טעמא דכתב – גדרי "חסירות ויתירות" ו"טעות גמור" בספר תורה, על פי פסק הרמ"א – חלק ב

בגליון הקודם העלינו שני ביאורים בטעם היתר הרמ"א בחסירות ויתירות: לביאור המגן אברהם – שמא אין כאן טעות כלל, שהרי אין אנו בקיאין; ולביאור הרמ"א עצמו בדרכי משה – הטעות ודאית היא, אלא שאין תועלת בהוצאת ספר אחר, שגם שאר הספרים אינם מדוייקים.

ובקיצור: לפירוש המגן אברהם – ההיתר הוא מצד הספר הזה שנמצא בו הטעות, שמא אין כאן טעות כלל. ולפירוש הרמ"א – ההיתר הוא מצד הספר האחר שאנו רוצים להוציא, שאף הוא אינו מדוייק.

ואף בתוך הפירוש השני – שההיתר הוא מצד הספר האחר – מצינו שלוש מדרגות בלשון הפוסקים, כמה היא הריעותא בשאר הספרים: המגן אברהם כתב "שמא האחרת גם כן אינו מדויק" – לשון ספק; הנודע ביהודה כתב "קרוב הדבר שברוב הספרים יש טעות" – רוב; והרמ"א עצמו בדרכי משה כתב "לא נמצא ספר בזמן הזה שאין בו טעות כזה" – ודאי, ועל פיו יש לפרש גם לשונו בשלחן ערוך "שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך". וההבדל הזה יתברר להלן כמפתח לקושיא ולתירוצה.

ונפקותא גדולה יש בין שני הטעמים, כמו שיתבאר מדברי הנודע ביהודה.

דעת הנודע ביהודה

כתב הנודע ביהודה (מהדורה תניינא, או"ח סימן יב) :

אשר שאל על ספר תורה, אשר באמצע הקריאה בש"ק פ' אמור נמצא כתוב " א ש ר ת ק רְאוּ אֹותָם" מלא בוי"ו, והוא ראוי להיות חסר – כמבואר במסכת ראש השנה (כה ע"א) " : א תם אפילו שוגגין, א תם אפילו מזידין, א תם אפילו מוטעין" וכו'.

ואם כן יש לדון, שאין זה דומה לשאר חסירות ויתירות, שפסק הרמ"א (באו"ח סי' קמג) שאין להוציא אחרת – דשאני הכא, שהוא בוודאי ראוי להיות חסר על פי מדרש חכמים.

השואל הבין בדעת הרמ"א כמו שהבין המנחת חינוך בדברי המגן אברהם, דכיון דאנן לא בקיאין בחסירות ויתירות – אם כן יתכן שגם ספר תורה זה כשר הוא, ולמה נוציא אחרת. ולפיכך, במקום שגילו לנו חז"ל דבאותו מקום צריך להיות חסר, מפני שבא לדרשה – בזה לא הכשיר הרמ"א.

אמנם כנראה שאף על פי כן הורה השואל להלכה למעשה – שאין להוציא אחרת.

ועל זה השיב לו הנודע ביהודה:

יפה הורה מעלתו שאין להוציא אחרת – דאטו טעמיה של הרמ"א בחסירות ויתירות משום שהוא ספק במקום זה, שמא אין כאן טעות – לא כן הוא. אלא טעמא דרמ"א, שאין תועלת בהוצאת ס"ת אחרת, לפי שקרוב הדבר שברוב הספרים יש טעות בחסירות ויתירות, לפי שאין אנו בקיאין בזה. ואם כן על כרחך אנו סומכין שלא לפסול בשביל חסירות ויתירות – ולכן אין להוציא אחרת.

וכן הוא לשון הרמ"א (שם) : "שאין ספרים שלנו מדוייקים כל כך, שנאמר שהאחר יהיה יותר כשר" – יעויין שם. וכן הוא לשונו בדרכי משה (ביו"ד סימן רעט) . ואם כן – יפה הורה מעלתו.

ויש לשים לב: הנודע ביהודה נקט כאן כלשון המגן אברהם – "לפי שאין אנו בקיאין בזה" – אבל הדין שהעלה עולה דווקא כביאור הרמ"א עצמו בדרכי משה, שאין תועלת בהוצאת אחרת מפני שגם שאר הספרים אינם מדוייקים. וכפי שיתבאר.

וכפל דבריו (שם, יו"ד סימן קעח) :

ואשר שאל: אם נמצא טעות בחסרות ויתרות במקום שמבואר ההיפך במסורה – כגון שמבואר בפירוש במסורה שזה הוא חסר, ונמצא בספר מלא – אם אמרינן: כיון שמבואר בפירוש במסורה, א"כ ודאי הוא טעות, ומוציאין אחרת.

