משולחנו של רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט״א
על משמר עולם התורה
משא רבינו שליט״א בהתכנסות מרנן ורבנן חברי מועצת גדולי התורה וראשי הישיבות שליט״א לחיזוק דרכי ההשתדלות בביצור חומות היהדות בארה״ק | מוצש״ק נח תשפ״ז
ברשות מרנן ורבנן, לא צריך להאריך בדברים, בענין החשיבות של הבחירות שעומדים לפנינו.
לצערינו אנחנו במלחמה גדולה על היהדות, שממש רוצים להשמיד את כל המהות של כלל ישראל, ואנחנו מחויבים במסירות נפש על זה.
והבחירות עכשיו הם אך ורק כדי לשמור על עולם התורה, ששום בחור לא ילך לצבא חלילה וחס. ועל זה נציגינו יעמדו בעזרת ה׳. וכל אחד מחויב לפעול בשביל זה, ולהצביע עבור רשימת "יהדות התורה". והקב״ה יעזור שיתבטלו כל הגזירות מעלינו, ונזכה בקרוב לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.
בלי הסדרת בני הישיבות – אין לנו כלום!
מתוך דברי רבינו שליט״א לפנ״י שד״ר – נציגי תנועת 'דגל התורה'
אנחנו צריכים לראות את העיקר, מה שנוגע לנו, ולדעתי מה שנוגע לבני הישיבות. וזו הנקודה שצריכים לעבוד עליה. אם אין את בני הישיבות, אין לנו כלום. לא צריך לומר שיש עוד דברים. והשם יעזור, אנחנו נעמוד על בני הישיבות ואז נרוויח את הכול, כי זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה.
זה היסוד, ואת זה צריך לקחת. אין בלי הסדרת בני הישיבות. אנחנו עובדים על זה, ואם לא – אין לנו כלום. את זה צריך לזכור, אף על פי שיכול להיות שיגידו לי שיש עוד דברים חשובים. אני יודע מה זה, ובאמת אחרי שאנחנו יודעים את היסוד הזה אפשר לגשת לעניין. אין שום דבר שחשוב בשבילי כמו בני הישיבות. אם אתם תעמדו על הנקודה הזו, אז ידעתי שהקדוש ברוך הוא יעמוד לימיננו, ובעזרת השם.
'מלך עוזר ומושיע ומגן'
"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (י״ב, ב)
בגמ' פסחים דקי״ז ע״ב: א״ר שמעון בן לקיש 'ואעשך לגוי גדול' זהו שאומרים 'אלהי אברהם', 'ואברכך' זהו שאומרים 'אלהי יצחק', 'ואגדלה שמך' זהו שאומרים 'אלהי יעקב', יכול יהו חותמין בכולן ת״ל 'והיה ברכה' בך חותמין ואין חותמין בכולן. ובפרש״י כאן 'בך חותמין ולא בהם'. וצ״ע וכי מה איכפת ליה לאברהם, והא קי״ל (סנהדרין קה ע״ב) שבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. והנה קודם חתימת הברכה אומרים 'מלך עוזר ומושיע ומגן', ואח״כ 'בא״י מגן אברהם'. וראיתי בעץ יוסף (אוצר התפילות) בתפילת עזרת אבותינו 'וכו' מגן ומושיע להם וכו' 'שפי' 'מגן' שלא יבוא הרע, 'מושיע' פריקה מיד השונא לאחר שבא ('ויושיעם מיד שונא', ואונקלוס 'לית פריק לה'), 'עוזר' לראות במפלת שונאיו ('ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי') עכתו״ד. והנה י״ל כנגד 'עוזר' יעקב, ובב״ר (סח, ב) עה״פ 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי' פתח רבי שמואל בר נחמן עה״פ ודרשו על יעקב אבינו ע״ה שהלך לפדן ארם בלא כלום, ובצרתו התחזק בביטחון ואמר 'עזרי מעם השם'. הרי שהמדרש מדגיש לשון 'עזר' שנתייחד ליעקב בחשכת הגלות. וכן בגמ' (ברכות סד ע״א) מניין לבעל הקורה שייכנס בעובי הקורה שנא' ישגבך שם אלוקי יעקב, ובפרש״י שיעקב שטרח בגידול בניו יבקש עליהם רחמים ומסייעם, ומיד אח״כ 'ישלח עזרך מקודש', וכן 'אשרי שאל יעקב בעזרו'. ומדת 'מושיע' כנגד יצחק: שבברכת מחיי המתים כפלו חז״ל לשון ישועה ('רב להושיע', 'ומצמיח ישועה', 'מושיענו לתחיית המתים'), וממילא בחינת 'מושיע' מכוונת כנגד יצחק.
