרתו ולעובדו, וזה נקרא בני הישיבות של היום, שעשו כמו הלויים.
את דבריו חוצבי להבות האש, סיים רבינו בהוראה ובפסק הלכה ברור וחד: ״מורינו הגאון הגדול רבי דב לנדו שליט״א הוא מורה ומראה דרכם של בני הישיבות שהם שבט לוי. אנחנו התאספנו כאן היום לפי בקשתו לחיזוק רשימת יהדות התורה שהוא מנהיג אותה. ויבורכו כל השומעים וכל המתאספים כאן להגדיל תורה ולהאדירה ולראות בישועת ישראל!״.
בהוראת מרן שליט״א שב המנחה והקריא את דברי הרמב״ם מילה במילה, כשמיד לאחר מכן נשא דברים הגאון הגדול רבי יהודה סילמן שליט״א (ראב״ד בד״צ בני ברק), וכן רבה של בני ברק הגאון הגדול רבי שבח צבי רוזנבלט שליט״א. לאחר מכן הוקרא מכתבו של רשכבה״ג מרן ראש הישיבה הגר״ד לנדו שליט״א על ידי המועמד לכנסת הרב משה רוזנטל, כמו כן לאחר מכן הקריא הח״כ הרב יצחק פינדרוס את מכתבו של מרן ראש הישיבה הגרמ״ה הירש שליט״א. לאחר מכן נשאו דברים: הגה״צ רבי שמעון גלאי שליט״א, הגה״צ רבי מרדכי שמואל אדלשטיין שליט״א, הגאון רבי עמרם פריד שליט״א, הגאון רבי דוד הלל שליט״א, הגאון רבי יהודה אריה שוורץ שליט״א, והגאון רבי אריה יהודה דינר שליט״א, והגאון רבי יהודה אריה צארום שליט״א, כשדברי סיום ונעילה נלהבים נשא יו״ר יהדות התורה ח״כ הרב יעקב אשר.
בסיום המעמד חולק המכתב המיוחד של מרן רבינו שליט״א לעשרות רבני הקהילות, כאשר הם נתבקשו להעביר את הדברים הברורים לקהילותיהם שחובתו של כל אחד לפעול ולהפעיל. וכן לבקשתו המפורטת של מרן שליט״א, ננעל המעמד בשירת ׳עוצו עיצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו קל׳.
בכינוס החירום השתתפו מלבד הנואמים, גם כלל רבני הקהילות בבני ברק, ובהם הגאונים שליט״א: רבי אהרן אוסטרן, רבי שמשון אלטמן, רבי ישראל ארנטרוי, רבי מרדכי דרורי, רבי מרדכי הייזלר, רבי יעקב וינפלד, רבי יעקב יהודה זילברליכט, רבי יום טוב זנגר, רבי שמואל טורנהיים, רבי אריאל כהן, רבי אברהם שמעון ליפשיץ, רבי שלמה ליפשיץ, רבי אשר לנדאו, רבי נתן מחפוד, רבי יואל מקלב, רבי ישראל מרמרוש, רבי שרגא פישהוף, רבי צבי פלמן, רבי מנחם קרליץ, רבי אליעזר רוט, רבי יוסף מאיר שטרן, רבי אייל שמריהו, ורבי יצחק תופיק, ועוד.
ובחרת בחיים • מדברי מרן שליט״א לקראת המערכה הגורלית על עתיד עולם התורה
התורה נרדפת, רומסים ומשפילים את בני הישיבות!
דוד המלך ע"ה לפני שהלך מהעולם הזהיר את שלמה בנו, ואמר לו (מלכים א, ב ז): 'וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ'.
ולכאורה אם נתבונן בפסוקים מה הביא ברזילי לדוד כשברח מאבשלום, נראה שאין זה אלא כמה דברים פעוטים, וכמו שנאמר (שמואל ב, יז כח-כט): 'מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי. וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר וגו'', וכי בשביל זה מגיע להם שכר כל כך גדול שזכו לשבת על שולחן המלך? ומדוע זאת?
אלא הפשט הוא, משום שדוד המלך באותה שעה, נרדף היה ואף אחד לא רצה לקבל אותו, כולם פחדו מאבשלום, אך היה יהודי אחד פשוט שקיבל אותו ונתן לו כמה דברי מאכל, ולכן זכה למלכות!
הזמן היום הוא קשה מאד, התורה היום נרדפת, יש רודפים, רומסים אותה, משפילים אותה, בני ישראל, בני הישיבות היקרים מפז, מושפלים עד תחתית הדיוטא. רק דבר אחד רוצים רחמנא ליצלן, אנחנו נרדפים. מי שהיום בא ועוזר, מי שהיום בא ומקרב את התורה, מקרב את השבת, למלכות הוא יזכה!
עומדת לפנינו הזדמנות פז לקדש שם שמיים, כל קול זה קידוש שם שמים, על כל קול שמכניסים היה צריך לברך 'המקדש שמך ברבים', זה המבחן מי בועט בהשם ומי צועק 'השם הוא האלוקים'.
בחירות - יום הדין על התורה
כידוע במשנה בתחילת מסכת ראש השנה נאמר שיש ארבעה ראשי שנים הם, בניסן - למלכים ולרגלים, באלול - למעשר בהמה, בתשרי - לשנים, לשמיטין, וליובלות, לנטיעה ולירקות. בשבט - לאילנות, יעו"ש. ואמר מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל בלשון צחות, שהיה צריך לכתוב 'חמשה ראשי שנים הם', ומי הוא החמישי? - יום הבחירות!