נראה שאין להוציא אחרת. כי מה שאין מוציאין אחרת בשביל

הרב צב"י הירש מייזליש מאמל כ חלק ב

חסרות ויתרות – אין הטעם שאולי אין זה טעות, שאנחנו אין אנו בקיאים, וחיישינן: אף שהסופרים שלנו כותבים חסר – אולי טעות, וכאן ראוי להיות מלא. לא כן הוא.

אבל הטעם הוא: אף שוודאי טעות הוא כאן, מכל מקום קרוב הדבר שגם בספר האחר שנוציא – יהיה בו טעות, חסר במקום מלא או להיפך. ולכן התרו לגמור הקריאה בספר הזה.

הנפקא מינה בין שני הטעמים

נמצא דדינו של הנודע ביהודה תלוי בשני הביאורים בדעת הרמ"א. ולא בדינו של הנודע ביהודה בלבד, אלא יש עוד אופנים הדומים לדינו:

– בכל מקום שמצינו דרשות חז"ל על יו"ד יתירה, דהרי פשוט הדבר שאם דרשו על אות מסוימת – בהכרח שנמצאה כן במסורת הכתיבה שלפניהם. ולפיכך, במקום כזה –אם מצינו ספר תורה שנכתבה בה אותה תיבה בחסרון האות הנדרשת – הרי זו בודאי טעות, ואין בזה ספק כלל, ואין דינה ככל שאר חסירות ויתירות שאין אנו בקיאים בהן.

– מקום דנמסרה במסורה שיש קרי וכתיב, אם נמצא שנכתב בספר תורה כהקרי. בכהאי גוונא הרי ברור לנו שהכתיבה צריכה להיות כה"כתיב" ולא כה"קרי", וספר תורה זה פסול הוא.

– בתהלה לדוד (או"ח הלכות שבת סימן רפב אות נז ואילך) הוסיף עוד, דלא רק במקום שנמצא מסורה של קרי וכתיב, אלא אם במקום אחר בתורה שיש תיבה כעין אותה שנמסרה עליה קרי וכתיב, ובמקום אחר לא נמסרה קרי וכתיב על תיבה כזו, אם נכתבה באותה מקום כמו שבתיבה הדומה לה נמסר עליה קרי וכתיב, בודאי הוא טעות, וספר תורה זה פסול הוא. ועוד נבאר בעזה"י בארוכה את דברי התהלה לדוד.

כל אלו הדינים תלויים ועומדים בשני הביאורים בהיתירו של הרמ"א;

דאי הטעם כמו שכתב המגן אברהם – משום שאפילו בזמן האמוראים לא היו בקיאים בחסירות ויתירות, ואם כן מאן לימא לן שאף כשנדמה לעינינו שהוא חסר או יתיר, אכן כן הוא באמת; ואפשר דליכא כאן חסר ויתיר כלל, וגם ספר תורה זה כשר הוא, ולמה נוציא אחרת – ולפי זה, רק במקום שאיכא ספק אם הנכתב בטעות הוא אכן שיבוש, שפיר הקיל הרמ"א. אבל במקום שאין כאן ספק כלל, אלא ברור הוא שנשתבשה הכתיב. ואם כן – שוב אין להסתמך על סברת הרמ"א להקל, וצריך להוציא אחרת.

אמנם אי נימא דטעמו של הרמ"א הוא, מחמת ספק שמא גם הספר האחר שנוציא, פסול הוא. ולפי זה, אפילו במקום שיש לנו ידיעה ברורה במקום הטעות, וידענו שהוא טעות גמור, ושוב אין כאן שאלה של בקיאות כלל – מכל מקום אין מוציאין אחרת, משום דשמא גם אותה שנוציא – פסולה היא.

דיון בדברי הנודע ביהודה

ולכאורה דברי הנודע ביהודה מרפסין איגרא, דלפי פשוטו המשמעות מדבריו הוא, דכל הספרים שלנו אינם בחזקת כשרות, מפני החסירות והיתירות, וממילא אף שנמצא כאן ספר תורה שבודאי יש כאן טעות (מחמת דרשות חז"ל, או מחמת מסורה של קרי וכתיב, או מחמת חסרון מסורה בקרי וכתיב) , מכל מקום גם שאר הספרים יתכן שאינם כשירים, וממילא אין ריוח להוציא אחרת.

ולפי זה קשה, איך כתב הרמ"א דבמקום טעות גמור אכן מוציאין אחרת, והלא אף כאן יש לומר דגם הספרים אחרים אינם בחזקת כשרות, ומה התועלת בהוצאת אחרת.

