Skip to content
קובץ גליונות

הפסקה בדיבור באמצע שמו״ע לצורך התפילה

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

הקטסטרופה שקרתה באמצע שמונה עשרה

מעשה שהיה: בשעת ערב מוקדמת, יצא ר' שלום מביתו לביהכנ"ס הסמוך לביתו לתפילת מעריב. הילדה בת השנתיים ישנה, הכל נראה רגוע, ואשתו יהודית נעמדה להתפלל מעריב... שניות ספורות אחרי תחילת שמו"ע נשמעה קול צווחה, הילדה התעוררה משנתה ופרצה בצרחות ובבכי תמרורים. יהודית ניגשה אליה כדי להרגיעה, אך הבינה שאם לא תדבר איתה, הילדה לא תירגע.

נשאלה השאלה: האם מותר לה לדבר עם הילדה דברי הרגעה, כדי שתפסיק מבכיה. הנידון: האם מותר לדבר באמצע שמו"ע כדי שיוכל לכוון יותר טוב.

האם מותר לדבר לצורך התפילה

א. נפתח בסתירה שמצאנו בדברי המשנ״ב, האם יש היתר לדבר באמצע התפילה לצורך התפילה. אם יש היתר כזה, בודאי שיותר לדבר לצורך הכוונה בתפילה, שהרי הכוונה היא עיקר התפילה, ו'תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה' (כמש"כ הרמב"ם בהלכות תפילה ד, טז).

סתירה במשנ״ב

ב. להפסיק כדי להרגיע תינוק בוכה: שהנה כאשר תינוק בוכה באמצע התפילה ומפריע לכוונת המתפלל, הביא המשנ״ב (קד, א) את פסקו של השערי תשובה בשם הברכי יוסף, וז״ל הברכ"י "אסור לגעור בפיו בתינוק השוחק אף דמטרידו בתפלתו... מותר לרמוז בידו כדי שישתוק התינוק... אם כבר עשה באופן שישתוק התינוק, ועודנו שוחק ומטרידו ירחיק עצמו", ומקור דבריו הוא משו״ת מהר״מ מולכו (בחי' סי' כ) ושו״ת מהר״ם בן חביב (בחי' או"ח סי' ח).

מבואר, שאמנם ישנו היתר להפסיק ברמיזה ובהליכה בשמו״ע, כשהדבר נצרך לכוונתו, אבל אסור להפסיק בדיבור. חזינן, שלמרות שכוונה היא עיקר התפילה, מ״מ אסור לדבר באמצע שמו״ע אפילו 'לצורך התפילה'.

ג. כדי לשאול שאלה בהלכות התפילה: אך קשה, שהרי במשנ״ב בס״ק אחד אחר כך (קד, ב) כתב בשם החיי אדם (כה, ט) שאם אדם מסופק באמצע שמו״ע באיזה דין, איך הוא אמור להתפלל, שנראה להתיר לו להפסיק בדיבור, כדי לברר מהי ההלכה. משמע שיש היתר לדבר 'לצורך התפילה'. נפתח בביאור דברי החיי אדם, ובהמשך נביא בעז״ה תשובה לסתירה זו.

האם מותר לשאול שאלה בהלכה באמצע שמו״ע

ד. ב' ביאורים מדוע הותר להפסיק: מצאנו בנשמת אדם (שם סק"א) שני דרכים בביאור ההיתר להפסיק בשמו״ע כדי לשאול שאלה בהלכה: א. יתכן שספק ברכה לבטלה הוא איסור חשוב מספיק, שיש בידו להתיר הפסק כזה באמצע שמו״ע [כי גם אם ברכה לבטלה אסורה רק מדרבנן, ואין בכחה להתיר הפסק באמצע שמו״ע, כמש״כ החיי אדם שם להדיא. מ״מ יש כאן צד קולא נוסף, משום שלא ברור שיש כאן הפסק באמצע שמו״ע, שהרי אם אכן הוא צריך לחזור לראש התפילה, נמצא שאינו אוחז באמצע שמו״ע, אלא לפני תחילתה]. ב. מאחר והפסק זה הוא לצורך התפילה, יתכן שאינו נחשב הפסק, כפי שמצאנו בהלכות ברכות (שו״ע קסז, ו) שדיבור בצורכי האכילה אינו נחשב להפסק בין הברכה לאכילה.