כי ביום הבחירות דנים על התורה, דנים על בני הישיבות, דנים על השבת, דנים על טהרת בנות ישראל, על הגיורים, על כל מה שיש לנו, הנציגים שלנו בכנסת לא מדברים על שום דבר אחר חוץ מכך שנוכל להיות יהודים בארץ ישראל, שיתנו לנו להקים דורות שישמיעו את קול השם ברמה.
הנמנע מלהצביע מחליש את כח התורה!
וזכורני עוד, שבחודש אב תשט"ו הגיע מרן הגר"א קוטלר זצ"ל לארץ ישראל לפני אחת ממערכות הבחירות, ואמר כך: "על כף המאזנים מוטלים עכשיו שתי אפשרויות: מחד - קידוש שם שמים, מאידך - חילול השם ח"ו. הבחירות תהיינה כעין משאל-עם הפונה לכל יחיד בשאלה, האם הוא מקבל עליו את מעמד הר סיני, את הקדושה והטהרה, או להיפך ח"ו".
והוסיף רבי אהרן קוטלר זצ"ל, ואמר: "אדם שנמנע מלהצביע בבחירות, מחזק בעקיפין את כח המפלגות החילוניות ונחשב כ'מתחבר לרשע', בעוד כל מי שיצביע עבור הרשימה שגדולי התורה מצווים להצביע לה, מסתייג בכך מן הרשעים ומגביר כוחם של יראי השם".
בימינו גם אחרים היו מודים שצריכים להצביע!
באחת השנים ניגש אלי אברך ושאלני שהוא תלמידו של מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל אשר כידוע היה מורה שלא להצביע ולא להשתתף בבחירות, ושאלני כיצד לנהוג כעת שחלפו רבות שנים לאחר פטירתו.
לאחר שבדקתי וביררתי ונוכחתי כי אכן הוא באמת תלמידו המובהק של בעל ה'אור לציון', עליתי עמו למו"ח מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל ושאלנו מה עליו לעשות, ומו"ח זצ"ל השיב בחדות ובתקיפות: 'אם רבי בן ציון אבא-שאול היה חי כעת, ורואה על מה נתונה המערכה הגורלית, גם הוא היה מורה להצביע'!
כל דיני התורה נוהגים גם בזמן הבחירות!
כידוע שרבותינו הורו לנו ללכת להצביע בבחירות, אך הורו לנו גם לשמור מאד על גדרי ההלכה גם בשעת הבחירות, וכל דיני התורה נוהגים גם בזמן הבחירות כשהשטן מרקד, ובפרט איסורי גזל, לשון הרע ורכילות. ואשרי למי שעומד בניסיון, וכל מטרתו הוא לקדש שם שמים, ומקיימה רק כמצוה לשמוע בקול דברי חכמים.
עיצותיהם של הגדולים והצדיקים מתקיימות ומצליחות!
נאמר בפסוק בתהילים (א, ג): "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ". וכתב גיסי מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצוק"ל בתהילים שלו (שיח שפתותינו, שם): "הנה רואים, כי עיצותיהם של הגדולים והצדיקים מתקיימות ומצליחות".
וציין למדרש תהילים (שם): "וכל אשר יעשה יצליח, שהכל צריכים לעצתו, כגון רבי אלעזר בן ערך שהיה יועץ עיצות ומתקיימות ומצליחות. אמרו לו: נביא אתה, אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא, אלא כך אני מקובל מרבותיי, כל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקיים".
בדורנו אנחנו צריכים לעצתו של מרן ראש הישיבה רבי דוב לנדו שליט"א שהוא מופלג מאד בתורה, וכל מה שהגאון העצום הזה שוקל ומחליט זה הכל לשם שמים, איזה מועמד יביא יותר אידישקייט, ואיזה רשימה תביא יותר תורה ויראת שמים, וממילא העצות של רבי דוב זה בגדר "עצה שהיא לשם שמים, וסופה להתקיים". וכל השומעים לדבריו של גדול הדור, יזכו לשכר גדול מן השמים.
חידה נא אחודה
אדם רואה שכלי שלו עומד להישבר (והכלי מותר בהנאה ואינו מוקצה), ומצוה עליו שלא לתופסו?
(התשובה לחידה, אי"ה בגליון הבא, מאת ידידינו הרב ארז חזני שליט"א)
תשובה לחידה משבוע שעבר: איך יתכן שקורא קריאת שמע עם תפילין, ובכל זאת נחשב כדובר שקר?
תשובה. הקורא קריאת שמע בלי לחנך בניו כיאות נחשב כדובר שקר בנפשו, שהרי אמרו חז"ל (ברכות דף יד ע"ב) 'כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו', שהרי נאמר בפרשת שמע וקשרתם לאות על ידך ואמר על כך מרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל שהוא הדין הקורא ק"ש ואינו מחנך בניו כיאות לתורה ולמצוות מעיד עדות שקר בעצמו, שהרי באותה פרשה כתוב גם 'ושננתם לבניך'. וכעין זה כתב המשנ"ב (סימן כה ס"ק יד) בשם החרדים דכשאומר ואהבת את ה', יראה להכניס אהבת השי"ת בלבו, שלא יהיה כדובר שקר ח"ו.