קושיא זו מביא התהלה לדוד בשם שערי אפרים (שער ו, סעיף לג, בפתחי שערים) , וז"ל:

צ"ע, דא"כ בטעות גמור נמי נימא הכי... וכל שברור הוא שטעות גמור הוא – יש להוציא אחרת. והא קמן, דבש"ס דריש מינה:

' א תם – אפילו שוגגין' כו', ואם כתב 'מלא' – אין מקום לדרשה זו. וא"כ, לכאורה, הוי כטעות גמור.

ומציין התהלה לדוד:

ומה שהקשה זאת על הנודע ביהודה אינו מובן, דהא מדברי הרמ"א ז"ל (והמגן אברהם) מבואר להדיא כהנודע ביהודה וכמ"ש.

[הנה התהלה לדוד מפרש את המגן אברהם לפי סוף דבריו – "שמא האחרת גם כן אינו מדויק" – כטעם הרמ"א עצמו, ולא כהבנת המנחת חינוך שהבאנו בגליון הקודם, ולכן כתב שגם מדברי המגן אברהם מבואר כהנודע ביהודה. אך צריך עיון לדבריו, אם כן למה הביא המגן אברהם את הגמרא דקידושין "לא בקיאינן" – והלא התהלה לדוד עצמו (שם) כותב, שאין הגמרא נוגעת לנו, "דעכ"פ בקיאין אנו לכתוב כפי המסורת".]

ותירץ התהלה לדוד:

באמת הנודע ביהודה תירץ זאת, דכיון שאין אנו בקיאין בחסירות ויתירות – על כן אנו סומכין שלא ליפסל בשביל חסרות ויתירות.

ע"כ.

ועדיין לא הונח דעתי העניה בזה: דהלא הנודע ביהודה מיירי במקום שבאותה טעות בקיאין אנו – שהלא גילו לנו חז"ל בפירוש שצריך להיות חסר, בכדי לדרשו כ" א תם". ואם כן, התינח שאר ספרי התורה שבהיכל מוחזקים לכשרים – שהלא אנו סומכין שלא ליפסל בשביל חסר ויתיר. מה שאין כן ספר תורה זה – הלא הוא בוודאי פסול. ואם גם בכהאי גוונא אין מוציאין אחרת – שפיר טוען שערי אפרים, שאפילו בטעות גמור – הו"ל לפסוק דאין מוציאין.

ולפי מה שהקדמנו בראש המאמר, קושיא זו עומדת רק אם הריעותא בשאר הספרים אינה אלא ספק, כלשון המגן אברהם – שאין ספק מוציא מידי ודאי. אבל לפי הדרכי משה, שכל הספרים ודאי אינם מדוייקים – אין כאן ודאי מול ספק, אלא ודאי מול ודאי.

והנראה, שבעל תהלה לדוד נוקט בדברי הנודע ביהודה, שהרמ"א החליט בבחינת "לא פלוג" – שבענין חסירות ויתירות אין פוסלין לעולם, ואפילו במקום שאנו בקיאים שהוא טעות גמור.

אלא שדבר זה, לכאורה תפל הוא בלי טעם – דהא גופא טעמא בעי: למה אכן החליט הרמ"א שאף במקום שבקיאין אנו בחסירות ויתירות – גם כן אין פוסלים.

תירוץ השארית יהודה

ומצאתי את שאהבה נפשי בשו"ת שארית יהודה (להג"ר יהודה צבי בלוהם, או"ח סימן יג) , שבא לתרץ את קושיית שערי אפרים על הנודע ביהודה, וזה לשונו:

ואחר אלף מחילות, לפענ"ד זה אינו. דזה לשון דרכי משה... אם כן החילוק מבואר: שדווקא אם הטעות שכיחה גם בשאר ספרים – כגון חסר ויתיר – אין להוציא אחרת. אבל טעות גמור, שאינו שכיח בשאר ספרים – אם כן ירוויח בספר תורה אחר, שלא יהיה בו טעות זה – שפיר יש להוציא אחרת.

ולאור דבריו נבוא לבאר שיטת הרמ"א בס"ד, דהנה בסתמא אין אנו מחזיקין ריעותא שנמצא פסולים בספר תורה, ולכן כותבים ספרי תורות, מוציאין אותם, וקורין בהם, ומברכין על הקריאה. והספר תורה הוא ב"חזקת כשרות" עד שיתברר אחרת. וכמו כן שאר ספרי תורה שלא הוציאו אותה בקריאה זו, ומונחים בארון הקודש, גם כן בחזקת כשרות.

[אין כוונתי לדיני חזקה, ואולי יש לפלפל אם שייך חזקת כשרות במקום שרוב (או כל) הסופרים היו טועים בזה. וכוונתי בשם המושאל, כי בסתמא אין לנו להחזיק ריעותא. ודי בזה.]

