חומש בראשית הוא החומש בו מתואר תהליך ההתהוות של 'עמ״י', והנה בקדמונים מבואר שעם ישראל התהווה בשני שלבים, השלב הראשון הוא החלק של ה'מידות' של כלל ישראל שאותם השרישו בנו האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, וכדאיתא במסכת יבמות (עט, ב) 'שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים', רחמנים דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך', ביישנין דכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם', גומלי חסדים דכתיב 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו', זהו החלק של המידות שאותו השרישו בנו האבות הקדושים.
ולאחר שהשתרשו בנו המידות הטובות, ניתווסף השלב הנוסף של קבלת התורה על ידי משה רבינו, והטעם בזה הוא, מפני שקודם שמקבלים תורה צריך להיות בעלי מידות טובות, ולכן קדמו האבוה״ק למשה רבינו, כי כשרוצים לבנות עם שראוי לקבל תורה צריך לבנות אותו על שורש של מידות טובות וכמו שאומר התנא באבות (ג, יז) 'אם אין דרך ארץ אין תורה'.
וידועה בזה תמיהתו הגדולה של מוהרח״ו ויטאל ז״ל בשערי קדושה (ח״א שער ב) שהלא המידות הם חלק חשוב ועיקרי בכל צורתו של האדם, שהרי לא שייך כלל להגיע לשלימות בלי מידות טובות, וא״כ איך יתכן שבכל התורה כולה לא מצינו התייחסות לעניין זה של המידות, ושבתוך כל הציוויים אין שום ציווי על 'מידות', דהיינו שאין ציווי להיות רחמן או עניו או איסור להיות גאותן כעסן וכד' בעוד שזה חלק עיקרי כל כך.
וכתב הגר״ח ויטאל ז״ל (מובא בקובץ הערות פ״ד, ה) שהסיבה לכך היא מכיוון שהמידות הינם הכלי קיבול להכיל את התורה, ולכן זה דבר פשוט מעצמותו ואין צורך לצוות על כך, וכן מצינו במדרש ויקרא רבה (פרשה ט' פס' ג') 'דא״ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה' זאת אומרת שהמידות הטובות מוכרחות להיות קודם קיום המצוות.
ומבאר זאת מוהרח״ו (ומובא בהקד' לאבן שלמה) שבאדם יש רובד פנימי הנקרא 'נפש היסודית', ששם המקום של כל המידות שבאדם, וכל פעולה באשר היא שאדם פועל הכל נובע מאותה נפש היסודית, שהיא שורש כל המידות, בין הטובות ובין הרעות, לכן כשהקב״ה חפץ מתחילה לתת לישראל את התורה ראשית כל היה צורך לתקן את המידות ולהכשיר אותם בכדי שיהיו ראויים לקבל את התורה.
ולכך רק אחרי שבאו האבות הקדושים והשרישו בנו את החלק של המידות התאפשר שיבא משה ויתן את התורה, ועל דרך זה נוהגים אף לבאר את הסיבה לכך שבסדר ההלכות של הרמב״ם ביד החזקה סידר קודם הלכות דעות ורק לאחמ״כ הלכות ת״ת, שכאמור המידות המתוקנות הינם מלמדות אותנו צורת אדם מה היא, ורק כשיש צורת אדם נכונה יש לתורה היכן לחול.
ובזה נבין מה שאמרו חז״ל (שבת קה:) 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה' ואין העניין בזה כמשל בעלמא, אלא באמת כך זה שכשאדם כועס הרי הוא הורס במו ידיו את כל המציאות שלו ככלי קיבול של אדם מישראל, שיהיה ראוי להכשר התורה.
אין התורה שוכנת אלא בכלי קיבול של מידות טובות
והעניין הזה שקבלת התורה מותנה בקיומם של מידות טובות המתאימות להיות כלי קיבול לתורה מוכח בצורה מוחשית מהכתוב בספרי בתחילת פרשת וזאת הברכה בזה״ל 'ה' מסיני בא כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות בתחילה הלך אצל בני עשיו ואמר להם אתם מקבלים את התורה א״ל מה כתוב בה אמר להם לא תרצח, א״ל כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא... הלך אצל בני עמון וכו' א״ל לא תנאף אמרו לפניו רבש״ע כל עצמה של ערוה שלהם... הלך ומצא בני ישמעאל כו' א״ל לא תגנוב, אמרו לפניו רבש״ע כל עצמו של אביהם ליסטים היה...' ע״כ דברי הספרי בקיצור.
