והשיב לב
שאלות ותשובות משולחנם של יועצים רבניים ומטפלים
שאלה:
אנחנו, אחים ואחיות בוגרים, נשואים ובעלי משפחות, מלווים את הורינו המבוגרים שחיים לבדם בביתם. שניהם סובלים ממצבים רפואיים, וחלק מהזמן הם זקוקים לטיפולים ולביקורים אצל רופאים. אנחנו דואגים להם מאוד, ובעיקר מהפער בין רצונם בעצמאות ובין מה שהם מסוגלים לעשות בפועל.
כרגע הדאגה המיידית ביותר היא הנהיגה. הם ממשיכים לנסוע לבדם, ובשנה האחרונה היו להם פעמיים תאונות קלות אמנם, אבל ככל הנראה בגלל שליטה חלקית ברכב. בשני המקרים איש לא נפגע, אבל אנחנו חוששים שבפעם הבאה זה יסתיים אחרת, והסכנה היא גם להם וגם לאחרים בכביש. הם מצידם אומרים שהכל ב"ה בסדר ואלו היו שני צירופי מקרים שלא מעידים על כלום.
ניסינו לשוחח איתם על מעבר לדיור מוגן, שם יהיו מוגנים יותר, עם סיוע זמין וליווי רפואי קרוב. הם סירבו בתוקף. אבא אמר שהוא "לא מוכן לגמור את חייו בין זרים", ואמא טענה שהם מסתדרים מצוין ושאנחנו מגזימים. מצד אחד, אנחנו מכבדים אותם מאוד וזו זכותם להחליט על חייהם. מצד שני, אנחנו חוששים שהמשך המצב כפי שהוא יגרום לנזק חמור, וחלקנו מרגישים שאנחנו מתבוננים מהצד בעוד הסכנה גוברת.
לכן אנחנו שואלים: האם יש נקודה שבה מותר, ואולי אף חובה, להפסיק לשאול את דעתם, ולפעול למענם גם בניגוד לרצונם? ואם כן, מהם הסימנים שמעידים שהגענו אליה, ואילו צעדים ראוי לנקוט לפני כן?
תשובה:
באופן כללי כשההורים נזקקים לעזרת ילדיהם עלולה להתעורר התנגשות בין דרכם ואופיים, לבין דרכם של הילדים. במצב זה צריך לזכור כמה נקודות חשובות.
ראשית לכל, הילדים אינם מורים להוריהם או מצווים אותם מה לעשות וכיצד לנהוג. דרכו של עולם שההורים מלמדים ומחנכים את בניהם ולא להיפך, ואפילו כשהבן עולה עליהם ביכולת, בחומר או ברוח. ולכן הילדים רשאים להציע להורים לעבור לגור בקרבתם או לדיור מוגן, אך כל עוד ההורים אינם מסכימים, יישאר המצב על כנו.
שנית: ההורים אנשים נבונים, וזכותם להחליט כיצד יבלו את שנות זקנתם. גם אם נראה לכם שדרך חייהם עלולה, חלילה, לגרום לבעיות או קושי או אפילו הידרדרות רפואית, זה עדיין עניין שלהם. (כמובן אם אין סכנה לאחרים ע"י החלטתם. ואת זה אפשר לפתור בצורה שתציעו להם ליתר ביטחון לגשת לאיזה שהוא מבחן כשירות בנהיגה, שלא יהיה מצב שאחרים נפגעים) ויתרה מזו, אם יוכרחו לעבור לדיור מוגן ויתקלו שם במועקה נפשית, עלול הלחץ להכריעם, ונמצא שכרם בהפסדם. במצבם הנוכחי, לעומת זאת, ברור שהם מצידם שמחים, וייתכן שיאריכו ימים גם אם יסבלו לפרקים מבעיה רפואית.
שלישית: אם הם לא מוכנים לעבור לידכם, או לדיור מוגן, תחשבו על אפשרות שמישהו מכם או בתורנות או באופן קבוע, יבוא לגור לידם כדי לעזור להם. זה באמת מהלך לא פשוט, אבל הזכות הגדולה של כיבוד אב ואם, ובמיוחד בשנים אלו שאתם יודעים את האמת כמה הם זקוקים לעזרתכם, תעמוד לכם שתראו מזה רק שפע ברכה והצלחה.
בנימה אישית
שורות שנכתבו מליבו של בחור ישיבה מתבגר, בן להורים בזיווג שני
כשאבא או אמא מודיעים שהם עומדים להינשא בשנית, הלב של הילדים נפתח בבת אחת לכיוונים רבים. יש מי שמתרגש, ויש מי שמרגיש געגוע עמוק להורה שהלך. יש מי שמתקשה לראות אדם אחר במקום המוכר, ויש גם כעס שקשה לשים עליו מילים. אלה רגשות אנושיים לגמרי, ואין בושה בהם.
ובכל זאת, כאן נבחנת מצוות כיבוד הורים בעומקה. כיבוד הורים אינו רק לעמוד מפניהם ולספק את צורכיהם הפיזיים. הוא כולל גם לשמוח בשמחתם ולהיות שותפים לטוב שלהם, כי עבורם זה צורך חיוני וחשוב. הורה שאחרי שנים של בדידות או אבל זכה לפתוח פרק חדש ולמצוא מי שיעמוד לצדו, זקוק שילדיו יעמדו לצדו ולא מולו. החיוך בחופה, המילה הטובה והברכה שיוצאת מן הלב הם כיבוד הורים הלכה למעשה, ולעתים הם המתנה היקרה ביותר שאפשר לתת.
על הפסוק שנאמר בתורה וַיִּצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי (כ"ד, ס"ב) רש"י מפרש בשם המדרש: שהלך להביא את הגר לאברהם אביו שישאנה. רואים שגם העניין הזה הוא חלק ממצוות כיבוד אב, שיצחק דאג לאברהם שלא יישאר אלמן אלא יחזור לשאת את הגר. (ויש אומרים שעשה כן משום כל המתפלל על חברו וע"כ זכה לשאת את רבקה) מובן מאליו שאין לגרום למתיחות ביניהם, לא בדברים, לא ברמיזות ולא בהתרחקות מכוונת. שלום הבית של ההורה יקר מכול.
אין צורך להכחיש את הרגשות הקשים. אפשר לשאת אותם בשקט, לשוחח עליהם עם אדם קרוב ולבקש עזרה כשצריך. אבל ברגע ההכרעה, הבחירה היא לשמוח. שמחה שנבחרה מתוך כוונה, גם כשהיא עולה במאמץ, היא אחת הדרכים היפות והחשובות לומר להורים: אנחנו כאן, ואנחנו איתכם.