"ז הג"ר יוסף תאומים זצ"ל – אבי אביו של הברוך טעם
בן נח מצווה על קידוש השם בפרהסיא
"הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת, וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ" (בראשית יב, יא–יב). וקשה: מה ענין "ואותך יחיו" לכאן – וכי מה גריעותא הוא לו בכדי להחיות אותה?
והעולם מקשים: וכי יהרגוהו כדי שלא יעברו על איסור אשת איש – הלא בזה עצמו יעברו על איסור שפיכות דמים?
ונראה לתרץ על פי מה דאיתא בסנהרדין (עד ע"ב): איבעיא להו, בן נח מצווה על קידוש השם או אינו מצווה. ופירש רש"י: כיון שמוזהרים על עבודה זרה, אם אמרו לו "עבוד עבודה זרה ואל תיהרג" – אם מצווה על קידוש השם ליהרג ולא יעבור, או לא. ורמי בר חמא: כתיב "לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדְּךָ, בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי" (מלכים ב ה, יח), וכתיב "וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם" (שם, יט). ואי סלקא דעתך דבן נח מחוייב ליהרג על קידוש השם, הרי נעמן עושה עבירה בהשתחואה, ולא היה לו לאלישע לומר "לך לשלום", שנראה כאילו הודה לו דשפיר עביד. ומשני: הא בצנעא, הא בפרהסיא. ופירשו התוספות (שם עד ע"א, ד"ה ואי סלקא דעתך): אף על גב דעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור – הני מילי ישראל, אבל בן נח לא; ולעולם מציא לך דבן נח מצווה על קידוש השם בפרהסיא.
ולפי זה, לו היתה שרה אשת איש בפרהסיא, היתה מחויבת למסור נפשה על קידוש השם.
וזהו שאמר אברהם לשרה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" – ופירש רש"י, שהיתה צנועה ביותר. אם תגידי שאשתי את, יהיה הדבר גילוי עריות בפרהסיא, ותהיי מחויבת למסור נפשך, ולא יועיל להם מעשיהם – שהרי לא תתרצי להם בשום אופן. על כן יהרגו אותי תחילה, ותהיי פנויה, ושוב אינך מחויבת למסור נפשך, ותשארי בחיים – וזהו "וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ". לכן "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ" (שם, יג) – ולא יודע כי אשת איש את, ויהיה הדבר בצנעא, "וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ".