את המדרש שאני יאמר לכם, אתם מכירים אותו, ועליו אני בונה את השיחה. המדרש כותב: שאל אברהם אבינו את שם בן נח: "באיזו זכות יצאתם מן התיבה?", על זה שהם זכו להיכנס לתיבה, לא דיברו על זה, רק על הזכות שהם יצאו מהתיבה. אמר לו שם בן נח: "בצדקה שהיינו עושים שם". בצדקה הזו - זה הזכות שיצאנו. אמר לו אברהם אבינו: "מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שמה? והלא לא היו שמה אלא נח ובניו, ולמי הייתם עושים צדקה?, אמר לו שם: "עם הבהמה ועם החיה ועם העופות. שלא היינו ישנים בלילות, אלא נותנים לפני כל אחד מאכלו".
אותה שעה אמר אברהם אבינו: "ומה אלו, שעשו צדקה עם בהמה וחיה, בזכות זה יצאו מן התיבה. אני, אם אעשה חסד עם בני אדם, על אחת כמה וכמה!" באותה שעה נטע אברהם אבינו אשל בבאר שבע, 'אשל' ר"ת - אכילה, שתייה, לוויה. פלא פלאים, כל מה שאיש החסד אברהם אבינו - זה הגיע מהסיפור של שם בן נח.
הסבא מסלבודקה, הרב נתן צבי פינקל, שלח את רבי ירוחם ממיר בשנה האחרונה של הסבא מקלם, שילך ללמוד אצלו שנה שלמה (הוא היה תלמיד המובהק של הסבא מסלבודקה). אמר לו: "אני רוצה שאתה תלך תלמד שנה שלמה מהסבא מקלם". הסבא מקלם היה מבוגר מאוד, חולה מסוכן מאוד. פעמים שכשהיה מדבר היה יוצא לו דם מהגרון מרוב שהיה חולה. אומר: "הגעתי לישיבה, לקלם. בתקופה של פעם לא היו מים ליטול ידיים, והיו ממלאים חבית בפתח של הבית כנסת, והיה שם איזה כיור, וצינור שמוריד את המים לחבית למטה".
מספר רבי ירוחם ממיר, "אני נכנסתי לישיבה, אני רואה את הסבא מקלם, מבוגר, מרים את החבית של המים - המים הלא נקיים - כדי לשפוך אותם בחוץ. אמרתי: 'מה? אף אחד פה לא עוזר לו?!' ורצתי מיד לעזור לו. איך שאני בא להניח את היד, הוא נתן לי כזאת צעקה, אני ברחתי". הוא אומר לי: "אתה בא לקחת ממני את הזכות לשמש את באי בית המדרש? מאיפה יש לך את הזכות לבוא לקחת לי את הזכות הזו? מאיפה הייתה לך מחשבה לקחת לי את הזכות הזאת לשמש את אנשי בית המדרש?".
והסבא מקלם אמר לו: "את זה היו מוכרים בקלם בשמחת תורה". כמה דפי גמרא, כמה מסכתות אתה מוכן בשביל לשפוך את המים האלו? לא היו מוכרים לא פתיחת ההיכל ולא הקפות ולא שום דבר. היו מוכרים חסד - מי יזכה לנקות את השירותים, ומי יזכה לקחת את המים לביוב, ומי יזכה לטאטא את הבית מדרש. את זה היו מוכרים. איך אפשר לעשות חסד אחד עם השני. כשהסבא מקלם שפך את המים, חזר. אומר לו: "כמדומני שאתה פה תלמיד חדש". אמר ר' ירוחם: "הרב, עכשיו הגעתי".
"אז אני אגיד לך. תראה, אלוקים החליט למחוק את העולם. היה מבול. אלוקים החליט שגמרנו, זהו, העולם הזה כבר לא יהיה יותר. אז מה עושים? אז בונים עולם חדש. איך נבנה אותו? אמר בורא עולם: 'אני בונה אותו רק בחסד, בהטבה אחד לשני'", "עכשיו תראה, נח למי הטיב? הטיב עם בהמות וחיות. זה ההטבה שהייתה לו. ובזכות זה נבנה עולם. אחריו בתור היה אברהם אבינו. אברהם אבינו עם מי הטיב? עם גויים. לא עם יהודים. כולם היו גויים. אחריו בתור הגיע משה רבנו. משה רבנו - 'וירא בסבלותם'. זה משה רבנו. רק את זה התורה מדגישה. שאר הדברים התורה לא מדגישה. כי התורה רוצה להגיד לך: אתה יודע על מה העולם עומד? העולם עומד רק על זה שמטיבים אחד עם השני".
סיפר הרב גרוסמן, הרב של מגדל העמק: "מדי פעם, כשיש לי זמן (ואין לי הרבה זמן) אני מגיע למשרד, מוציא מהקלסרים את כל השמות של הבנות שלמדו אצלי, ואני מתקשר לשאול בשלומן". "יום אחד, הגעתי למשרד מוקדם, לא היה לי מה לעשות. הוצאתי את הקלסרים, הבת הראשונה שראיתי בקלסר אני מתקשר. איך שהיא עונה לי, הבת פורצת בבכי, בוכה, בוכה. אני לא הבנתי מה קרה. שאלתי אותה, אחרי שהיא לקחה רגע להירגע: 'תגידי, למה את בוכה'?", "אני אספר לך כבוד הרב. אני מאז שעזבתי את המקום פה, הדרדרתי למטה. הגעתי עד מקום שאי אפשר יותר להידרדר, עד שאול תחתית. ונמאס לי מהחיים, החלטתי שאני עולה לעולם שכולו טוב. והתחלתי לכתוב מכתב פרידה מההורים שלי, מהמשפחה".
"כשאני כותבת עכשיו את המכתב, אני אומרת: ריבונו של עולם, תגיד, אני חשובה לפניך או לא חשובה לפניך? אם אני חשובה לפניך, תן לי סימן. כבוד הרב, עשר שניות עברו, ואתה מתקשר. עשר שניות!". התרגשתי מאוד. התחלתי לבכות. "איפה את נמצאת?" שאל הרב גרוסמן, ונסע אליה, חיזק אותה, הכניס אותה לאיזו מדרשיה. "הייתי בחתונה שלה", אומר הרב גרוסמן, "התחתנה עם חוזר בתשובה חזק מאוד. הקימה בית נאמן בישראל".
לפעמים הרגשה טובה שאתה נותן לשני. אל תחשוב שצריך הרבה דברים. מהרגשה טובה שאתה נותן לשני, אתה לא יודע מה אתה יכול לעשות. ('דרשתי קרבתך' גיליון 115)