ומעתה נראה הענין דמדת 'מגן' היא המשובחת בכל המידות ותכלית השלמות, והחתימה נקבעת בעיקר ובקביעות הדבר, ומתחילה אומרים 'אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב', שהוא סדר הנהגת כלל ישראל עד שירדה המדרגה לחשכת הגלות. אבל בגאולה נהפך הסדר 'וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור' (ועי' במדרש בחוקותי לו, ו) שנזכרו אבות אחורנית, ללמד שהגאולה באה קמעא קמעא בדרך למפרע, עולה בתחילה מתגלה הקב״ה בבחינת עוזר (יעקב), אח״כ מתעלה לבחינת מושיע (יצחק), ורק בסוף מגיע לתכלית השלמות בבחינת מגן (אברהם). ומאחר שזו תכלית הקביעות לעולמי עד, אין החתימה אלא במידה העליונה מכולן, ודוק.
'מגן אברהם'
'והיה ברכה' (יב, ב)
במד״ר (לט, יא) א״ר יצחק קובעך אני ברכה בשמונה עשרה אבל אין את יודע אם שלי קודמת אם שלך קודמת, א״ר אחא בשם ר' זעירא שלך קודמת לשלי, משהן אומרים 'מגן אברהם' ואח״כ אומרים 'מחיה המתים', ע״כ הלשון והוא פלאי, דהא ברכת 'מגן אברהם' היא ג״כ שבח להקב״ה שהוא מגן אברהם, כשם שברכת 'מחיה המתים' שבח להקב״ה שהוא מחיה המתים, ומה שייך לומר ע״ז 'שלך קודמת לשלי'.
ונראה עפ״י המדרש שהביא רש״י להלן עה״פ (טו, א) 'אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד', וז״ל: 'אחר הדברים האלה' אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואמר שמא קיבלתי שכר כל צדקתי עכ״ל, והנה ודאי א״א לומר שח״ו אברהם אבינו ע״ה היה עובד את בוראו ע״מ לקבל פרס, ובשלמא למאי שפירש״י עוד שהיה דואג מן העונש על אותן נפשות שהרג, א״ש שנצרך חיזוק כדי שלא יירא, אבל מה דאגתו על קבלת שכרו. ואמנם בת״י שם: 'דלמא אתקבלו מצוותי בעלמא הדין ולית לי חולק בעלמא דאתי, או דלמא ייזלון אחיהון דילין קטילי ויצטרפו כלגיונין עלי... ובזימנא תנינא לא מישתכח עמי אגרא ויתחל בי שום שמיא' עכ״ל, ומבואר שחששו של אאע״ה לא היה מצד קבלת שכר בעה״ז גרידא, אלא שמא בכך נאבד חלקו לעה״ב או שתבא עליו מלחמה נוספת אחר שכבר אכל כל שכרו וח״ו נמצא ש״ש מתחלל, וע״ז השיבו הקב״ה 'אנכי מגן לך' בעה״ז 'ושכרך הרבה מאד' ושמור לעה״ב, כלומר דאף ש'אנכי מגן לך' מ״מ אין שום חשש לאיבוד שכרך, כי מה ש'אנכי מגן לך' הוא משום עצם גדלותך ואי״ז נוגע כלל לשכר מצוותיך. וזהו מ״ש שברכת אברהם קודמת, היינו ברכת 'מגן אברהם' יש בה שבח למעלתו וגדלותו של אברהם, שהקב״ה לו למגן לא מצד שכר אלא מצד מעלתו העצמית, והיא קודמת לברכת 'מחיה המתים' שהיא שבח לגדלותו של מקום.