עולה לנו שכל דברי המדרש סובבים סביב היסוד הנ״ל, שהקב״ה נתן את התורה בפני הגויים אבל הם לא יכלו לקבלה, כי לא היו מסוגלים להתנתק ממידותיהם הרעות שהיו שורשיות בהם כל כך ולהפסיק לרצוח לנאוף ולגזול, ולכן לא קיבלו את התורה, משא״כ אצל עם ישראל שהשורשים שלהם כבר תוקנו ע״י האבוה״ק, היו כבר מוכנים מצד מידותיהם לקבלת התורה.
דברי הרמב״ם שהאדם מצווה למידות טובות
והנה אם נתבונן קצת בכל יסודו של המהרח״ו בזה שלא נצטוונו על מידות, אלא הם בעצם השורש של כלל ישראל, תגדל תמיהתנו כפליים, שהרי ברמב״ם מצינו חיוב ומצוות עשה מפורשת למידות טובות וכמ״ש הרמב״ם (דעות פ״א) 'ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו'.
ומפרט שם הרמב״ם יותר בחיובי המידות 'וכך למדו בפרוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום... להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כוחו' ומבואר שמעצם החיוב של והלכת בדרכיו אדם מחויב לקנות לעצמו מידות טובות.
ונראה בביאור הדבר שמה שמחויבים מצד העשה של והלכת בדרכיו זה לא אותו החוב שכתב בשערי קדושה, והיינו שיש את הנפש השפלה שבלעדי שיתקן אותה האדם ויהא בו מידות טובות הוא לא יהיה כלי ראוי לקיום התרי״ג מצוות, אולם יש עוד חיוב מצד הנפש המשכלת להתרומם ולקנות עוד מידות טובות ולהדמות לדרכיו של הקב״ה.
וזה ב׳ מישורים בעניין תיקון המידות של האדם, ונעמיק בזה עוד, בגמרא בעירובין (דף ק:) איתא 'אמר רבי יוחנן אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, ודרך ארץ מתרנגול' ולהדיא בדברי הגמרא שעניין תיקון המידות הוא מוטבע בשורש הבריאה, ומחויבים לזה מצד השכל, ואם כן מה צריך לציווי מיוחד להדמות לקב״ה.
מבואר מזה שיש ב' ענייני מידות ותיקון האדם, עצם המידות הבסיסיות שהאדם צריך להיות מתוקן בהם כדי להיות ראוי שתשכון בו התורה, אולם יש חלק נוסף של להתרומם עוד במידות ולהידמות לקב״ה.
מידת החסד היא מידה עליונה
ונבאר את יסוד החילוק בין ב' מישורי המידות הללו, בפרשיות אלו אנו עוסקים במידת החסד של אברהם אבינו ע״ה, 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם', זה אחד מיסודות העולם, וכמ״ש (תהילים פט, ג) 'עולם חסד יבנה' מה מיוחד במידת החסד שעליה נבנה העולם, בהקדמה לנפה״ח כותב בנו 'וכה היה דברו אלי תמיד שזה כל האדם, לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות' והיינו שזה יסוד בריאת האדם, ועל ידי שהאדם מתקן את עצמו בזה הוא מביא לייעודו ובזה נבנה העולם.
מידת החסד, אינה ככל המידות, כל המידות הפשוטות שעליהם דיבר השערי קדושה, הם טובות בעצם האדם, בינו לבין חבירו, ולאשווי עולם מתוקן, אולם מדת החסד היא שהאדם יצא מעצמו ויבוא לשני, וזה כל המהות שעליה נצטוונו להידמות לקב״ה, מצוות החסד זה שהאדם לא יהיה רק במה שקשור ל'אני' שלו, אלא יצא מעצמו ויתן גם לשני, זה מידות של התעלות, של קדושה, של להידמות לקב״ה.
וזה היה מידתו של אברהם אבינו להטביע בבניו, לא רק את המידות הטובות של הנפש השפילה, להיות מתוקן וראוי לתורה ולמצוות, אלא להיות יהודי שדבק בקב״ה, וחי את השני באמת ומגיע מזה למידת החסד.
מספרים על ר׳ משה שאול לנדא שהיה בא לחזון איש מירושלים ללמוד איתו ולהתייעץ, בזמנו נסיעה כזו ארכה זמן רב ומאמץ גדול ולכן הרבה אנשים הביאו לו מכתבים ושאלות שישאל את החזון איש, ודבר זה לקח לו זמן רב, לאסוף השאלות, לשאול ולענות התשובות, ושאל פעם את החזון איש אולי מרוב הטרחה כדאי לבטל עניין זה, ואמר לו החזון איש שלא, אלא שימשיך בעניין זה, אף שזה קשה, משום שיבוא לכך לתיקון המידות, וזה פותח את הלב, והיינו שעל ידי מידות טובות ומידת החסד פותח את ליבו של האדם, ומגדל אותו.
