Skip to content
קובץ גליונות

פוסק הדור - פרשת לך לך

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

פוסק הדור ממרן רבי משה שטרנבוך שליט״א

פרשת לך לך תשפ״ד

בן תורה יונק את השקפתו רק מהתורה ולא ממקורות זרים

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א').

ביארו המפרשים שאין הכוונה רק להתרחק מהם באופן מעשי בגופו, אלא להתנתק מהם גם בדעות והשקפות, כדי שיוכל לזכות להגיע למעלה עליונה, ולכן הקדים תחילה "בארצך", שכן קל יותר לאדם להתנתק בדעות מאנשי ארץ מגוריו שלא היה לו שייכות עמהם כל כך, ואח"כ הוסיף עוד שיתרחק גם מ"מולדתו" והיינו גם מהאנשים שהיו דרים עמו בעיר מולדתו מילדותו, שאליהם הוא מחובר יותר מטבעו, ואח"כ הוסיף שעליו לנתק עצמו אפילו מ"בית אביך" הקרובים אליו בקרבת משפחה שיותר קשה להתנתק מהם.

והדברים נפלאים, שאפילו קודש הקדשים כאברהם אבינו היה צריך לפעולות מיוחדות להתנתק מחברת שכניו הרעים כדי שלא ישפיעו עליו לרעה, ובדומה לזה מצינו ביעקב אבינו שקודם הליכתו ללבן למד תורה י"ד שנה אצל שם ועבר, והרי שידע שכדי להיות במחיצת לבן הרשע צריך הכנה רבתא של לימוד תורה בשקיעות עצומה י"ד שנה כדי שלא להיות מושפע מהרשע, שכן המגע עם הרשעים ועם הסביבה החיצונית פוגם אפילו בקודשי הקדשים כאברהם אבינו ויעקב אבינו.

ורמז יש בדבר לכל אחד, שמי שרוצה להיכנס לצבא ה', צריך להתנתק מהסביבה הרחוקה מדרך ה' - ואפילו אם הם קרובים אליו בדרגת קורבה של "ארצו" או "מולדתו" או אפילו "בית אביו", וצריך לינוק את השקפתו רק מהתורה ולא להיות שייך כלל להשקפת הרחוב או למקורות זרים שנושבים בהם רוחות שלא עפ"י דרך התורה.

ומו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל פירש התואר "בן תורה", שכשם שהבן קשור באביו ויונק את כל חיותו מאביו שהביאו לעולם, כך גם "בן תורה" קשור בתורה ויונק את כל מעשיו והשקפתו רק מהתורה, והוסיף ואמר, ב"ה בזמנינו ישנם הרבה לומדי תורה, אבל 'בני' תורה שהתורה היא כמו בית אביהם והם קשורים בה תמיד ולומדים גם בערב שבת ובשבת ובין הזמנים - הם מעטים מאוד, וחובתינו לגדל עדרים של 'בני' תורה הנאמנים לה' ודבוקים בתורתו.

במקום כבוד ה' אין חוששים לחילול ה'

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א').

"מה כתיב למעלה מן הענין וימת תרח בחרן, לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנותו, אמר ליה הקב"ה, לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואם, ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך, בתחלה וימת תרח בחרן ואח"כ ויאמר ה' אל אברם" (ב"ר ל"ט, ז').

מבואר שאברהם אבינו חשש לצאת מארצו וממולדתו, כדי שלא יתחלל שם שמים שיאמרו שעזב אברהם את אביו לעת זקנותו, והקב"ה השיב לו על כך ב' תשובות, האחד שפטרו ממצוות כיבוד אב, ["לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר"], והשני שהקדים מיתת תרח ליציאת אברהם, וכך היה יכול אברהם לצאת בלא שום חשש שיאמרו עליו שעזב את אביו לעת זקנותו.

וצריך ביאור מהו התשובה הראשונה שהשיב לו הקב"ה שהוא פוטרו ממצוות כיבוד אב, והרי כל חששו של אברהם אבינו היה משום "חילול ה'", [וכלשון המדרש שם "שהיה אברהם מפחד ואומר אצא ויהיו מחללים בי שם שמים"], וא"כ מה הרוויח בכך שהקב"ה גילה לו שהוא פטור ממצוות כיבוד אב, והרי עדיין אין הדבר ידוע לכל, וחשש חילול השם במקומו עומד, שבני אדם ילעיזו עליו שעזב את אביו לעת זקנותו והלך לו.

ונראה להוכיח מדברי המדרש כאן יסוד, דבמקום מצווה אין חוששין כלל לחילול ה', דאדרבה אין זה חילול ה' אלא כבוד ה' שמקיימים מצוותיו במסירות נפש גם בשעה שמחרפים ומבזים אותנו על כך, וזהו מה שהשיב הקב"ה לאברהם אבינו, "לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם", דכיון שאצלך זהו מצווה ללכת, ממילא פטור אתה ממצוות כיבוד אב ואם, ואין לך לעשות חשבונות בשעה שרצון השי"ת שתלך משם, כי "חילול ה'" הוא במה שעוברים על רצון הבורא, ועי"ז הבריות אומרים שכביכול אין הקב"ה מלך העולם ואין צריך ח"ו לעשות רצונו, אבל כל שעושה באמת "רצון ה'" אין להתחשב ב"מה יאמרו הבריות".

כהללו הדברים הורו גדולי ומנהיגי הדור זצ"ל בשעה שנגזרה גזירת גיוס בנות בארץ ישראל, ובארה"ב התארגנו לאסיפת מחאה גדולה מול הקונסול, והיו הרבה רבנים ואדמורי"ם שטענו שזהו חילול השם להראות לגויים שהיהודים מתקוטטים ביניהם, ודרשו לבטל את האסיפה מול הקונסול, אולם גדולי מנהיגי ישראל ובראשם מרן הגרי"ז והרה"ק מסאטמאר הורו שכיון שזהו רצון ה' שנפעל ונעשה ככל יכולתינו לביטול הגזירה הרי זהו קידוש ה' ולא חילול ה', שכן מהו חילול ה' יש ללמוד מהשו"ע ומהרמב"ם ולא מהתפיסה השטחית של פשוטי העם שאינם יודעים בכלל מהו החיים האמיתיים, וכך הוה - והתקיימה שם הפגנה גדולה ואדירה, ומכח זה הממשלה כאן בארץ ישראל הרגישו בושה בגזירה וביטלו את הגזירה, ודברי המדרש כאן הם הוכחה כדברי גדולי הדור זצ"ל וכמוש"נ.

שלהבת חיה

מעמד מיוחד התקיים במהלך חג הסוכות בסוכתו הגדולה של מרן רבן של ישראל שליט"א כאשר נקבצו ובאו בחורי "שיח סוד" לקבל חיזוק ועידוד ממרן שליט"א.

רבינו שליט"א התרגש לשמוע על הבחורים הנפלאים הקובעים עצמם ללימוד התורה למרות כל הקשיים וההתמודדות, ולאחר ניגוני השמחה פתח רבינו בדברים נרגשים ואמר "אשריכם ילדי ישראל, מה טוב לכם (רבנו מתחיל לבכות אבל מתעשת מיד) אתם נבחרתם לעבוד את הקב"ה, יש לכם קשר עם א-ל עליון... שכל אחד מכם בפני עצמו יבורך בכל טוב, ושלא יהיה לכם קשה בחיים. אשריכם".

לאחר מכן התחיל רבינו לשיר את הניגון "אשריכם ישראל" כאשר הקהל הצטרף אליו בהתרגשות, ורבינו מעודד את הבחורים בידיו לשיר ולשמוח, מה נורא היה המעמד לראות בחורים אלו יוצאים ממעונו מחוזקים ומעודדים מתמיד.

הדרך הראויה למוסדות התשובה והקירוב בדורינו

"והיה ברכה" (י"ב, ב').

"והיה ברכה, קרי ביה בריכה, מה בריכה מטהרת את הטמאים, אף אתה מקרב רחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים" (מדרש רבה ל"ט, י"א).

