באחת השבתות, התארח קדוש ישראל, רבי ישראל בעל שם טוב, עם סיעה מתלמידיו הקדושים באחת מקהילות ישראל, כדי להביא ליושביה את דבר ה' ואת נועם אורו. בליל שבת לאחר התפילה, כאשר אך סיימו המתפללים לעבור על פני קדשו ולברכו ב'שבתא טבא', קרא אליו הבעל שם טוב את סגל תלמידיו ונם להם בלאט: יש את נפשי לזכותכם במחזה מאלף, אשר תוכלו להפיק ממנו, בסייעתא דשמיא, תועלת מרובה להשגת קדושת השבת. אך דא עקא, שחוששני שמא לא תוכלו להתאפק, ותמלאו שחוק פיכם ממראה עיניכם אשר תראו. מבקשני, איפוא, כי תבטיחוני תחילה להתגבר על עצמכם בכל היכולת ולא להעלות על שפתותיכם אפילו חיוך אחד מיותר, מקבלים אנו על עצמנו את הדבר – השיבו התלמידים, כשהם אחוזים בחבלי צפיה ודריכות. בחשאי, הצביע להם הבעל שם טוב על אחד היהודים אשר ניצב על סף בית הכנסת בדרכו החוצה. צאו בעקבותיו של יהודי זה, והשקיפו אל עבר שולחן השבת שלו! כדאי הוא ללמוד ממנו 'עונג שבת' מהו...
חרש צעדו התלמידים בעקבותיו של היהודי המתרחק, תוך שהם מבחינים כי לפניהם אדם קשיש דל ואביון, אשר קומתו שחוחה ולבושיו בלואים. אמנם, צעדיו המתרוננים העידו על שמחת עולם השוכנת בקרבו והמפיחה בו רוח חיים. כאשר הגיע האיש לשכונת עוני מוזנחת בקצה העיר, פנה אל עבר חצר עלובה, אשר במרכזה הזדקר צריף מט ליפול, ששימש לו כבית. מבעד לחלונות הצריף הפרוצים לרווחה, בקע אורן הקלוש של נרות שבת קטנים. בחסות החשיכה, אשר שררה בשכונה בכלל, ובאותה החצר בפרט, לא מצאו התלמידים כל קושי, להתייצב מאחורי חלונות הצריף, ולחזות בנעשה מסביב לשולחן השבת של היהודי.
במרכזה של הדלות, אשר בצבצה מכל פינה בצריף המפוחם, ניצב ארגז במקום שולחן. לעברו, פסע עתה בעל הבית בהרחבת הדעת של ממש, תוך שהוא משמיע אל החלל בקול רם ובנימה מפוזמת, ברכת 'שבתא טבא' כפולה ומשולשת. אי משם, השיבה בעלת הבית 'שבתא טבא' לעומתו, כשגם קולה שלה, רווי חדוה ורון אין קץ. לאחר שפיזם 'שלום עליכם' ושאר זמירות ופיוטים, הנאמרים לפני הקידוש, פתח בעל הבית והכריז בעליצות מדושנת עונג: הגישי נא הלום את היין העתיק והטוב, ונקדש לכבוד שבת, בזריזות מופתית, התקרבה בעלת הבית אל השולחן, נטלה את שתי לחמניות הקיבר שמונחות היו על השולחן בסמוך לפמוטות הטיט שהכילו את הנרות, וקירבתן לפני בעל הבית.
'אה! יין עתיק ומבושם להפליא!' – קרא היהודי בהתפעלות – 'לכבוד שבת המלכה...'! הוא נטל את ידיו, ופתח לקדש בקול עורג על שני לחמי העוני שלפניו, כשזיו איקוניו מבהיק באור יקרות, שלא מעלמא הדין. לאחר שסיים, בצע את אחת הלחמניות ואכלו הימנה כזית, וכל אותה העת אין פיו חדל להלל את טעמו המופלא של יין הרקח המשומר, שנפל לו בנעימים... לאחר שכילו לאכול את הפת, נשמע שוב קולו המתרונן של בעל הבית: 'נו! ועתה הגישי נא את הדגים המובחרים, לכבוד שבת המלכה'! בצלחת חרס, הוגש אל השולחן קומץ של פולים, אשר נתחלק בין שני הסועדים... פניו של היהודי זרחו מאושר ומשביעות רצון. ניתן היה לדמות ללא כל ספק, כי מתענג הוא, אכן, מלוא נשמתו, על טעמם הנפלא של דגים משובחים, אשר הוגשו לפניו לכבוד שבת קודש...
לאחר שסיים לאכול את ה'דגים', פצח היהודי בשיר מזמור לכבוד השבת, וקול נגינתו עלה ממחשכי הצריף, והתפשט על פני הרחוב כולו. לאחר הזמירות, ציוה להגיש את המרק. שוב הוגשה אל השולחן אותה צלחת חרס גופה, כשבתוכה, קומץ פולים נוסף... 'טעמו' המגרה של ה'מרק' השמן והמהביל, הביא את היהודי אל סף זחיחות הדעת, וכמעט שלא יצא מכליו מרוב עונג ושביעות רצון. את הזמירות שלאחר מכן, שורר בקול אדיר ובהתפשטות הגשמיות, כשאך בקושי מחזיק הוא מעמד על מקום מושבו.
לאחר שאכל גם את קומץ הפולים השלישי, אשר הוגש לפניו בתור 'בשר', שוב לא יכול היה היהודי להכיל את שמחת השבת שיקדה בקרבו, ותוך שהוא מדלג ממקומו אל טבור הצריף, יצא במחול משחקים סוער... כאן, לא יכלו עוד התלמידים להתאפק, ונתחייכו בעל כרחם. ריקודו הסוער עד כלות הנפש ואפיסת הכוחות, של היהודי הקשיש והעני, במרכזה של בקתת העוני, החורקת תחתיה לפי קצב ריקודיו, הוציא אותם משַׁלותם, ולמרות אזהרת רבם, נבצר מהם לכלוא את חיוכיהם...
כאשר שבו התלמידים אל הבעל שם טוב, לאחר שסיימו לצפות במחזה המופלא, נענה הבעל שם טוב ואמר להם: 'שיגרתי אתכם ללמוד מאותו עני, כיצד יש לשמוח את שמחת השבת דייקא, ולא את שמחת מאכליה. כיצד יש לחוש את עונג השבת עצמה, ולא רק את עונג מטעמיה. עונג שבת אמיתי, מעין עולם הבא, כאשר זכה לחוש היהודי הזה אשר ראיתם! אך דא עקא, שלא עמדתם בדיבורכם, וחייכתם. אלמלא כן, זוכים הייתם אף אתם, לבוא עתה לאותה המדרגה!' (אמוני עם סגולה, ח"ד - עמ' רי"ז)