Skip to content
קובץ גליונות

ממשנת רבינו מרן ראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש שליט״א

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout
משנת רמ״ה

ממשנת רבינו מרן ראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש שליט״א

פרשת לך לך תשפ״ג

לימוד מעשי האבות – גופי תורה!

בפרשיות אלו אנו מתחילים ללמוד על מעשי האבות הקדושים. איתא בתנא דבי אליהו (פכ״ה), שחייב כל אדם לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב'. ויש לבאר מה שהדגישו בזה 'מעשי אבותי', ולא אמרו סתם 'מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב'.

והנה שנינו באבות (פ״ה מ״ב): 'עשרה דורות מנח עד אברהם', ובמשנה שלאחריה נאמר 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע״ה ועמד בכולם'. וצריך להבין מדוע במשנה הראשונה לא נאמר על אברהם שהוא 'אבינו', ובמשנה שלאחריה הוזכר ענין ע״ה. וביאר ב'רוח חיים' [להגר״ח מוואלז'ין זצ״ל], על פי הכתוב 'מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו', שישנם כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, ואילו לבניו אחריו זה נעשה כבר כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה, וכפי שרואים בחוש שרבים מעמי הארץ מוסרים את עצמם על קידוש השם, וכוח זה מוטבע בנו מאברהם אבינו, שמסר את נפשו באור כשדים על אמונתו. וכן כל עשרת הנסיונות שהיו לאברהם מטרתם היתה ליישר את הדרך לפנינו, וכפי שרואים לפעמים שיש לאדם פתאום התעוררות לילך לארץ הקודש [ואפילו אנשים שהיו מבוססים במקומם עזבו הכל כדי לעלות לארץ ישראל], והוא מכח הנסיון של 'לך לך' שהיה לאברהם אבינו. וכן מה שמצינו שעם ישראל מאמינים שכל מה שה' עושה הוא לטובה [דהיינו שגם אנשים פשוטים שסבלו צרות ויסורים הבינו שזה מהקב״ה, וזה לטובה], גם כח זה קיבלנו מאברהם אבינו, שעמד בנסיון הרעב, ולא הרהר אחר מידות השי״ת.

ולפיכך נקט התנא במשנה זו בלשון 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע״ה ועמד בכולם', כדי ללמדנו שהסיבה שיותר קל לנו כיום לעמוד בנסיונות אלו, מפני שאברהם היה אבינו. ולכן חייב אדם לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב', שאף על פי שאנחנו רחוקים מאוד מדרגת האבות, מכל מקום מצד זה שהם אבותינו יש לנו איזו שייכות לדרגות הגבוהות שלהם, ועלינו לשאוף להגיע לאותן דרגות.

עוד יש לבאר בזה, על פי דברי המשנה בב״מ (פג.): 'מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים, הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו, בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד'. ופי' רש״י, 'שהם בני אברהם יצחק ויעקב - וסעודתו של אברהם גדולה משל שלמה, כדמפרש בגמרא'. הרי מבואר שבישראל בני מלך הם ממש, וגורם זה חיוב ממוני לספק לפועלים סעודה הראויה לבני מלכים. וא״כ כשאדם מרגיש שהוא בן מלך, מבני אברהם יצחק ויעקב, הרי בודאי ימנע מלעשות מעשים קטנים ובזויים. ולכן כשאדם מעורר בקרבו את השאיפה מתי יגיעו מעשיו למעשי האבות הקדושים, הרי עליו לומר לעצמו מתי יגיעו מעשי למעשי 'אבותי'! הם האבות שלי, ואני צריך ללכת בדרכם, כראוי לבן מלכים.

ונמצא שצריכים ללמוד אלו פרשיות 'הלכה למעשה', כמו שלומדים משנה ברורה! וכל דבר שכתוב על האבות, וכן שאר הדברים הנלמדים מפרשיות אלו הנוגעים לקיום המצוות, או ל'בין אדם לחבירו', וכן להבנת ההשקפה הנכונה, ולימוד ענייני דרך ארץ, ומידת הביטחון, דברים אלו הם יסודות שצריכים להתייחס אליהם ברצינות, ולא רק כמו 'א גוט ווארט', אלא כגופי הלכות בשאר חלקי התורה, ולקיימם למעשה.