והנה מלבד עצם כבוד הקדימה, יש בזה גם נפקותא להלכה, דרק משום שברכת 'מגן אברהם' היא הברכה הא' בתפלת י״ח ע״כ תלוי בה עיקר חלות שם תפילה, וכמ״ש מו״ח רבינו הגדול זצ״ל באבי עזרי הל' תפילה (פ״ד הט״ו) דענין כוונה המעכבת בברכת אבות משום שהיא ראשית התפילה וצריך בתחילתה כוונה, ועיקר זה ניתן לברכת אברהם.
נתן לו עצה על המילה
"ובא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמרי אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם" (י״ד, י״ג)
כאן במד״ר 'והוא שוכן באלוני ממרא' ר״י אומר במשריא דממרא, ורבי נחמיה אמר בפלטין דממרא, דר״י דעתיה על ממרא, דשמיה הוא אתרא דר״נ דעתיה על ממרא דשמיה הוא גברא, ולמה נקרא שמו ממרא, ר' עזריה בשם ר' יהודה בשם ר' סימון פנים שהמרה באברהם בשעה שאמר הקב״ה לאברהם לימול הלך ונמלך בג' אוהביו, א״ל ענר כבר בן ק' שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך, א״ל אשכול מה אתה הולך ומסיים את עצמך בין שונאיך, א״ל ממרא אלהיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו, א״ל הקב״ה אתה נתתה לו עצה למול חייך שאיני נגלה עליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול, אלא בפלטין שלך הה״ד 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' עכ״ל המדרש, והובא ברש״י ר״פ וירא באלוני ממרא הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו בחלקו. והוא פלא שאאע״ה הלך ליקח עצה על המילה אחר שציוהו הקב״ה ע״ז, וצע״ג.
ועוד הנה שם במד״ר: אמר א״א עד שלא מלתי היו באים ומזדווגים לי, תאמר משמלתי הם באים ומזדווגים לי, א״ל הקב״ה: אברהם, דייך שאני אלקיך, דייך שאני פטרונך כו' עי״ש, וכן בסוף הפרשה: אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אין באים אצלי, א״ל הקב״ה עד שלא מלת היו בני אדם ערלים באים אצלך, עכשיו אני בכבודי בא ונגלה עליך הה״ד וירא אליו ה' באלוני ממרא עכ״ל.
(ונראה) בביאור הדברים עפ״י מה שהשריש לן הגאון מהרי״ל דיסקין זצוק״ל והביאו מרן מו״ח זצ״ל באבי עזרי הל' יסוה״ת (פ״ז ה״ו) בביאור ענין מה שאחז״ל (יבמות דמ"ט ע"ב) כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, דאף שמחזות הנבואה הן בעולמות העליונים מ"מ יורד לאט לאט ומתגשם בעולם השפל, עד שנמצא בהשגת הנביא על מה ירמזון בעולם השפל, ואז רוחו חוזרת אליו ומסתכל בנפשו את כל הציורים ויודע הפתרון כי הוא נרשם בנפשו, ואעפ״כ הר״ז דומה למביט בזכוכית, שאם צבועה ירוק הרי כל הנראה בה הוא ירוק, ואם היא אדומה הרי כל מה שנראה דרכה הוא רק אדום, ואף שהוא אותו העצם בלא שינוי אבל מראהו משתנה, וכן הענין במחזה הנבואה שנפש הנביא היא המתרשמת בפתרון הענין, וכל שנפשו זכה יותר ובהירה הר״ז פותר החזיון באופן צח יותר ומצוחצח, ומשה רבינו ראה הנבואה באספקלריא המאירה משום שנפשו היתה בעוצם המעלה, אבל שאר הנביאים זולתו אף שודאי כל דבריהם אמת אבל לא ראו הדבר כראיית משה.
