חדוותא דפרשתא
הגאון הגדול רבי איתמר גרבוז שליט״א – ראש ישיבת 'ארחות תורה'
ברכת "אשר קדשנו במצוות וחוקים של אברהם אבינו"
"אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (יד, כג)
איתא בסוטה (יז, א) "דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב' מצות: חוט של תכלת, ורצועה של תפילין".
וכן במדרש כתוב שהם זכו גם לנעל של חליצה. וכן מבואר בשו"ע אבן העזר סדר חליצה (סי' קס"ט סעיף נ"ז): "מצאתי כתוב בסדר אשכנזי: כשיעמדו יאמר הרב: בא"י אמ"ה אקב"ו במצות וחוקים של אברהם אבינו. והטעם, מדאמרינן בפרק כיסוי הדם, בשכר שאמר אברהם ועד שרוך נעל (בראשית, טו, כג), זכו בניו למנעל של חליצה".
ויש לעיין א"כ מדוע רק בחליצה אומרים ברכה זו, ולא אומרים אותה בהנחת תפילין ולבישת ציצית, שהם גם מצוות וחוקים שזכו בזכות שאברהם אבינו אמר "אם מחוט ועד שרוך נעל", ומאחר שבחליצה אומרים ברכה זו של "אקב"ו במצות וחוקים של אברהם אבינו", מ"ט בתפילין וציצית לא אומרים, מה ההפרש ביניהם. וי"ל.
פטור קלבד"מ בערל
"וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (יז, יד)
מבואר בפרשה שיש חיוב כרת על ערל שלא מל את עצמו, ואילו על האב זה רק מצווה בעלמא.
והנה נחלקו הרמב"ם והראב"ד בריש הלכות מילה (פ"א ה"ב) אי יש חיוב כרת בכל יום ויום שאינו מל, שכתב הרמב"ם "וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד". אולם הראב"ד חלק וכתב ש"כל יום עומד באיסור כרת".
וכתב הדבר אברהם (חלק א' סימן ל"ג) שזה דבר פשוט שמה שכתב הרמב"ם שמבטל מצות עשה בכל יום ויום שיעבור עליו, זה לאו דווקא על כל יום ויום, אלא זה על כל רגע ורגע. וכן מבואר במשנה ברורה בסימן תמ"ד בשער הציון באות פ"ד. ולפי זה נמצא שבעצם לפי דברי הראב"ד, כל ערל שלא מל את עצמו, הרי שבכל רגע ורגע שלא מל את עצמו, יש לו על זה חיוב כרת.
ומעתה יש לשאול לדעת רבי נחוניא בן הקנה שכל חייבי כריתות פטורים מתשלומין, אם כן ייצא פה הדין שכל ערל שלא מל את עצמו, ובעצם כל רגע ורגע יש לו חיוב כרת, הרי שהערל יהיה פטור מכל תשלומי ממון, כיון שבכל רגע ורגע יש לו חיוב כרת. ולא שמענו דבר זה שיהיה דין של קים ליה בדרבה מיניה על מי שלא מל את עצמו לפי הראב"ד, שבכל רגע ורגע יש לו חיוב כרת.
ויש לדון בדינא דקלבד"מ, האם הפטור רק כשיש מעשה או אף בלי מעשה. ומבואר בגמ' בכתובות בפרק אלו נערות שחיוב ממון שבא בלי מעשה גם נפטר בקלבד"מ, שכתוב שם לגבי שואל שאם בשעת האונס הוא חילל שבת הוא נפטר. ומבואר שגם דבר בלי מעשה נפטר. ולכאורה צריך להיות אותו דבר גם לגבי חיוב מיתה, שגם חיוב כרת שבא בלי מעשה יפטור לדעת רבי נחוניא בן הקנה אליבא דהראב"ד הנ"ל.
- נערך מתוך דברי רבינו שליט"א בקו 'ריתחא דאורייתא' אשתקד -
רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגאון רבי דב לנדו שליט״א – בענייני ברית מילה
מילה ביו"ט
דן רבינו שליט"א האם כל מילה בזמנה ביו"ט מותרת משום שדוחה את השבת וה"ה יו"ט, או דילמא מילה ביו"ט אינה משום דחיה כשבת, אלא מתוך שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש, הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש לצורך מצות היום דמילה.
והעיר שמלשון הרמב"ם [מילה פ"א ה"טו] נראה שאין היתר של מתוך במילה שכתב כל מי שאינו דוחה את השבת אינו דוחה את יום טוב וכו'.