וכבר כתב רבינו יונה באבות (פ״ג מ״ז), על דברי התנא 'אם אין דרך ארץ אין תורה', וזה לשונו: רצונו לומר, שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה התורה תשכון עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות! כי אי אפשר, שילמד התורה ואחר כך ייקח לו המידות, כ״ע. והיינו כענין שנאמר 'נעשה ונשמע', וכמו שכתבנו, ע״כ. הרי שכל הטובות המידות של האבות הנלמדים בפרשיות אלו הן הכנה ללימוד התורה, כיון שאדם שיש בו מידות רעות אין התורה שוכנת בו.

ועל פי זה מתבאר מדוע נקרא 'ספר בראשית' בשם 'ספר הישר', וכפי שכתב הנצי״ב ב'העמק דבר' [בפתיחה לספר בראשית], וזה לשונו: וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם - אפילו עובדי אלילים מכוערים - מכל מקום היו עמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה, ע״כ. והוכיח כן ממה שהתאמץ אברהם אבינו בתפילה להציל את אנשי סדום, אף על פי שהיה שונאם עבור רשעתם. וכן אצל לוט, אע״פ שאמר לו 'הפרד נא מעלי', מכל מקום יצא למלחמה כדי להצילו. וכן יצחק אבינו נח היה להתפייס עם אבימלך, ויעקב אבינו דיבר עם לבן דברים רכים, אף על פי שביקש להורגו, ונתפייס עמו מהר, עד שאמרו ע״כ במדרש (ב״ר עד, י) 'קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים', ע״ש. והוסיף, שמאחר ויש ללמוד הרבה מהליכות האבות בדרך ארץ, על כן נקרא ספר בראשית 'ספר הישר', בגלל שנכתבו בו מעשי האבות שהיו ישרים. דהיינו, שהנהגת דרך ארץ היא ההנהגה הישרה. ונראה להוסיף בזה, שאדם שמתרגל להתנהג בישרות המידות זה נותן לו ישרות גם בלימוד התורה, ועל כן 'דרך ארץ קדמה לתורה'.

הלימוד של פרשת לך לך נוגע במיוחד לתחילת הזמן, בחור עוזב את הבית והולך לישיבה כדי להתעלות בתורה ויראת שמים, והוא בבחינת אברהם אבינו, שעזב את בית אביו והלך לארץ ישראל, ופתאום 'ויהי רעב בארץ'... לפתע החברותא לא טוב, או שאינו מסתדר עימו, או שחסרים לו התנאים הגשמיים הנדרשים, והבחור אינו מבין, הרי הוא כ״כ רוצה ללמוד ולהצליח, ומדוע יש לו הפרעות? אמנם מאחר וכל אחד חייב לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי', ממילא הוא חייב להחדיר בעצמו שזה ניסיון מהקב״ה, ויתכן שהמצב ישתנה לטובה. אמנם אם הוא מנסה - כפי כללי ההשתדלות בדברים רוחניים - ואעפ״כ אינו מצליח, אזי בהכרח 'מה' יצא הדבר', ועליו להמשיך להתאמץ לעשות מה שהוא כן יכול.

הוראת שעה

חוץ ממה שהוא עצמו מצביע ג' - צריך גם לדבר עם החברים והמשפחה!

[מדברי רבינו שליט"א בכינוס עולי ברית המועצות לקראת הבחירות]

יתכן שאתם לא יודעים מה בדיוק המצב כיום בארץ ישראל כלפי החרדים, זה לא התחיל היום, זה התחיל בערך לפני שנה וחצי שנתיים, ובמשך הזמן נעשה גרוע יותר ויותר, שגם חוץ מעניין הצבא, הם עושים כל מה שאפשר כדי לפגוע בנו! הורידו מ'החינוך העצמאי' כסף שהיה מקבל במשך עשרות שנים, וזה גרם לכך שכוחו של 'החינוך העצמאי' ירד מאוד. הם באים עם תנאים קשים, כדי להקשות עלינו להמשיך בדרך החיים שלנו. וכן ב'חדרים' הם מחמירים עתה מאד.

מטרתם המפורשת בכל זה היא לשנות את הציבור החרדי! לגרום לכך שהוא יהיה חלק מהציבור הכללי! והסיבה לכך, מאחר והם רואים את הריבוי הגדול שלנו בלעה"ר, וחוששים שבעוד עשר שנים אנחנו נהיה הרוב במדינה, ולכן הם נלחמים עמנו על כל דבר.