ויסוד הדברים ממה שאחז״ל שחלום הוא א׳ מששים בנבואה והוסיפו ע"ז כל החלומות הולכים אחר הפה, וכן הנבואה שהיא כולה אמת ומתקיימת בעולם כפי אשר נתרשם הפתרון בנפש הנביא בשעת קבלת הנבואה, והיינו שאמרו דגזירת נביא חוזרת וגזירת או״ת אינה חוזרת, לפי שכל דבר שיצא מפורש מפיו של הקב״ה אינו חוזר, והנבואה שיש בה גם כח אחר, פתרון שכל האנושי, ע״כ יתכן שתתבטל עי״ש, ועפי״ז ביאר מור״ח רבינו הגדול זצוק״ל את גדלותו של אאע״ה בנסיון העקידה, שהסביר לעצמו את מראה הנבואה שהקב״ה מצווה עליו לשחוט את בנו יחידו את יצחק, ואף שהי׳ רואה באספקלריא שאינה מאירה ובקל הי׳ יכול לבאר חזיון הנבואה בד״א ע״י איזה נגיעה, מ״מ פירשה אברהם כהוגן כי הי׳ נקי מכל נגיעות עצמיות.
וכעי״ז י״ל ג״כ כאן משום שאברהם אבינו ע״ה היו כל מעשיו לקרב את הרחוקים ולעשות נפשות להקב״ה כמ״ש ׳ואת הנפש אשר עשו בחרן׳ ומתרגמינן ׳דשעבידו לאורייתא׳, ואברהם אבינו הי׳ סבור שעי״ז קיום מצות המילה הוא מרחיק את הבריות ונמצא מהרס כל כוונתו לקרב העולם לדרכי השי״ת, וא״כ יתכן שאינו מפרש כהוגן את הנבואה שקיבל למול את עצמו, כי איך אפשר שהקב״ה מצווה עליו לעשות פעולה שמפסיקה את כל מהלך עבודת הקודש שלו לקרב את הבריות להקב״ה, ובאמת כ״ה במד״ר: ׳וימול מקודם: בן מ״ח שנה כשהכיר את בוראו אלא שלא לנעול דלת בפני הגרים׳, וע״ז הלך ליטול עצה ממי שאין לו נגיעות ע״ז כדי שיפרש לו דברי הנבואה שקיבל מהקב״ה עפ״י האמת, וע״ז א״ל ממרא ׳אלקיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון׳, ר״ל האיך הסכמת ליפול לכבשן ולא נסתפקת שמא רצון ה׳ שתעבוד ע״ג, והלא אם היית נשרף ונהרג במלכים וברעבון מי הי׳ מקרב אנשים להקב״ה, אלא זה הי׳ ודאי אצלך שאין רצון הקב״ה לעבוד לפסילים כדי שתוכל לינצל ואח״כ לקרב נפשות לעבודתו ית׳, כי זה סותר את כל המציאות של האמונה בהקב״ה, וה״נ א״א להטות פירוש האמיתי של הנבואה משום ההכרח שיוכל לקרב רחוקים, ודאי שהוא פירוש נכון שהקב״ה מצוה אותך כעת למול.
וזהו הי׳ עצתו של ממרא, וזהו הביאור בד׳ המד״ר: ׳עד שלא מלתי היו באים ומזדווגים לי, א״ל הקב״ה אברהם דייך שאני אלקיך שאני פטרונך׳, בשעה שהולכים לקיים מצות ה׳ א״א כלל לקחת בחשבון שמא זה יפריע מלקרב רחוקים, ׳דייך שאני אלקיך׳, מה שעוברים ושבים לא יבואו אצלך אינו כלום, ׳אני בכבודי בא ונגלה עליך הה״ד וירא אליו ה׳ באלוני ממרא׳, כי זו עצתו של ממרא ולכן נגלה עליו בחלקו.
ובזה יובן מה שא״א חיזר אחר מילתו מיד לחפש אורחים, כי עדיין הי׳ חרד שמילתו תפריד בנ״א ממנו ולא יוכל לקרבם להשי״ת, וזהו שמתחיל המד״ר בר״פ וירא עה״פ (איוב יט) ואחר עורי נקפו זאת וגו׳ אמר אברהם אחרי שמלתי עצמי הרבו גרים באו להידבק בזאת הברית, וכו׳, והיינו שאח״כ ראה אברהם שלא הי׳ בזה כלל מניעה מלקרב רחוקים, אלא שאדרבה.