והביא עוד שבאחרונים מוכח שנקטו לדינא שאין היתר מדין מתוך במילה, שהשערי תשובה בסי' תצ"ו הביא בשם המנחה בלולה דאסור למוהל בן א"י למול ביו"ט שני בן חו"ל במקום שיש בן א"י, ולכאו' תמוה אמאי לא אמרינן שמותר מדין מתוך דאטו אם יש בן א"י שיכול לבשל עבור הבן חו"ל אסור לו לבשל לעצמו, ומוכח שלא אמרינן מתוך, וצ"ע.
היכ"ת שאי אפשר למול לעולם
המהלך במדבר ונולד לו בן ולא מלו אותו ביום השמיני, שוב אינו יכול למול אותו במדבר כיון שבכל יום הוא ספק שבת, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, ואם נולד לו יוצא דופן אף ביום השמיני לא ימול דיוצא דופן אינו נימול בשבת, ונמצא שלא יכול למולו כלל.
אמנם למה שדנו שאפשר למול ע"י קטן אם הקטן יכול להעשות שליח [ויעוי' בקצה"ח סי' קפ"ח] אם אפשר ע"י קטן יש עצה לתינוק הנולד במדבר שימול ע"י קטן.
חדוותא דעיונא
הגאון רבי עקיבא מדלוב שליט״א – ר"מ ישיבת 'אור ישראל'
קידושא רבא
נתפרסמה הערת מרן גאון ישראל הגר"ד לנדו שליט"א בענין יו"ט שחל בשבת וכיון למצות קידוש דיו"ט ולא של שבת, נמצא שיש לו מתיר על השתיה אכן לא קיים מצות קידוש דשבת, היאך יעשה, והיינו לא יוכל לברך ברכת הגפן דהיא באה כנהנין, דכבר יש לו ההיתר.
ביסוד הדין קידושא רבא בשחרית בשבת ביאר הר"ן פרק ערבי פסחים דף פ"ב ע"א בדפי הרי"ף ד"ה זכרהו על היין וז"ל 'קידושא דאורייתא בלילה היא דהוי בכניסתו אלא משום דכבוד יום עדיף מכבוד לילה ראו חכמים לעשות ביום זכר לקידוש והיינו בורא פרי הגפן ותו לא שלא הוצרכו לפתוח בזה ולחתום אלא לפי שאומרים שירה על היין ועל שאר המשקין לפיכך תקנו לומר בורא פרי הגפן שהוא כעין שבח ושירה לקדושתו של יום ומשום דלא הוי אלא מדרבנן לא ראו להאריך בו יותר כדי שלא להשוותו לקידושא של לילה וקראוהו קידושא רבא לפי שאינו עיקר קידוש אלא זוטר וקרינן ליה בכינוי סגי נהור' עכ"ל הר"ן. והיינו שאינו עיקר קידוש אלא מקוצר והצריכוהו משום כבוד יום, והנוסח בפה"ג או משום דהוי תחלת נוסח קידוש של לילה, או לקיים בזה שירה על היין.
קידושא רבא יסודו הברכה או השתיה או החזקת הכוס לכבוד השבת
והנה יש מבוכה גדולה בכל עיקר ענין קידוש של שחרית, האם העיקר היא הברכה או עיקרו השתיה או דעיקר המצוה מה שאוחז יין ביד לכבוד שבת והאריך בזה במנחת שלמה ח"ב סי' ה', וכבר דנו בזה הנצי"ב ובית הלוי אם עיקרו השתיה או הברכה, ונפק"מ רבתי באופן שיש לו מתיר על השתיה כגון בשינוי מקום דפעמים הוי שינוי לענין קידוש ולא לענין ברכת הנהנין כגון דקידש ועבר מפינה לפינה לכמה שיטות, כיצד יעשה הרי יש לו מתיר על השתיה ועדיין לא קיים מצות קידוש, ואם עיקרו הברכה הרי אינו יכול לברך ברכת הגפן דהוי ברכה לבטלה דהרי יש לו היתר לשתות כעת, ובעי לשינוי מקום והיסח הדעת כדי להתחייב ברכה מחדש על השתיה, ואם עיקרו השתיה לא צריך אלא שותה במקומו עתה או במאי דאוחז הכוס לכבוד שבת כמש"כ הגרש"ז.
ונראה ברור מדברי הר"ן הנ"ל דעיקר הקידוש היא הברכה ורק הנוסח היא ברכת הגפן משום תחלת הנוסח של לילה או משום דהיא נוסח של שירה על היין, וזהו מצותו אמירת ברכת הגפן, ופשוט. וזהו פשיטותי' דמרן הגר"ד שליט"א.
