בגמ’ ברכות (לב סע”א) דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב”ה ואח”כ יתפלל, מנלן ממשה דכתיב ואתחנן אל ה’ בעת ההיא, וכתיב ה’ אלקים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה. וכ’ הפנ”י דמה שאמר ’את גדלך’ היינו מעין ברכת מגן אברהם שהיא כנגד מדת הגדולה שהיא מדת אברהם.
וכעי”ז בגמ’ ע”ז (ז:) ופי’ רש”י יסדר אדם שבחו של הקב”ה, שלש ברכות ראשונות אבות גבורות וקדושת השם שאין בהן תפלה אלא שבח, ואח”כ בשאר ברכות יש דברי תחנה ותפלה.
ובגמ’ מגילה (יז:) ת”ר מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה’ בני אלים. ופירש”י הזכירו לפניו את אילי הארץ. ועי’ רש”י על תהלים (כט) שכ’ הבו לה’ - הכינו לה’ והכינו לו אתם בני אילי הארץ מכאן שאומרים אבות. וכ’ המהרש”א (ר”ה לב.) בטעם שנקראו כאן האבות ’אלים’ ע”ש אל וכח אלקים שנתקיים באבות כמ”ש בפסחים (קיז) ואעשך לגוי גדול ז”ש אלקי אברהם ואברכך ז”ש אלקי יצחק וכו’.
כתב הצל”ח (ברכות ל:) שאנשי כנה”ג תקנו ברכה ראשונה שהיא ברכת אבות, והיא מלאה מענותנותו של הקב”ה, שאנו אומרים או”א אלקי אברהם וכו’, אין לך ענוה יתירה מזו שמיחד שמו על בשר ודם להיות נקרא אלקי פלוני כביכול כאילו זהו כבודו שהוא אלקינו, וכו’. וחשבו אנשי כנה”ג שעי”ז ח”ו ישכחו רוממותו, לכן סמכו לזה ברכה שניה שהיא גבורתו אתה גבור, עפ”י דרשות ר’ יוחנן שבמקום גבורתו שם ענוותנותו.