'במה אדע'
"והאמן בה' ויחשבה לו צדקה" (ט״ו, ו)
וברש״י (טו, ו) 'לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות ואמר 'במה אדע כי אירשנה'. ובגמ׳ נדרים (לב ע"א) אמר שמואל מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שהפריז על מידותיו של הקב״ה שנא' 'במה אדע'. וי״ל מאי שנא בשורת הזרע שהאמין בה בלא פקפוק, מבשורת הארץ שביקש עליה אות.
ויש לבאר תחילה עפי״ד הגמ' (ב״ב קמא.) המזכה לעובר לא קנה, ובעובר שלו קנה, משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, וכיון שמשתוקק לזה בכל לבבו ע״כ סמוך לבו בטוחה ודעתו שיתקיים, דזהו טבע הנפש שכל דבר שהאדם חפץ בו באמת ודעתו קרובה אצלו, לא נכנס בלבו הספק שמא יתבטל ונעשה אצלו שריר וקיים.
ומעתה שפיר מיושב, דרצונו של אברהם בזרע הי׳ עמוק עד דכדוכה של נפש, כדכתיב 'מה תתן לי ואנכי הולך ערירי', ומתוך עוצם ההשתוקקות נתקרבה דעתו להאמין בשלמות ולא עלתה על דעתו לשאול באיזו זכות יבא הדבר. אך לגבי בשורת הארץ שודאי רצה בה, מ״מ לפי ערך גדלותו העצומה הי׳ חסר משהו בעומק הרצון וההשתוקקות, ולכן נתעורר אצלו החשש לבקש אות 'במה אדע'. וע״ז נענה כנגד 'ידוע תדע כי גר יהי׳ זרעך בארץ לא להם', והנה מתוך הריחוק והגלות במצרים ידעו להעריך טובת הארץ וישתוקקו אליה בכל לבבם.
וכעי״ז הסברתי בחטא המרגלים, דבאמת כולם הודו 'טובה הארץ' כד׳ רמב״ן, אלא שיהושע וכלב הוסיפו ע״ז וכפלו 'טובה הארץ מאד מאד', עדות על רצון אדיר וחיבת הארץ פנימה, ומתוך שהי׳ חביבה עליהם היו בטוחים שיירשוה ולא נכנס בלבם מורא, משא״כ שאר המרגלים שלא נכנסה בלבם טובת הארץ בבחי׳ 'מאד מאד', הוליד חיסרון הרצון את החשש והספק מפני תוקף יושבי הארץ, כי לעולם החסרון במדת הרצון וההשתוקקות הוא שמוליד את הספק, והספק מוליד את הנפילה ודו״ק.
'הצילו הפירות את האילנות'
"ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה" (ט״ו, ט״ו)
הנה בס״פ נח עה״פ ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן, מאריך הרמב״ן בביאור עניינו של תרח, ובסו״ד: או שמא יש לו חלק לעה״ב כמו שאמרו חז״ל בזכות בנו, והיא הבשורה שהוא לא הי׳ יודע בכך, שנתבשר בעת שא״ל 'ואתה תבא אל אבותיך בשלום'. ומביא הרמב״ן ע״ז מדרש נפלא: כל העצים כשרים חוץ משל זית ושל גפן, שהשמן והיין קרבין לגבי מזבח, הצילו הפירות את האילנות, וכן מצאנו באברהם שהציל את תרח שנא' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום עכ"ל.
ולכאורה הדברים תמוהים מאוד. בשלמא מה שהבן מציל את אביו מן הדין וזוכה אותו לחלק לעולם הבא, יש להבין את גודל ההצלה. אבל מה עניין ה״הצלה״ שנאמרה אצל אילנות הזית והגפן? אדרבה, אילו היו עצים כשרים למזבח, היו זוכים בעצמם למעלה גדולה, להיות קרבים לפני ה' וריח ניחוח עולה מהם לפני מי שאמר והיה העולם. ומה יש בכך שהפירות הם שנקרבים ולא העצים עצמם, עד שחז״ל מגדירים זאת בלשון: 'הצילו הפירות את האילנות'.
