בגמ’ ברכות (לד:) מסקינן דאם אינו יכול לכוין בכל התפילה, מחוייב עכ”פ באבות, וכך פסקו רוב הראשונים. וכ”ה בשו”ע סי’ קא, המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות, ואם לא כיון באבות יחזור ויתפלל. [וכ’ הרמ”א בשם הטור דהאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין].
והסמ”ק (מ”ע יא) כ’ שאם אינו יכול לכוון בכל שמו”ע, יכוין באבות ובמודים, ואם אינו יכול לכוין בשתיהן יכוין באבות. והביאו המ”ב (קא סק”ג) דיש פוסקים (סמ”ק ואגודה) דגם מודים חשוב כאבות לכתחלה. ועי’ קה”י (ברכות כז) שהביא מהרוקח (שורש עבודת ה’ והתפילה) שהכוונה המעכבת היא באבות או בהודאה.
ודעת הר”י אבן שועיב (תלמיד הרשב”א) דראוי עכ”פ לכוין בג’ ראשונות. וז”ל (פר’ ואתחנן) הנה הודיענו משרע”ה בתפלה הזאת סדר התפלות, ולכן חייב אדם לכוין בתפלתו, ובלבד באלו הג’ ברכות הראשונים שהם עיקר התפלה והם כנגד האבות, האחת שכולה חסד כנגד אברהם... והשניה כנגד יצחק כולה גבורה... השלישית כנגד יעקב... ולכן החמירו בהם יותר משאר [י”ח] ברכות. ואמרו שאם טעה בא’ מהם שחוזר לראש... וכל זה למדנו מתפלת מרע”ה, עי”ש