בסוף דבריו הסיק בנשמת אדם, שמדברי הריטב״א (תענית ג: ד״ה ושמעתי מאחד) מוכח שמותר להפסיק כדי לברר את ההלכה. שהנה הריטב״א (שם) חידש, שאדם ששכח הזכרה שמעכבת, והתחיל את חתימת הברכה ואמר 'ברוך אתה ה'', עליו לומר 'למדני חוקיך' כדי שלא תהיה כאן ברכה לבטלה במה שיסיים את הברכה (וכן ויצטרך לחזור עליה פעם נוספת, ונפסק במשנ״ב קיד, לב). אך קשה, איך הותר להפסיק באמצע שמו״ע ולומר פסוק מתהילים, רק כדי לא לומר ברכה לבטלה. מכאן ראיה, שמותר להפסיק באמצע שמו״ע כדי להימנע מברכה לבטלה.

ה. הדעות שחולקות: יש לציין, שהגר״ש קלוגר (האלף לך שלמה סי' נ) והעמק ברכה (תפילה סי' א) חלקו בתוקף על החיי אדם, וכתבו שאין כל היתר להפסיק בשעה שאדם עומד לפני המלך כדי לעשות שום דבר אחר, חשוב ככל שיהיה.

בעמק ברכה (שם) חילק, שהפסק בתפילה חמור יותר מהפסק בברכה, כי האדם עומד לפני המלך והוא ביזיון למלך כשמפסיק בתפילתו, ולכן נאסר להפסיק אפי' לצורך התפילה. גם מהריטב״א אין ראיה לדעתו, כי אמירת 'למדני חוקיך' היא תפילה ובקשה ולכן איננה הפסק, ואין ראיה להתיר הפסק גמור שלא מענין התפילה, כדי למנוע ברכה לבטלה.

עם זאת, העיקר להלכה הוא כהחיי אדם שמותר להפסיק בשמו״ע כדי לשאול שאלה, וכמש״כ במשנ״ב (קד, ב), וכן נקטו פוסקי זמננו.

ו. ב' ספיקות שתלויים במסקנת החיי אדם: אמנם יש להסתפק בביאור מסקנת החיי אדם, מדוע אכן מותר להפסיק בשמו״ע כדי לשאול שאלה בהלכה. האם סיבת ההיתר היא משום שזהו 'צורך התפילה', ואין בזה איסור כלל. או דלמא יש בזה איסור של הפסק בשמו״ע, ומ״מ הותר לעשות הפסק זה כדי למנוע איסור של ברכה לבטלה.

הנפק״מ מספק זה היא, כאשר האדם מסתפק באיזה דין בתפילתו, אבל הוא יודע בבירור שבכל מקרה לא תהיה כאן ברכה לבטלה, האם נתיר לו לשאול רב את שאלתו, כי הוא צורך התפילה, או שנאסור כי אין זה כדי למנוע איסור של ברכה לבטלה [כגון שמסתפק בדינו של השוכח 'יעלה ויבוא' במעריב, האם רשאי לומר 'יעלה ויבוא' תיכף אחר שחתם 'המחזיר שכינתו לציון', אמנם יודע בבירור שבכל מקרה הוא לא יעבור על ברכה לבטלה].

יכולה להיות נפק״מ נוספת, במקרה שאדם מתפלל מנחה אחרי סעודת שבת, והוא מסתפק אם אמר ברכת המזון, ומספק יהיה עליו לחזור ולברך [כי ספק דאורייתא לחומרא], אמנם כעת באמצע שמו״ע עבר לידו חבירו שישב לידו בסעודה, וההוא בודאי יודע אם בירך ברכהמ״ז או לא, האם יוכל לשאול אותו באמצע שמו״ע אם עליו לברך ברכהמ״ז כדי להימנע מספק ברכה לבטלה [כאשר חבירו עומד ללכת, ולא יוכל לשאלו אח״כ אם בירך או לא].