והן הן הדברים שעל ידי מידת החסד האדם יוצא מעצמו, וחי גם את השני, וזה כבר מידות של התעלות, של רוממות, ועל ידי זה זוכה האדם שיפתח ליבו עוד ועוד לתורה, שעל ידי זה הוא דבק בקב״ה.
ובפרשיות הללו של 'חסד לאברהם' צריך להפנים את זה, להיות מתוקן בעצם המידות הטובות, ולא רק אלא להתרומם עוד לחיוב שכותב הרמב״ם להידמות לדרכיו של הקב״ה, ועל ידי זה נזכה שיפתח ליבנו עוד בתורתו יתברך.
עניני הזמן והשעה - שו"ת מיוחד לקראת הבחירות
המבט על התקופה וחובתנו בעת הזאת
שאלה: יש נושא שמתעורר מחדש בתקופת בחירות ומופיע רק כסיסמה של בחירות: 'דעת תורה'. למה הנושא של דעת תורה מדובר דווקא בהקשר של בחירות? דעת תורה זה לא מצות עשה שהזמן גרמא...
תשובה: היסוד של דעת תורה הוא לדעת שהתורה היא לא רק ארבעה חלקי שולחן ערוך, אלא יש 'שולחן ערוך החמישי'. מה הפירוש 'שולחן ערוך החמישי'? ר' ישראל סלנטר אמר: אדם למד ש״ס, השאלה העיקרית היא מה הש״ס לימד אותו. זהו גם פירוש המושג 'תלמיד חכם שיש בו דעה', הפשט הוא: התורה לימדה אותו, שינתה אותו עד שנעשה לאדם אחר, רוחני יותר, מרומם יותר. על זה אמרו חז״ל - 'איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה - בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך' (ברכות סג.). אדם שהתורה לא לימדה אותו, לא יודע איך לפסוק בשולחן ערוך החמישי.
כשאומרים שיש לגדולי התורה 'דעת תורה', הפשט הוא שהם יודעים את השולחן ערוך החמישי, בין בדברים הנוגעים לכל אחד ואחד בחיים הפרטיים ובין בהנהגת הכלל. אלא שיש הבדל גדול בין הנהגות פרטיות להנהגות כלליות. השפת אמת (בתחילת פירוש מסכת אבות) כותב שיש תורה של הנהגת הכלל שנמסרה רק לגדולי הדור. התורה הזאת לא נמסרה לכל אחד, ובדווקא כך. האפשרות לכוון את דעתינו לדעת תורה בנושאים פרטיים מסורה לכל מי שיש לו דעת תורה, שמנסה להבין מה התורה אומרת לו לעשות בתהלוכות החיים כמשכ״כ 'בכל דרכיך דעהו'. אם אינו יודע, או יש לו שאלה הוא שואל את רבו שיכריע עבורו, וצריך להגיע לדעת תורה. אבל התורה של הנהגת הכלל לא נמסרה לכל אדם כלל וכלל. כל אחד חושב שהוא חכם והוא יודע, הוא שמע וקרא ויש לו הבנה במהלכים וכו' אבל באמת השיקולים וההכרעות בתחומים הללו אינם שייכים כלל לכל אדם אלא מסורים לגדולי הדור. הנושא של הבחירות וכל הנילווה אליהם, הוא נושא מורכב מאד, ומחייב ראיה אחרת לגמרי. אף אחד אינו יכול לדעת עד היכן הדברים מגיעים, ומה יוביל כל מהלך מלבד גדולי הדור שיש להם את החלק המיוחד שבתורה הנוגע להנהגת הכלל. לכן, אע״פ שהנושא של דעת תורה שייך לכל הנהגות החיים, אך בהוראות של הנהגת הכלל אנו זקוקים יותר מתמיד לדעת תורה.
שאלה: בבחירות הקודמות חזרו ואמרו גדולי הדור מרנן הגראי״ל שטיינמן והגרי״ג אדלשטיין שההשתתפות בבחירות יש בה משום קידוש ה', וההימנעות מהצבעה היא חילול ה'. וכבר האריך מרן הקה״י במכתביו שההצבעה למפלגה שהורו גדולי הדור היא קידוש ה'. האם כיום, כאשר הגזירות מתגברות ומתחזקות, והעומדים כנגדינו אינם מתחשבים בנציגים של עולם התורה, עדיין יש בזה קידוש ה', או שעלינו להצביע אך ורק מפני שאנו נשמעים לגדולי הדור, בלי להיכנס לחשבונות ולפרטים?
