"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב, א). ובמדרש (בראשית רבה פל"ט ס"ז): לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר, אצא ויהיו מחללין בי שם שמים שאומרים הניח אביו לעת זקנותו והלך לו – אמר לו הקב"ה: לך אני פוטר מכיבוד אב ואם.
וצריך ביאור: מדוע כשהלך מאור כשדים לחרן הוליך את אביו עמו, ועתה בלכתו מחרן לארץ ישראל הוצרך לעזוב את אביו. אף שיש בזה טעם על דרך הקבלה, מכל מקום גם על פי הדין יש ליתן בזה טעם לשבח.
דאיתא בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמ ס"ז), שאם אב תלמיד של בנו, כל אחד עומד מפני חבירו. וכתב הרמ"א, שאם הבן רוצה למחול על כבודו ולשמש את אביו, הרשות בידו, שרב שמחל על כבודו כבודו מחול. אמנם דוקא בעירם, שכולם יודעים שהוא אביו; אבל אם הבן גדול בתורה ואין אביו דר בעירו, יש לחוש לבזיון התורה אם יתבזה בפני הכל, ולכן יתרחקו זה מזה, שלא יקל אחד מהם בכבוד חבירו. וכן עשה מהר"ם מרוטנבורג.
ומעתה, עד עכשיו – אף שהיה אברהם גדול מתרח, מן הסתם לא כיבד תרח – לא נמנע אברהם מהיות עם אביו, ומחל לו על כבודו כדי שלא ייענש אביו על ידו; שהרי היו בעירם, וכולם הכירו אותם. אבל עתה שאמר לו הקב"ה ללכת למקום שאין מכירים אותו ואינם ידועים שתרח אביו, ועוד שתרח עשה כבר תשובה בחרן, כמבואר בזוהר (ח"א עח ע"ב) – אם יהיו יחד, הדין נותן שיהדרו כל אחד את חבירו, ואסור לאברהם למחול על כבודו במקום שאין מכירים אותם, שלא יקל אחד בכבוד חבירו. לכן מן הדין שיתרחקו זה מזה, כמו שעשה מהר"ם; וזהו שאמר לו הקב"ה "לך לך".
יעלת חן – להג"ר ארי' יהודה ליב בן הג"ר יוסף תאומים
נדפס ב'זאלקווא' שנת תקס"ב