ז. למעשה, מדברי החיי אדם והנשמת אדם משמע, שעיקר טעמו להקל היה מכח דברי הריטב״א, אך לא נקט בפשיטות מהו טעם ההיתר. לכן נראה, שאין להקל אלא כאשר קיימים שני הסברות להקל. ממילא, אסור להפסיק לצורך התפילה, כשאין חשש ברכה לבטלה, וכמו״כ אין להפסיק שלא בענין התפילה, למרות שהמטרה היא למנוע ברכה לבטלה, וכן הורה הגר״ע פריד שליט״א שבכה"ג לא ידבר אלא ירמוז.

ג' מהלכים ביישוב סתירת המשנ״ב

ח. מעתה נראה, שאין כל סתירה בדברי המשנ"ב (כמו שהקשינו לעיל אות ב-ג), מכיון שכל ההיתר של החיי אדם להפסיק בדיבור בשמו״ע, הוא רק כשמתקיימים שני תנאים: א. ההפסקה היא לצורך התפילה. ב. היא נועדה למנוע ברכה לבטלה. מעתה, כאשר תינוק בוכה ורוצים להרגיעו, אסור להפסיק, כי גם אם לא יכוון בשמו״ע, לא יהיו ברכותיו לבטלה.

ט. באופן נוסף שמעתי ליישב (מהגר״מ זינגר שליט״א), שההיתר של החיי אדם להפסיק 'לצורך התפילה', הוא רק כשמתקיים תנאי נוסף, והוא - שהדיבור עצמו יהיה מענין התפילה [וכאשר נאמר בהלכות ברכות, שהפסק לצורך האכילה אינו נחשב להפסק, י"ל שהיינו דווקא כאשר הדיבור הוא מענייני האכילה, או בהאכלת בהמתו שהדיבור 'מתיר' את האכילה, ואסור לאכול כלל לפני האכלת בהמתו]. לכן מותר לשאול בהלכות תפילה, כי השאלה היא בענייני תפילה. משא״כ כשמדבר ומרגיע את התינוק, הדיבור עצמו אינו מענין התפילה כלל, ולכן לא התירוהו.

י. אמנם נראה לומר מהלך שלישי, שבאמת אין כל סתירה בדברי המשנ״ב, ודווקא כאשר ניתן לבוא לידי כוונה בלא דיבור [והוא המקרה המצוי], אז הורו הפוסקים (ע״פ המשנ״ב וכוי') שעדיף לעשות כן, וירמוז או ילך, ולא ידבר. אמנם כאשר בכיו של התינוק מפריע מאוד לכוונת התפילה, והאמא לא מסוגלת לכוון כל זמן שהתינוק בוכה, וכמו״כ אינה יכולה להרגיעו ללא דיבור [ומסתמא זה אין מצוי כל כך], אכן יודו הפוסקים שמותר לדבר באמצע התפילה, ונראה לחדש שהם לא עסקו במקרה כזה (אמנם לא השגתי את הספרים שהברכ"י ציטט, ולכן לא יכלתי לעיין בפנים אם אפשר לפרש בדבריהם שהאיסור לדבר הוא רק כשיש פתרון אחר).

הטעם להקל פשוט, כי הפסק לצורך הדבר אינו נידון כלל כהפסק, וכמו שמצאנו לגבי הלכות ברכות, וכן מבואר בלשון השו״ע (רלו, ב) שנימק את ההיתר להכריז 'יעלה ויבוא' ו'על הניסים' בין גאולה לתפילה, שזהו משום 'צורך התפילה' [יש להוסיף, שאפילו לפי העמק ברכה שמחמיר בתפילה כי האדם עומד לפני המלך, ולכן אסר להפסיק אפילו כדי לשאול שאלה, מ״מ בכה״ג שההפסקה עצמה היא לצורך הכוונה בתפילה, שהיא עיקר העמידה לפני המלך, בודאי שיתיר להפסיק].