נראה בביאור דברי המדרש, על פי מה שכתב ה"כסף משנה" (סוף פ"ו מהלכות אבות הטומאה) שהמקווה אינו מטהר את הטובל בעודו בתוך המקווה אלא רק בעלייתו מתוך המקווה, ולפי"ז נראה לפרש הרמז לקירוב רחוקים, שגם בקירוב רחוקים אין הטהרה חלה תוך כדי ה"טבילה" והיינו תוך כדי שמתעסקים עם הרחוקים ומדברים על ליבם להתקרב, כי גם אם עכשיו החליטו להתקרב, מ"מ הלא מצוי מאוד שלאחר זמן קצר יפסוק השפעת הקירוב ויחזרו לסורם, והדרך היחידה להצליח במלאכת הקירוב, היא ע"י שהמקרב יהיה קשור ברחוקים וישמש להם כאב, ואז הטהרה תחול בהמשך הזמן לאחר פעולת הקירוב הראשונה [כשם שהמקווה מטהרת רק לאחר פעולת הטבילה], ואברהם אבינו קירב רבבות עד שנעשה להם כאב, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות ע"ז הלכה ב'-ג') שכל אותם האלפים ורבבות שקירב אברהם אבינו נקראו "אנשי בית אברהם", והרי שאברהם אבינו לא רק דיבר להם דברי מוסר גרידא, אלא קירבם ומשכם אליו בקירבה יתרה עד שנעשו חלק מאנשי ביתו, ועי"ז החזיקו מעמד להמשיך לאורך זמן בעבודת ה'.

וכעין זה מצאנו במנורה שצריך להדליקה עד שתהא "שלהבת עולה מאליה" (שבת כ"א ע"א), וידוע שהדלקת אור המנורה רומז הדלקת אור התורה והפצתה, וכמו שכתוב (משלי ו', כ"ג) "כי נר מצוה ותורה אור", ורמז יש בזה על הדרך הראויה לקרב רחוקים לתורה, שצריך להשפיע עליהם עד כדי מידה גדושה זו שתהא שלהבת התורה עולה אצלם מאליה, והיינו שיהיו "דולקים" לבדם באור התורה ולא יהיו צריכים תמיד סיוע חיצוני מאחרים שיעמידום שיהיו קשורים בתורה, ואין לעוזבם טרם ששלהבת התורה חזקה ועולה אצלם מאליה בלא צורך בסיוע חיצוני.

וזהו לימוד גדול בזמנינו ובפרט למוסדות וארגונים המתעסקים בקירוב, כי ב"ה אף שיש מוסדות שמצליחים מאוד בקירוב, אבל חילוק גדול הוא אם דואגים להם כאב לקרבם בכל עת או שעוזבים אותם לאחר שמיעת כמה שיעורים, כי כשעוזבים אותם מצוי מאוד שהם מתקלקלים בתקופה קצרה לאחר מכן, ובפרט כשאין דואגים לצעירים להשיאם אשה וכדומה, ואז נשארים הם בודדים ללא משען ומשענה ונופלים במשך הזמן, ויש ללמוד מאברהם אבינו שבקירוב רחוקים קירבם ממש כאב לבנו עד שנעשו אנשי ביתו ממש.

מעונות אריות

בגלות ה'סקנדריי סקאאל' (פרק ג)

(מתוך ספר 'מעונות אריות', תשוח"ח למחבר הרב יעקב פרידמן שליט"א על רשותו להעתיק הדברים במסגרת זו לתועלת הרבים)

בסטמפורד היל של אותם הימים לא פעלו בתי ספר חרדיים במתכונת המוכרת בימינו. שם פעל בית ספר של תנועת 'המזרחי', ובית הספר האנגלי הרשמי, של המקומיים. המסגרת החרדית היחידה שלימדה, בין היתר, חומש וגמרא היה ה'סקונדרי סקאאל', של הרב ד"ר אביגדור שיינפלד, ברוח 'תורה עם דרך ארץ'. אבל הוא פעל רק בשעות אחר הצהריים.

הרבנית דבורה הייתה נבוכה נוכח האפשרויות המצומצמות. האם עליה לשלוח את ילדיה לבית הספר של תנועת המזרחי? היא פנתה ושאלה לדעתו של רבי אלחנן וסרמן.

אמר לה רבי אלחנן כך: "עדיף לשלוח לבית הספר האנגלי הכללי. בבית הספר של 'המזרחי' הם עלולים להרגיש 'בבית' ולינוק חלילה מהשפעתם והשקפתם. אבל בבית הספר הכללי, בין הגויים הלונדונים, תיווצר הרגשת זרות, וילדייך לעולם לא יתערו וירגישו חלק מאווירת המקום".

הרבנית דבורה רשמה אפוא את בניה לבית הספר הכללי, ואחר הצהריים למדו במסגרת ה'סקונדרי סקאאל' של הרב שיינפלד.