תשובה: גם עכשיו צריך לדעת שזהו קידוש ה', ומי שלא משתתף גורם לחילול ה'. המבט השטחי של החשבונות הצרים אם היתה הצלחה או לא היתה הצלחה הוא טעות. טעות בכל ההבנה של חובת ההשתתפות בבחירות ושל הקבלה והציות לדברי גדולי הדור. תמיד ידעו בכלל ישראל וכך גם אמר הגראי״ל על התקופה שלנו שהסיבה שיש גזירה על עולם התורה, שיש מלחמה ושאר בעיות, היא בגלל שיש קטרוג בשמים. הקטרוג הרוחני שיש בשמים לא יורד על ידי כל החשבונות הפרטיים, ולא תלוי בשום חיסרון בשתדלנות וכיו״ב. הישועה תלויה אך ורק בנו. ידוע המעשה שבא רבי עמרם בלוי לפני הרב מבריסק זצ״ל והחל למנות בפניו בעיות וצרות והוסיף ואמר ש'הציונים' אשמים. אמר לו הרב מבריסק - טעות לחשוב כך. הרי מצינו אצל יונה הנביא שכבש את נבואתו וברח בספינה. וכאשר עמדה הספינה לטבוע עם כל עובדי ע״ז שהיו שם, לא תלה את הצרה בהם ובחטאיהם אלא אמר ״כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם״. גם כאן, לא הציונים אשמים, אלא האשמים הם אנחנו, כי אנחנו שומעים לדבר ה' ויודעים מה לתקן.
כך נפסק ברמב״ם בריש הלכות תעניות ז״ל - ״מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות״.
מה שקורה עכשיו, כל הגזירות, והמלחמה החזיתית והגלויה כנגד עולם התורה החרדים לדבר ה', הכל נעשה בגללינו, והתביעה היא עלינו ואלינו ולא לאף אחד אחר. הצרה נועדה לגרום לנו להתעורר ולהבין שהקב״ה דורש מאתנו לפעול כדי להוריד את הקטרוג. יש לנו צלם אלוקים, והמעשים שלנו משפיעים על כל העולם (כמבואר באורך בנפה״ח ש״א). בידינו לקבל עול תורה כראוי ולהעביר מעלינו את כל הגזירות.
שאלה: וההצבעה הזאת היא שתוריד את הקטרוג?
תשובה: כל פעולה שעניינה קבלת עול תורה וקידוש ה' מחזקת אותנו ומורידה את הקטרוג. כששומעים לדעת תורה, ומקדשים שם שמים בהכרזה שיש יהודים שהדרישה הראשונה והעיקרית שלהם היא לחיות חיי תורה ויראת שמים בארץ, זה חלק מהתשובה והתיקון הנדרשים מאיתנו. כל המחשבות האחרות מחזקות את הקטרוג. החשבונות וההשתדלות אינם העיקר, העיקר להבין שאנחנו אשמים. מאשימים את הנציג הזה או את העסקן ההוא והכל הבל הבלים. האחריות תלויה בנו ובמעשים שלנו.
שאלה: לאחר קבלת עול תורה, האם יש מקום לנסות להבין גם את המהלכים של גדולי הדור? כמו שמרן הרב שך כבר הסביר את ההבדלים בין ימין לשמאל וכיו״ב, או שהנושאים הללו לא אמורים לעניין אותנו כלל, והם שייכים לכבשונם של גדולי הדור.
תשובה: אם רוצים באמת להבין מה קורה בעיניים של תורה, ומנסים ללמוד את ההוראות והדרכים של גדולי ישראל כי זה חלק מהתורה, אפשר לנסות ללמוד מצד התורה שבזה, וכמובן צריך להיות בר-הכי להבין בצורה ישרה... אבל בשום אופן לא לחשוב שאנחנו יותר פיקחים וחכמים, ולא לראות את הדברים כפוליטיקה. מעבר לזה, כל הנייעס מלא בשקרים ובשטות, וכל העיסוק בזה ירוד מאד ולא מתאים בכלל לבן תורה.
ההבנה הזאת תועיל גם לעבור את התקופה הזאת בהתחזקות, בלקיחת אחריות על מה שנעשה בעולם ובפרט בארץ ישראל ובעולם התורה, וכך נזכה לקבל עול תורה בשלימות ולהגיע לתכלית הנרצית.