יא. הנפק״מ בין היישובים: לפי יישוב א' וב' - אסור להפסיק בשביל שיוכל לכוון, כאשר מפסיק בדיבור שאינו מענין התפילה, ולא תוכל להרגיע את התינוק באמצע שמו״ע. אמנם לפי יישוב ג' - בלית ברירה אחרת, יהיה מותר להפסיק אפילו בדיבור כדי לסייע לכוונה.

לפי כל היישובים, נראה שאסור להפסיק באמצע שמו״ע כדי להציל את עצמו מברכה לבטלה, כי כל ההיתר הוא דווקא כשמדבר לצורך התפילה.

הוראות הפוסקים

יב. למעשה, שמעתי מהגר״נ קופשיץ שליט״א שמותר להפסיק באמצע שמו״ע בדיבור, כאשר בלא״ה אינו יכול לכוון, ופירש שהפוסקים הנ״ל שהחמירו בדיבור, הם עסקו במקרה שיש תקנה אחרת בלא לדבר.

כעי״ז שמעתי ממו״ר הגר״א וייס שליט״א, שפשוט לו שמותר לאשה להפסיק באמצע שמו״ע כדי להרגיע את בנה הבוכה, אמנם הוא הסתפק בטעם ההיתר, אם כדברי הגר״נ קופשיץ, או שמא יש להקל דווקא באשה כי אינה חייבת בתפילה כאיש, ובתפילה כזו אין איסור להפסיק לצורך גדול [ובעז״ה נרחיב בביאור צד זה בגיליון הבא], והנפק״מ בין שני הביאורים הוא אם ניתן להקל בכה״ג גם באיש.

מאידך, הגרש״ז אויערבך זצ״ל (תפילה כהלכתה פרק יב הלכה פז) אסר לדבר ורק התיר להשתיק, וכן כתב לי הגר״ע פריד שליט״א.

השלמה לגיליון הקודם

יג. לתקן חבירו שטעה בתפילה: לפי מה שנתבאר עתה, יתכן שיהיה מותר להפסיק אפילו בדיבור באמצע שמו״ע, כדי להציל את חבירו מאמירת ברכה לבטלה, כגון במקרה שחבירו שכח 'ותן טל ומטר' וכדו', ודלא כמו שכתבנו בגיליון הקודם. כי בין אם החיי אדם התיר לדבר כדי למנוע ברכה לבטלה, ובין אם התיר לדבר דווקא לצורך התפילה [ובעניין התפילה], מ״מ מסתבר שיש להקל להזכיר לחבירו בדיבור ששכח הזכרה זו, כדי להפרישו מאיסור של ברכה לבטלה בתפילה, וכן מבואר באג״מ (או״ח ח״ד סי' טז; עיי״ש לגבי טעות בהכרזת מספרי העמודים. אך הוא התיר רק בין ברכה לברכה, אבל באמצע הברכה יש לאסור מטעם אחר, כי הדיבור יקלקל את הברכה).

אמנם בנידו״ד יתכן שהאג״מ לא יתיר להפסיק, כי גם אם לא תכוון, לא יהא זה ברכה לבטלה.

אלא שכעת צע״ג בדעת האוסרים לתקן את חבירו בדיבור באמצע התפילה (והבאנום בגיליון הקודם), מאי שנא מההיתר של החיי אדם לשאול שאלה בהלכה באמצע שמו״ע.

אך יש לומר, שההיתר לדבר הוא דווקא לצורך התפילה של המדבר, אבל כשמדבר לצורך התפילה של אחר, י"ל שנחשב הפסק, ולכן אין היתר בדיבור כזה כדי להציל את חבירו (ודן בזה באג״מ הנ״ל).

