הרב אליעזר היון
דעת השו“ע כידוע, שמי שלא כיוון בברכת אבות לכל הפחות, צריך לחזור ולהתפלל, ובדין הכוונה בתפילה בכלל והכוונה בברכת אבות בפרט, מפורסמים דברי הגר“ח מבריסק בחידושיו על הרמב“ם [פ“ד, א] דיש ב‘ דינים בכוונה: האחת שהוא עומד בתפילה לפני הקב“ה, והשנית היא כוונה של פירוש המילים. והכוונה הראשונה היא מגוף התפילה ואם לא כיוון אותה לא יצא ידי חובה גם בשאר הברכות, וצריך לחזור ולהתפלל – וזו כוונת הרמב“ם בפ“ד [טו-טז] – 'כוונת הלב כיצד... שיפנה את לבו' וכו‘. אכן אם לא כיוון את הכוונה השניה של פירוש המילים תפילתו עדיין תפילה, רק שצריך לחזור אלא אם כן כיוון לכל הפחות בברכת אבות – וזו כוונת הרמב“ם בפרק י [א] 'מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל'.
אלא שעל חידוש זה הקשה בשו“ת יבי“א [ג, ח] קושיא עצומה מהגמ‘ בברכות [ל, ב]: רבי חייא בר אבא צלי והדר צלי, א“ל רבי זירא מ“ט עביד מר הכי, אי משום שלא כיוון, הרי אמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל, אלא דלא אדכר מר דריש ירחא... והנה לדברי הגר“ח מה שאל רבי זירא, הרי יכול להיות שרבי חייא לא כיוון את הכוונה השניה [של פירוש המילות] ועל כן הוא חוזר, ומה שאמר רבי אלעזר 'לעולם ימוד אדם עצמו' הוא ביחס לכוונה הראשונה של עומד לפני המלך – שהיא מגוף התפילה שאותה כמובן כיוון רבי חייא. אכן את הכוונה השניה של פירוש המילות אין צריך לאמוד מראש. וקושיא אלימתא היא זו ויש להבין את דברי הגר“ח.
ונוכרח לומר אליבא דהגר“ח, דמה שאמר רבי אלעזר 'לעולם ימוד אדם את עצמו' כוונתו היא על ברכת אבות, ואכן בתוס‘ בברכות [לד, ב ד“ה יכוין ליבו] כתב כן להדיא שעל כך אמר רבי אלעזר את דבריו. אלא שזה גופא צריך עיון דלפי הגר“ח אכן היה אפשר לפרש את דברי רבי אלעזר על הכוונה הראשונה, של 'עומד לפני הקב“ה'. ועל דברי הגמ‘ לעיל באותו עמ‘ [ל, ב] במה שאמר רבי ירמיה לרבי זירא 'ודילמא לא כיוון דעתיה מעיקרא והשתא כיון דעתיה' כתב הרא“ש: 'מכאן משמע דמי שלא כוון דעתו לכל הפחות באבות שצריך לחזור ולהתפלל', והנה לדברי הגר“ח, לכאורה אין מכאן ראייה שהרי אולי רבי ירמיה התכוון לומר שהוא לא כיוון דעתו את הכוונה הראשונה שעומד לפני הקב“ה.
ומכל הנ“ל מוכח שהכוונה הראשונה של 'עומד לפני המלך' אינה בגדר 'כוונה' כלל - אלא שבלא הכרה זו שהוא עומד לפני ה' אין זה נכנס בכלל בגדר 'תפילה' וזו היא כוונתו של הגר“ח. והביאור בזה הוא שכל מהותה של תפילה ברמה הבסיסית ביותר היא העמידה של האדם לפני הקב“ה ובלעדיה אין הכוונה שחסר בשם 'תפילה', אלא שלא היה כאן מאום לפנינו. ומשול הדבר לאדם המעמיד חופה ומבקש להינשא כאשר אין שם אשה, ויטען כי יש כאן מעשה קידושין אלא שחסר פרט מסוים ב'מעשה' והוא האשה המתקדשת. לפי זה מה שאומר רבי אלעזר 'לעולם ימוד אדם את עצמו' אין הכוונה שהוא צריך למוד את עצמו אם הוא זוכר שהוא לפני הקב“ה כי זה דבר כה בסיסי שאינו שייך ל'אומד'. ומכאן גם הלשון 'אם יכול לכוון את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל', דהכוונה היא רק לפירוש המילות ולברכת אבות דבלאו הכי לא שייך הלשון 'יתפלל' ו'אל יתפלל' מאחר שאין זה בגדר תפילה בכלל.
והנה הגר“ח ביחס לכוונה הראשונה של 'עומד לפני הקב“ה' השתמש בלשון 'והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו מעשה', וראיתי שהכבירו קושיות על דבריו שהלא הגרעק“א סובר ש'מתעסק' נחשב למעשה רק שפטור וכו‘, אולם פשוט לי שאין זו כוונתו של הגר“ח שהוא 'מתעסק' מ'דיני מתעסק', אלא שאין לפנינו מאום מלבד פעולת מלמול שאין בינה לבין תפילה דבר וכמשל שהבאנו ביחס לחופה ללא אשה. עוד כתב הגר“ח ביחס לכוונה הראשונה דיש כוונה נוספת של 'מצוות צריכות כוונה' וגם היא שייכת בכל הברכות ואם לא כיוון לשם מצווה צריך לחזור ולא רק אם אירע הדבר בברכת אבות. וגם כאן האריכו להקשות עליו דהלא מצינו שגם למ“ד מצוות צריכות כוונה נחשב מעשה המצווה על כל פנים למעשה ומדוע כאן לא. אלא שגם זה אינו קשה כאמור, שכן פשוט לי שכוונת הגר“ח ש'מצוות צריכות כוונה', והכוונה 'שעומד לפני הקב“ה' חד הם, שזו היא מהותה של התפילה שאומר אותה לפני הקב“ה ואילולי זאת אין כאן 'מצווה ללא כוונה', אלא אין כאן תפילה כלל ועיקר, וכ“פ ב'ביאורים' [בוצ‘קובסקי] לחידושי רבינו חיים הלוי.
אלא שלפי זה, המקור של הרמב“ם בפרק ד‘ הט“ו-טז לפי הגר“ח לא יכול להיות כלל מדברי הגמ‘ בברכות הללו, שכן הגמ‘ הזו עוסקת בברכת אבות, ואילו הרמב“ם אליבא דהגר“ח עוסק בכוונה הבסיסית – שבפשטות לא צריכה כלל מקור. אלא שהכס“מ וגם העין משפט על הדף מציינים את המקור לרמב“ם מדברי הגמ‘ הזו, והכס“מ אף מציין לדברי הרא“ש הנ“ל, וצריך עיון.