ואם נמצא טעות גדול בספר תורה, דהיינו טעות שאינו שכיח אצל הסופרים, הרי לן שהסופר הזה לא דקדק היטב בכתיבה, ונתעצל במלאכתו מלאכת שמים. אין זה עושה ריעותא בשאר הספרים שבהיכל, כי מהיכי תיתי שהם גם כן טעו באופן חמור, ושאר הספרים נשארו בחזקת כשרותם. ולכן פסק דצריכין להוציא אחרת.

מה שאין כן כשנמצא טעות השכיח אצל הסופרים, ונתעורר הריעותא שבעונותינו הרבים הרבה סופרים טועים בחסירות ויתירות, ולכן כמו שנתעורר הריעותא על ספר זה שאנו קורין בו, בד בבד ובו בזמן נתעורר הריעותא גם בשאר ספרים שבהיכל, כי הלא כל הסופרים היו טועים בזה וכמו שכתב הרמ"א. ולכן לא נרויח כלום בהוצאת ספר אחרת. דמאי אולמיה האי מהאי.

ושוב אין להקשות על הנודע ביהודה האיך הכשיר במקום שידוע לנו בוודאות שהכתיב הוא טעות, דהלא גם בדין הרמ"א אנו יודעים מהמסורה שלנו שבוודאי הכתיב הוא טעות, ועם כל זה פסק הרמ"א דאין מוציאין אחרת. ואין חילוק בין אם הבקיאות שלנו הוא ממסורת קרי וכתיב, או מדרשת חז"ל, או מהמסורה של עזרא הסופר, והרמב"ם, והאור תורה.

טענת השארית יהודה

ואחרי כל זאת טוען השארית יהודה על הנודע ביהודה:

דבחסר ויתיר שהוא נגד דרשות חז"ל הוי טעות גמור, והרי קמן דלא שכיח בשאר ספרים, וכיון דלא שכיח – שפיר צריך להוציא אחרת.

וכוונתו, דרק שאר חסירות ויתירות שמקובל לנו מעזרא הסופר, בזה שכיח ומצוי הטעות, אבל באותן המקומות שיש דרשת חז"ל, אין הסופרים טועים בדבר, וכמו שהעיד "והרי קמן" שטעות כזו אינה מצויה. וכיון דהיתירו של הרמ"א מיוסד על שכיחות הטעות, אם כן בכהאי גוונא צריכין להוציא אחרת.

ועל זה עדיין היה מקום ליישב תמיהתו, כי אולי הסופרים בזמנו היו תלמידי חכמים, וידעו כל דרשות חז"ל. אבל המציאות ברורה היא, שלאו כל הסופרים יודעים את הש"ס כולו בעל פה... ולכן גם בזה מצויות טעויות.

וכמו כן יש לומר לגבי הדין במקום שנמסרה קרי מלא וכתיב חסר, ונמצא חסר, יש לומר שגם בדבר זה לא מיזהר זהירי הסופרים, ר"ל שאינם זוכרים את כל המסורות, והוי טעות המצוי, ושפיר נכללת בהיתירו של הרמ"א שאין צריכין להוציא אחרת.

דרך אחרת ליישב את הנודע ביהודה

הנה השארית יהודה ממשיך לתרץ שיטת הנוב"י, ותו"ד: שדרשת " א תם – אפילו מזידין" אינה מכח כתיב חסר, אלא – כמו שפירש רבינו חננאל – שנלמדת מיתורא דקרא. וממילא אין ראיה מדרשת חז"ל ש"אתם" אתא בחסר וי"ו. וכותב שם בסוגריים: ואע"ג דאיהו לא חזי דברי רבינו חננאל – מדלא הביאו – רוח הקודש שלו חזי עכתו"ד.

ואי משום הא – לכאורה הדברים תמוהים: דהלא, אף אם עיקר הדרש אינו מכח הכתיב החסר, אלא מכח היתורא – סוף כל סוף הדרש אינו מתיישב אלא אם כן כתיב חסר. ומה לי אם סיבת הדרש היא משום כתיב או משום יתורא – מכל מקום עצם הדרש מיוסד על כתיב חסר.

ואם נבוא להוסיף דברים בפי הנודע ביהודה – אף שלא אמרם – הרי יש לנו דרך מרווח יותר, וכמו שכתב שערי אפרים (שם) , ותוכן דבריו: שדרשת חז"ל אינה אלא אסמכתא בעלמא – דכיון דגם השתא, דכתיב חסר – קרינן " א תָם": האל"ף בחולם, והתי"ו רפה. עי"ש. ולפי זה – אין ראיה כלל מדרשת חז"ל שהכתיב הוא חסר.

ומכאן נבוא בגליון הבא בעזה"י לכמה חידושי דינים היוצאים מדברינו – ובראשם: מתי טעות בחסירות ויתירות נחשבת "שכיחה" ומתי לא, ומה בין תיבת "וחמשתיו" לתיבת "בריחו".