העולה לדינא

א. לשאול בהלכות תפילה: מותר להפסיק באמצע שמו״ע כדי לשאול שאלה הנוגעת לתפילה (אות ג). אלא שיש למעט בדיבור, ולכן אין לומר 'שלום' ו'תודה רבה'. אמנם כאשר ברור לאדם שבכל מקרה אין כאן 'ברכה לבטלה', אסור לשאול (אות ז).

ב. היכן יפסיק: אמנם יש לדעת, שבכל מקרה שהותר להפסיק, לכתחילה יקפיד שלא להפסיק באמצע הברכה, אלא בין ברכה לברכה (הגר״ע פריד שליט״א).

ג. הרוצה להפסיק בתפילתו כדי לסייע לכוונתו: רשאי לרמוז, ואם לא הועיל, רשאי ללכת ממקומו (אות ב), אבל נח' הפוסקים בשעת הדחק אם יפסיק בדיבור עבור כוונת התפילה [הגר״נ קופשיץ התיר, האג״מ התיר בין ברכה לברכה, הגרשז״א אסר, וכן הורה הגר״ע פריד שליט״א] (אות יב).

ד. אשה שבנה בוכה באמצע שמו״ע: לכתחילה תפסיק ותרגיע אותו ללא דיבור, בדיעבד יש להקל שתתפלל כשהוא בידיה, אמנם במקרה שצריכה לדבר כדי להרגיעו [ואינו מצוי כ״כ], יש שהתירו זאת [הגר״נ קופשיץ, ומו״ר הגר״א וייס שליט״א, אך נח' אם יש להתיר גם באיש], ויש שאסרו [הגרשז״א זצ״ל, וכן הורה הגר״ע פריד שליט״א, ולכן תתרחק כדי שלא יפריע לכוונתה] (אות יב).

ה. רבים מהפוסקים (עי' בגיליון הקודם) אוסרים להפסיק בדיבור כדי לתקן את חבירו שטעה בתפילתו, אמנם האג״מ חולק ומתיר להפסיק בין הברכות (אות יג).

ו. אסור להפסיק בדיבור באמצע שמו״ע כדי להימנע מברכה לבטלה, אמנם מותר לרמוז במקרה כזה (אות ז).

פסקים והלכות מהגאון הגדול רבי אשר וייס שליט״א

שאלה: איזה כדורים מותר לקחת בשבת ללא חשש?

תשובה: כאשר ישנו ספק או מח' הפוסקים, אם יש מעשה זה כלול בגזירת חז״ל לאסור רפואה בשבת, בכה״ג ניתן להקל ולסמוך על הדעות המקילות, כמו בדוגמאות דלהלן. טעם הדבר, משום שיש אומרים (עי' תוס' ביצה ל. ד״ה תנן, וראיה בקצות השלחן חלק ז עמ' יט - כ שהרחיב בזה) שבזה״ז אין בכלל איסור של רפואה בשבת, כי בני אדם אינם יודעים לשחוק סממנים, ובטל טעם הגזירה. אמנם לכתחילה אנו לא סומכים על דעה זו (רמ״א שלח, ב), אך כאשר ישנו צירוף נוסף, ניתן להקל (שו״ת מנחת אשר ח״ב סי' לח, ג; וכ״כ בקצות השולחן הנ״ל, וראה גם בשו״ת מנחת אשר ח״ג סי' כב-כג).

לפיכך יש להקל בכל המנויים להלן, כי אמנם יש בהם השפעה על הגוף, אך אינם באים 'לרפואה', ויש לדמותם לגמיעת ביצה חיה שהותרה בשבת אף שיש תועלת להנעמת הקול (עי' שו״ע שכח, לז - לח; וע״ע מג״א שם; וראה בשו״ת מנחת אשר הנ״ל): א. ויטמינים (עי' אג״מ או״ח ח״ג סי' נד ענף א). ב. כדורים נגד בעיות קשב וריכוז. ג. כדורי שינה (וכן מבואר בא״א מבוטאטש ריש סי' שכז). ד. אמצעים הורמונליים לפוריות או מניעה. ה. 'קלי-צום', כדורי קפאין וכדו'.

More in this printout

View the whole printout