כל זה הוא עוד לפני העניין של הצבא, שזה עוד חלק מהתמונה הגדולה, אבל בלי העניין של הצבא זה נוגע לכל אחד שיושב פה, לגבי הבנות שלומדות ב'בית יעקב', והבנים שלומדים בחיידר, וכן לכל בתי הספר של 'החינוך העצמאי', זה נוגע לכל אחד!

לאור כל זה מובן מאליו, שמעולם לא היה צורך גדול כל כך להצליח בבחירות כמו היום! אנו זקוקים לנציגים רבים שיעבדו עבורנו בכנסת, ולכן חשוב מאד שכל אחד מהיושבים כאן - חוץ ממה שהוא עצמו מצביע ג' - צריך גם לדבר עם החברים והמשפחה, ולנסות להביא עוד ועוד אנשים שיצביעו 'ג', זה ממש נוגע לחיינו! וכל אחד מחויב על פי דין תורה לעשות את המקסימום לשכנע את כל מי שאפשר להצביע ג'!

שואל: האם אין לחשוש שאם נפנה לקרובים וידידים שהתחילו להתקרב ליהדות זה יפגע ברצונם להתחזק, שכן הם יסברו שכל הפעילות שלנו היא למען אינטרסים?

רבינו שליט"א: אכן צריך לדבר אליהם בשפה שהם מבינים, כגון לומר להם שלכל אדם יש זכות לחיות באופן שהוא רוצה, וכן מי שרוצה להיות חרדי לגמרי יוכל לעשות זאת, ולא יתכן שיהיה מי שרוצה להיות 'חצי חרדי' או 'רבע חרדי'... לא יתכן שיהיה מצב שאי אפשר לחיות כאן כחרדים, שרוצים לכפות עלינו להיות כמותם! כשפונים לשכנע אדם להצביע לנו אין זה אומר שמצפים ממנו להיות בעצמו חרדי, אלא שיעזור לנו לעמוד על זכותנו הבסיסית לחיות כחרדים. וזה דבר שכל אחד יכול להבין, אפילו אם אינו חרדי.

יש כיום אנשים במדינה שיש להם 'השקפה פרוגרסיבית', שהיא נלחמת עם ההשקפה של התורה, והם מנסים כל הזמן להילחם בכל הכוח כנגד כל דבר שבקדושה. וכנגד זה אנו רוצים להילחם על זכותנו לחיות כחרדים, וכפי שיגדל כוחנו בכנסת נוכל בעז"ה להשפיע יותר.

עיונים בשמעתא

אונס (ב) - בביאור דין 'מקח טעות'

הנה בכמה מקומות בהלכות קניינים מצינו אשר באופן שישנה טעות בעיקר המקח - הרי זה מקח טעות ובטל המקח [יעוי' ביצה ז, ב. כתובות יא, ב. ב"ק מו, א], וכגון בקונה שור לחרישה ונמצא שהוא לשחיטה, ואם היה יודע שהוא לשחיטה לא היה קונהו בטל המקח.

המקח הוא בתנאי שיהיה ללא טעות

ובגדר הדין וטעמו, יש מהאחרונים שסברו (שו"ת רעק"א מהדורא תנינא נא' ש"ש ב פי"א) שדין 'מקח טעות' נובע מ'הלכות תנאים', והיינו שכל מקח נעשה בתנאי שהוא מתאים לצרכי הלוקח ואין בו חיסרון, ואם כי לא התנה כך במפורש אעפ"כ מועילה דעתו הברורה והידועה לכל - כבתורת 'תנאי', וכמבואר בתוס' בקידושין (מט, ב). [ומתוך כך דן הרעק"א שבמקום שלא מועיל בו תנאי, לא חל לגביו דין מקח טעות - באשר אין במקח זה אפשרות של 'תנאי'. ואכמ"כ].

באופן שיש טעות חסר בעיקר כוונת המקח

אך יש שסברו לומר (בית הלוי ח"ג ג ד"ה והנראה, מהרי"ט קידושין נ, א ד"ה ההוא גברא) שדין 'מקח טעות' נובע מחיסרון ב'כוונת קנין', והיינו שהיות והטעות היא בעיקר המקח הרי נחשב הדבר כמקח שלא התכוון לקנותו, שכן בוודאי לא התכוון לקנות חפץ כזה שיש בו חיסרון - ונמצא שיש כאן מעשה בלא כוונת קנין, ואינו קונה.