אחותו של רבי משה, הרבנית רייך, מספרת, שבשנים יותר מאוחרות ניתן היה להיווכח איך דברי רבי אלחנן מתגשמים במלואם. ילדי המשפחות בסטמפורד היל שהעדיפו מטעמי יראת שמים את פשרת בית הספר של תנועת 'המזרחי', לא נשארו נאמנים לרוח התורה. בעוד ילדי משפחת שטרנבוך שהתחנכו בבית הספר של הגויים המקומיים, יצרו לעצמם על כורחם מובלעת משלהם. הרגשת הזרות שנוצרה בינם לערלים המקומיים, גוננה עליהם, ושמרה על טהרתם.

לצד בית הספר, יצרה אמא עבורו בלבד מעין חיידר פרטי. ובחיידר ההוא, שימש בו רבי משה תלמיד יחיד, לימדו גדולי עולם. היא שכרה בממון שלא היה לה, את תלמידי החכמים המופלגים ביותר שחיו בשנים ההן בלונדון.

בשנתו הראשונה בחיידר האישי למד בחברותא עם הגאון רבי לייב לופיאן, בנו הגדול של ארי המוסר רבי אליהו, שהאיר באותן שנים את שמיה של לונדון. רבי לייב שימש מגדולי סלבודקא וטלז, ובהמשך שימש כראש ישיבת גייטסהד.

כשחפצה לרוות מתורתו של רבי לייב, שכרה אמו עבורו את הגאון רבי שמחה זיסל בנו הבכור של רבי אליהו לופיאן, ששימש כרבה של קהילת מחזיקי הדת בלונדון. תורתו כבשה מסילות בלבו הרך. בשנתו השלישית ינק הילד מהגאון רבי אליעזר לופיאן, בנו הצעיר של רבי אליהו, מי שעתיד היה ללמד אותו בשנים מאוחרות יותר בישיבת עץ חיים של הרב שניידר.

מעבר לשיעורים היומיים מפי בניו של רבי אליהו, כבר באותן שנים, כילד רך, נהג רבי משה לנדוד מדי שבוע לישיבת 'עץ חיים' הלונדונית, שם שימש רבי אלי' כראש ישיבה, לספוג ברוחו את שאגתו של אבוהון דכולהו רבן של ישראל. ההשפעה הישירה של מאורו הגדול של מחונכי קלם ושלושת בניו, נספגה בו כבר בגיל החיידר. מאוחר יותר עתיד רבי משה לינוק מאורו של קלמ'אי דגול אחר, מרן המשגיח רבי אליהו אליעזר דסלר.

ניחוח הקלויז הקלמ'אי הישן שגלה ללונדון, טיפח בנפשו הרכה רחשי נפש ענוגים שאפיינו את החיידר של קלם, ועתידים ללוות אותו לאורך חייו: טהרת הלב, ה'מלך מושל ברוחו', התפעלות עמוקה מהרגשים רוחניים, ואותו רעב עצום ובלתי נפסק לתור בחכמה.

ולמרות ההשלמה המפוארת מתורתם של בני משפחת לופיאן, חי משה הצעיר בתחושת גלות בבית הספר הלונדוני הכללי. אחותו, הרבנית רייך, מספרת מזכרונותיה: "אחי רבי משה סבל מאד בבית הספר הכללי בלונדון מאווירת החולין ומלימודי החול. אני זוכרת שבשנים ההן נהג לעסוק בתורה עד לשעות הקטנות של הלילה, וממילא היה מאחר בבקרים ללימודי בית הספר הכללי. אחי התענג על שני ההישגים: על השקידה הלילית ועל האיחור בבקרים!".

את תקופת לימודיו ב'בית הספר הכללי' ראה כתקופת גלות. ומעבר לחיבור על 'צער בעלי חיים' לא קנה מוסד החינוך הזה הד בלבו. כבר בעודו בבית הספר - חבש בלבבו ספסל של ישיבה. "בלבבי משכן אבנה".

התחושה העשירה הזו חידדה את הפער העצום בינו לילדי הגויים סביבו. גם כשהמתין בתחנת האוטובוס שהובילה אותו לבית הספר, וסביבו מתרוצצים ילדי האנגלים המקומיים, היה אומר לעצמו בשמחה והתפעלות: "אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת".

גם כשפנה בעל כורחו ללימודי החול הבסיסיים, חי בבית המדרש הפרטי שלו. והיה הוגה במחשבתו בדברי תורה. וכשעלו לאוטובוס היה אומר לחבריו בעזות דקדושה: "אתם הולכים לבזבז את זמנכם. ואני הולך ללמוד תורה, ואם כן דין הוא שאהיה קודם לכם!".