ונראה שכוונת חז״ל היא ליסוד עמוק: עיקר מעלתו של האילן אינה דווקא בכך שהוא עצמו עולה ע״ג המזבח, אלא בכך שהוא מוציא פירות, והפירות היוצאים ממנו ממשיכים את כוחו ופועלו בעולם. אילו הי׳ העץ עצמו נקטר, הי׳ עולה עצמו הוא פ״א בלבד לשכינה, אבל כאשר מוציא פירות, השמן והיין היוצאים ממנו נעשים בעצמם קרבן לה׳. נמצא שהאילן אינו רק מקריב את עצמו, אלא מוליד דבר שממשיך אחריו להיות משרתי גבוה. לא הוא בלבד מתקרב לשכינה, אלא כל מה שיוצא ממנו ממשיך את התקרבותו פעם אחר פעם. זהו ש׳הצילו הפירות את האילנות׳. הפירות אינם דבר נפרד מן האילן, אלא הם המשך חיותו ופועלו. כאשר פרי האילן עולה על גבי המזבח, נמצא שהאילן עצמו זוכה שעל ידי פירותיו תימשך מעלתו ותעמוד לפני ה' גם לאחר שאיננו עולה בעצמו.
ומכאן לדברי הרמב״ן על אברהם ותרח. אברהם הוא ה׳פרי׳ שיצא מתרח, ולא זו בלבד שאברהם עצמו נעשה עובד ה' ומעמיד את כל העולם כולו תחת כנפי השכינה, אלא שכל הדורות היוצאים ממנו ממשיכים את אותה שלשלת של עבודת ה׳. נמצא שהאב אינו מסתיים במקום שבו הוא עצמו עומד, פירותיו ממשיכים אותו. כל בן וכל דור היוצא ממנו ומוסיף תורה, קדושה ועבודת ה׳, הרי הוא מגלה למפרע את עומק פעולתו של האילן שממנו יצא.
וזהו שאברהם נתבשר: ״ואתה תבוא אל אבותיך בשלום״. אי״ז בשורה המתייחסת רק לתרח, אלא יש כאן גילוי של כוח הבן להציל את אבותיו. אברהם, שהוא הפרי, מעלה עמו את האילן שממנו יצא. ולא רק תרח ניצל מכוח אברהם, אלא כל אותם אבות ודורות קדומים שעל ידם בא אברהם לעולם – כולם נעשים שותפים בזכותו של מי שיצא מהם.
נמצא דבר נורא, כל עיקרו של האדם אינו נמדד רק במה שהוא עצמו עושה, אלא במה שהוא מוליד אחריו. יש מעלה עצומה בכך שאדם עצמו עובד את ה׳, אבל גדולה ממנה במובן מסוים היא הזכות להעמיד ״פירות״ שימשיכו את עבודתו אחריו. בעוד שפעולתו שלו מוגבלת לימי חייו, הרי פירותיו יכולים להמשיך לפעול דורות רבים אחריו. וכל תורה, וכל קדושה וכל מעשה טוב היוצאים מכוחו, אינם רק זכות של הבנים – הם גם זכות העולה אל האבות שמכוחם באו.
וזהו עומק דברי חז״ל: ״הצילו הפירות את האילנות״. דווקא משום שהאילן מוציא פירות, אין חייו מסתיימים בעצמו. הפירות ממשיכים את קיומו ואת תפקידו לפני ה׳. וכן באדם: הצאצאים אינם רק הדור הבא, הם ההמשך של האדם עצמו. וכאשר הבן נעשה עובד ה׳, נמצא שהאבא ממשיך לעבוד את ה׳ דרכו. לפיכך אברהם אינו רק מי שזכה בעצמו, אלא מי שבזכותו זכו אבותיו.
מה אפוא עמוקה זכות ההורים מכוח צאצאיהם: כל בן ההולך בדרך התורה, כל דור נוסף המוסיף כבוד שמים, כל נשמה הממשיכה את השלשלת, הרי היא פרי המעלה עמה את האילן כולו. האדם אמנם מסתלק מן העולם, אבל פירותיו נשארים, ומה שהוא זרע בבניו ובדורות הבאים ממשיך לעלות לפני הקב״ה. ועל כך נאמר: ״הצילו הפירות את האילנות״ שהפרי אינו רק תוצאה של האילן, אלא הוא גם גאולתו, הצלתו והמשכתו לפני ה׳.
(משא רבינו שליט״א בכנס רישום תלמידים למוסדות תורה, פריז תשנ״ד)