באופן שיש טעות הוא אנוס בעיקר המעשה

אמנם נראה שבכמה ראשונים מוכח טעם אחר בזה.

הנה לגבי המגרש על תנאי ואמר הרי זה גיטך אם לא באתי עד י"ב חודש, ונאנס ולא בא קי"ל שאינו גט (גיטין עו, ב). ובביאור דין זה כתב הרא"ה (בחי' עמ"ס כתובות ב, ב) שאין הכוונה שמחמת האונס לא נחשב שנתקיים התנאי, אלא משום שבאופן זה יש לדון שעיקר הגירושין נעשו באונס, שהיות ובשעה שהתנה סבור היה שיוכל לקיים תנאו, ואזי כשנאנס ולא היה לו אפשרות לקיים את התנאי הרי זה כאנוס על עיקר המעשה למפרע. עכ"ד.

מדבריו עולה כי מעשה הגירושין שנעשה בטעות לא מועיל בגלל שהוא נחשב אנוס על עשיית המעשה, ולכאורה גם כוונתו בזה נאמר הדין 'אונס רחמנא פטריה', ודין זה הוא סיבה לעכב את החלות.

ובביאור הדברים נראה כי יסוד דין 'אונס רחמנא פטריה' הוא שמעשה הנעשה בעל כורחו ונגד רצונו של העושה אינו מחייב את העושה בתוצאה הראויה להיוולד מכח המעשה, ולכן בחיוב עונשין זה לא מחייב אותו בעונש הראוי לעושה המעשה, ובמעשה קנין זה לא מועיל להחיל את החלות הראוי לחול מכח המעשה.

ובעוד אופן אפשר לומר, שה'אונס' אינו מהוה חסרון בעצם המעשה שלא יהיה בכוחו להוליד 'חלות' ו'חיוב', אלא שמחמת האונס חס רחמנא עליה שלא יפסיד ולא ייענש, ולפיכך הפקיעה התורה את כל ה'חלויות' הבאות מכח המעשה אשר נעשה בעל כורחו ונגד רצונו. [עי"ע לשון המפרש נדרים כז, א ד"ה וכי].

ומעתה נראה שכן הוא הטעם והגדר בכל מקח טעות - שכל מקח שיש בו טעות נמצא שחוסר הידיעה שלו גרם שבעל כרחו יעשה דבר נגד רצונו, וכל מעשה שנעשה בעל כרחו אינו מחיל חיוב וקנין.

דין אסמכתא הוא מדין אונס

וכן נראה מדבריו של הנימוקי יוסף (ב"ב עח, א מדה"ר ד"ה אסמכתא) בדין אסמכתא - שכתב לבאר מדוע 'אסמכתא לא קניא' משום שבעת המעשה תלה את התחייבותו בדבר שהיה סמוך ובטוח שלא יהיה, ולבסוף כשנעשה אותו דבר הרי הוא אנוס עליו ונמצא שהוא אנוס בעיקר ההתחייבות ו'אונס רחמנא פטריה'.

ומבואר מדבריו שדין 'אונס רחמנא פטריה' אינו ענין רק לעונשים וכיו"ב, אלא גם התחייבות ממון שמיוסדת על 'טעות' הינה בגדר 'אונס' - ועניינו הוא כדברינו שהיות ונאנס על עשיית מעשה הקנין אין המעשה מוליד את החלות הנפעלת ממנו בעל כורחו ונגד רצונו.

באופן שלא ידע המוכר אין טענת מקח טעות

וכן נראה מדברי המאירי (ב"ק דף מ"ו ע"א ד"ה חכמי בשם חכמי הצרפתים, דלגבי הדין שהקונה שור לחרישה ונמצא ראוי לשחיטה המקח בטל מדין מקח טעות - כתבו שהיינו דווקא באופן שהמוכר מכיר ויודע בכוונת הלוקח שהוא מעוניין בקניית שור לחרישה, אך אם אינו מכירו ואינו יודע שלשם חרישה הוא מתכוון רשאי לטעון סבור הייתי ששור לשחיטה הוא רוצה לקנות ולא מתבטל המקח.

ולכאורה יש לתמוה - מה לי במחשבת המוכר אם ידע או לא ידע, הרי למעשה הלוקח לא עשה 'מעשה קנין' אלא על דעת שור לחרישה ובפועל קיבל לידיו שור לשחיטה והרי זה מקח טעות גמור.