עובדות והנהגות

(מתוך הספר הנודע 'גדול בקרבך' ותשוח"ח למחבר על הסכמתו להבאת הדברים לתועלת הרבים)

ספר תורה מיוחד

ספר תורה מיוחד נכתב לפני שנים עבור מרן שר התורה הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל. ספר תורה קטן מימדים וקל לנשיאה. ספר זה היה הספר תורה הזעיר ביותר בעולם והוא נכתב במטרה לאפשר להגר"ח קניבסקי בימי זקנותו לשאת ספר תורה בשעת ההקפות בשמחת תורה. היה זה הרה"ג ר' אברהם ישעיהו שטרן שליט"א אשר הביא את הספר הזעיר והמיוחד.

לאחר פטירת מרן הגר"ח החליט הרב שטרן להעביר את הספר לידיו של הגר"מ שטרנבוך שליט"א ואכן ביום הושענא רבא תשפ"ג לאחר תפילת שחרית הגיע הרב שטרן ומקורביו של רבינו להעניק את הספר תורה.

בהזדמנות זו סיפר הרב שטרן כי מרן שר התורה זצוק"ל אמר בשעתו כי ספר תורה במימדים כאלו מתאים למלך ישראל אשר מצווה לאחוז בידו ספר תורה באופן קבוע.

והוסיף ואמר והיות שמרן הגר"מ פוסק הדור ומנהיג את העדה הרי הוא כמלך ועל כן שמחה היא לו להעניק למרן את הספר.

הגר"מ שכל משפט נשקל אצלו בפלס ההלכה השיב על אתר כי אם יכוון להחזיק את הספר בתור מלך אפשר שיהיה בזה איסור בל תוסיף. על כן אין לו להחזיק את הספר בתור מנהיג.

מעידה ורוממות

מעטים הם הבריות המסוגלים להפוך רגע של נפילה ומעידה לרגע של רוממות הרוח. זאת ועוד שנפילה בגיל המתבגר גוררת בעקבותיה בדרך כלל תחושה של חידלון ואין אונים.

שבת. שעת בוקר מוקדמת. רבינו אשר מאז הבחרות מקיים בגופו "אעירה שחר", התנשא כארי לעבודת הבורא, אלא שסמוך לכך מעד ונפל.

עוד בטרם קם החל רבינו... לשורר... "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" ובנימת התרגשות אמר שהקב"ה הציל אותו בניסי ניסים למעלה מדרך הטבע שהרי אילו נפל בתנוחה אחרת הרי שהנפילה יכלה חלילה להסתיים באסון נורא.

ברגע שהתיישב על מיטתו הוסיף לדבר בנס שארע לו וחסד ה' עליו שהקב"ה עמד עליו לסומכו ולשומרו מן הנפילה שלא ייזוק כלל.

אין זאת, הוסיף רבינו, ששמר עלי הקב"ה בזכות אבותי הקדושים.

וכך מתוך שמחה והודיה אמר את הפסוק "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני" כמה וכמה פעמים. בקריאת התורה באותה השבת אמר מרן ברכת הגומל בלי שם ומלכות.

הזהרו בבני עניים

אל מעונו של רבינו הגיעו גבאים של אחד מבתי הכנסיות.

רבינו - פותח אחד הגבאים - באנו לבקש שמרן שליט"א יכבד את בית הכנסת שלנו בחג הקרב ובאחד מימי חול המועד יאציל עלינו מתורתו וידרוש בבית הכנסת שלנו.

משיב להם מרן שליט"א - אין באפשרותי להתחייב על כך שכן דבר זה תלוי במצב בריאותי.

אחד הנוכחים רצה לחזק את חשיבות הענין והוסיף ואמר: "זהו בית כנסת מכובד - הרבה עשירים מתפללים שם".

אך נראה כי אמירה זו לא העלתה ואף הורידה שכן רבינו הגיב מיד: אדרבה! בית כנסת של עניים - מכובד יותר. שהרי אמרו חז"ל: 'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'!" הגבאים יצאו את ביתו בלא כל התחייבות לבוא ולדרוש בתאריך המבוקש אך מכל מקום יצאו עם מבט נכון על עשירות ועל עוני.

More in this printout

View the whole printout