סיפר רבי גואל אלקריף שליט"א על דודו, שהשתתף פעם בחתונה שנערכה באולם בנתיבות. בשעה שתים עשרה ורבע בלילה הוא יצא מהאולם עם הרכב, וכשהגיע לצומת, ראה אברך שמסמן לו ביד לעצור. חשב הדוד: אולי קרה משהו, עצר לו.
שאל האברך את הדוד: "סלח לי, לאן אתה מגיע?". "לבני ברק". "האם אני יכול לבוא איתך?". "כן, תעלה". מספר הדוד: האברך הזה נכנס לרכב והיה נראה "באורות", באושר, כמו ילד קטן שאביו אומר לו שהולכים לים בפעם הראשונה...
האברך ישב בשקט. פנה אליו הדוד ואמר: "אני רואה שאתה כל כך שמח לנסוע לבני ברק בשעה שתיים עשרה ורבע בלילה. לשמחה מה זו עושה? אתה יכול לספר לי?".
האברך חשב קצת ואמר: "אגיד לך את האמת, הייתי מעדיף לשמור זאת לעצמי, אבל משום שלקחת אותי ברכב אספר לך: אצלי, אין דבר כזה שאני לא מתפלל תפילת ערבית במניין, המניין האחרון בשטיבלאך שלנו כאן בנתיבות, הוא לפני חצות. אין דבר כזה שאני לא מספיק לתפוס את המניין. היום הגעתי ב'עלינו לשבח'. תפסתי את עצמי ואמרתי: 'אבא שבשמים, איך אתפלל יחיד ואומר "ואהבת את השם אלקיך בכל לבבך?" איזו אהבה היא זו להתפלל יחיד?!'
עוד אמרתי לקדוש ברוך הוא: 'ריבונו של עולם, אני אוהב אותך, והרי "כמים הפנים לפנים" - אם אני אוהב אותך, אתה אוהב אותי, אז אם אתה אוהב אותי תן לי להגיע לבני ברק, שם יש מניינים של תפילת ערבית עד הבוקר'. רק אמרתי זאת ואתה עובר לידי ומציע לי לנסוע איתך לבני ברק!
אמר לו הדוד: "בסדר, אתה תגיע עכשיו לבני ברק להתפלל ערבית, חזק וברוך, אני מתפעל ממך, אבל איך תחזור מבני ברק לנתיבות?".
אמר האברך: "תראה, הקדוש ברוך הוא אוהב אותי, הוא עוזר לי להגיע לבני ברק, ובוודאי גם יעזור לי לחזור לנתיבות. וגם אם לא, המחשבה שלי היא ללכת לישיבת פוניבז', ללמוד שם עד הבוקר, ובבוקר אתפלל ואסע באוטובוס לנתיבות".
ביקש הדוד: "עשה לי טובה, קח את מספר הטלפון שלי ותן לי את מספר הטלפון שלך, אני חייב לדעת מה היה איתך אחרי תפילת ערבית". האברך הסכים.
מאוחר יותר התקשר הדוד אל האברך ושאל אותו: "אתה עדיין בבני ברק? אתה רוצה לבוא אלי לאכול משהו בבוקר?". "אני כבר בנתיבות", אמר האברך. "איך הגעת לנתיבות?" התפלא הדוד. "הגעתי לבני ברק והייתי עשירי למניין של ערבית" ענה האברך.
"אחרי שסיימתי את התפילה יצאתי ואמרתי 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי', הרמתי את העיניים לשמים לקדוש ברוך הוא, אמרתי לו: 'ואהבת את השם אלוקיך'. אתה יודע כמה אני אוהב אותך, אתה גם אוהב אותי – 'כמים הפנים לפנים'.
פתאום אני שומע מישהו צועק לחברו: 'יוסי, כמה אתה מפטפט? בוא כבר, יש לנו עוד נסיעה ארוכה לנתיבות!'. זה היה באחת וחצי בלילה. כששמעתי שהוא אמר 'נתיבות' רצתי אליו, שאלתי אותו: 'אתם מגיעים לנתיבות?'. אמר לי: 'כן'. 'אני יכול לבוא איתכם?'. 'בשמחה'.
חזרתי לנתיבות, ישנתי בבית, קמתי בבוקר טבלתי במקווה והלכתי לתפילת שחרית, ישתבח שמו לעד. מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא – גם הקדוש ברוך הוא אוהב אותו ומראה לו את האהבה הזאת בחוש!".
(אור שרה)