אלא שלדברינו יובן, שכן כל גדרו וטעמו של דין 'מקח טעות' הוא מדין 'אונס' - שכל מקח שיש בו חיסרון וטעות הרי זה נחשב שהמעשה קנין נעשה באונס, ומדין 'אונס' בטל המקח, ונתבאר בדרך הב' שאפילו מעשה הנעשה בעל כורחו ונגד רצונו מהוה סיבה לפעול חלות אלא שחס רחמנא עליה שלא יפסיד ויקבל עונש והפקיעה התורה את החלות הנפעל מכח ה'אונס'.

ולפי"ז יש לומר כי התורה בטלה את המקח והפסידה את המוכר דווקא במקום שידע המוכר מן הטעות והוא עצמו הטעה את הלוקח, אבל במקום שהמוכר עצמו לא ידע ולא הטעה אותו כלל וכלל אין לומר 'חס רחמנא עליה' לגבי הלוקח בעוד המוכר מפסיד.

משנת הישיבה

מתוך סדרת ועדי הדרכה לבני ישיבה

עבודת המידות (כ)

באמת ניתן לומר שרוב בני התורה מודעים לכך שצריך תמיד להתחזק לשבור את המידות הרעות, אבל בפועל לא רואים בני אדם שכל כך טרודים בזה, אלא רובם חיים את חייהם בדרך שבה הכוחות הטבעיים שלהם לוקחים אותם, מבלי להתבונן מה שורש הדברים, ומה המניע של כל מעשה. ובוודאי שזה מגיע רק מחוסר ידיעה, עד כמה שורשי וגדול הוא החיוב לעבוד על המידות.

כתוב במשלי (ד, יג) על כך 'החזק במוסר אל תרף, נצרה כי היא חייך'. וכתב על כך הגר"א, וזה לשונו: 'החזק במוסר' - אחוז במוסר שהתחלת בו ותחזק את עצמך. 'אל תרף' - אפילו לפי שעה אל תרף את עצמך מן המוסר. 'נצרה' - אדרבה תוסיף תמיד גדרים ומצוות על המוסר שלא תבוא לידי רפיון. 'כי היא חייך' - כי מה שאדם חי הוא כדי לשבור מה שלא שבר עד הנה אותה המידה, לכן צריך תמיד להתחזק, ואם לא יתחזק למה לו חיים, עכ"ד. ומבואר מדבריו, שהחיוב להתחזק בעבודת המידות הוא לא רק כדי להתעלות, אלא הוא עיקר סיבת החיים, ואם לא יתחזק למה לו חיים?!

וב'אבן שלמה' מביא את דברי הגר"א בקיצור, 'עיקר חיות האדם להתחזק תמיד בשבירת המידות ואם לאו למה לו חיים', דהיינו, שעבודת שבירת המידות היא סיבת החיות של האדם, ואם אינו מקיים את המטרה שלשמה הוא חי, למה לו חיים?!

כדי לעמוד על ביאור דברי הגר"א, מדוע אכן עבודת המידות היא עיקר סיבת החיים, צריך להבין את מבנה נפש האדם. ישנו מאמר של ר' חיים ויטאל בעניין המידות, שהובא בקיצור במבוא לספר 'אבן שלמה'. בתחילת דבריו הוא מבאר שיש לכל אחד 'נפש משכלת', שהיא זו שעובדת ודוחפת את הגוף לקיים המצוות, וחוץ ממנה יש שני חלקים נוספים, הנקראים 'נפש טהורה' ו'נפש טמאה', ומתחת לכולם יש נפש שנקראת 'הנפש היסודית', ובה מוטבעים המידות הטובות והרעות, שהם בעצם היסוד של הנפש השכלית, דהיינו שהנפש היסודית היא מחזיקה את הנפש השכלית.

והיות שמקור המידות אינו ב'נפש השכלית', אלא ב'נפש היסודית', שהיא שפלה יותר, לפיכך לא ציוותה התורה במפורש על עבודת המידות בתוך תרי"ג המצוות, שכן המצוות תלויות ב'נפש השכלית', ואילו המידות נמצאות בנפש היסודית.

ומוסיף רבי חיים ויטאל, שאף על פי שלא נמנו המידות כחלק מתרי"ג המצוות, מכל מקום חשיבותן גדולה ביותר, שהן השורש שממנו יוצאים כל התרי"ג מצוות, ונמצא שקיום המצוות תלוי במידות.

More in this printout

View the whole printout