חומרת הגרי"ז דכל אחד צריך לשתות
הגרי"ז נקט דעיקרו היא הברכה ורק העיר בדין דלפי"ז דכל אחד ישתה דהרי אי בעי לצאת בברכת הנהנין בזה הקידוש ע"כ בעי לשתיה, ובודאי סתימת הפוסקים בזה לא כן ודי בשתית המקדש ורק מדין מצוה מן המובחר דכוס של ברכה יש לכ"א לשתות, וצ"ע.
והנה אי כלשון השני בר"ן משום שירה על היין י"ל דבעי ליחס תורת שירה על היין לכל אחד ולא בתורת ברכת הנהנין וע"ד דפסק הרמ"א סי' תרנ"ד לענין כוס של מילה ביוה"כ דמברכין ברכת הגפן ונותנין לתינוק הנימול אע"פ שלא נהנה אדם מזה דנפטר בברכת הגפן מ"מ נתקן ברכת הגפן כברכה בפנ"ע בתורת שירה על היין כמו שהאריך הגר"ז בסי' ק"צ. [ועד"ז במג"א סי' רס"ט סק"א]
אכן ללשון הראשון בר"ן משמע בתורת נהנין אתי עלה, וכ"כ הב"י בסי' רע"ג בשם רבינו ירוחם וז"ל 'שאע"פ שאינו מברך אלא ברכת הנהנין כיון דמשום מצוה מברך הוא מוציא את האחרים', עכ"ל. ולפ"ז צ"ב היאך מתקיים בזה לכל השומעין אי לא שתו.
יסוד רבותינו דבשתית המקדש נדון כשתית כולם
והנראה בהאי ענינא דהנה מצינו דברים מחודשים מאד בהאי ענינא דהמוציא אחרים בברכת הנהנין, דהובא הרוקח בב"י סי' קס"ז דהוכיח מהגמ' בעירובין דף מ' ע"ב דבכוס של ברכה שתית המקדש נדון כשתית כל היוצאים בברכתו, וזהו יסוד הדין דדי בשתית המקדש היינו משום דמתקיים בזה שתית כולם. והאריך בזה הגנות ורדים סי' ס"ו והביאו הגרע"א בגליון שו"ע סי' קס"ז ס"ו. והיינו הא דמלכתחילה אינו די בשתית המקדש משום דבעי שתית כולם ורק כיון דיוצאים בברכתו נדון כשתית כולם. והוא גדר מחודש מאד דכיון שנפטרו באותו הברכה נדון גוף השתיה כשתית כולם. והרוקח כתב עוד מכח דין זה דהמשמיע להוציא את כולם בברכת המוציא והוא עצמו לא הפסיק בדיבור בין ברכתו לאכילה דידיה אכן השומעין הפסיקו בדיבור קודם שהתחילו לאכול, אינם צריכים לחזור ולברך משום דנדון כהתחילו לאכול מחמת אכילת המברך ומקורו מקידוש דשתית המקדש נדון כשתית השומעים, וכפי שביאר הרמ"א כן ופסק שם בדרכי משה. ואף דהאחרונים השיגו ע"ז, רק דזהו י"ל לענין לאכול עוד דברים בזה בעי לעניית עצמו ולא די לצאת בברכת המשמיע, אכן לענין מאי דאכל המשמיע נדון כאכילתו לכו"ע, וכן קצת משמעות המג"א שם דכתב סקי"ט 'דדוקא גבי קידוש והבדלה כיון שטעם אחד דיו ויצאו כולם משא"כ הכא שרוצה לאכול בברכת חבירו אסור להפסיק'. וכן הרי העתיק הח"ח דברי הבגדי ישע להלכה בסי' קס"ח דחידש עפ"ד הרוקח הנ"ל לענין מש"כ בשו"ע בנדון פרוסת פת חיטין ושלם שעורין דנחלקו בש"ס מה יקדים וכתב בשו"ע דירא שמים יברך ויבצע על שניהם כאחד וכתב הביאור הלכה בשם הבגדי ישע דיש עצה נוספת דאחד יוציא לחבירו בברכה ואחד יאחז הפת חיטין והשומע יאחז השלם דשעורין ומתקיים בזה ברכה על שניהם ואכילת שניהם כאחד ומקורו מדברי הרוקח הנ"ל דאף שתית השומע נדון כשתית המקדש משום דיצא בברכתו. וכתב ע"ז הביאור הלכה 'ונכון'. ועד"ז כתב המ"ב בסי' רע"א סקס"ט בשם הא"ר דהא דמהני שתיה של אחד המסובין זהו רק מכח דיצא בברכת הגפן דהמקדש ובזה נדון כשתית המקדש, אכן אי יברך מחדש כבר לא מהני לפטור שתיתו המסובין, ולשון הגר"ז קו"א סי' רע"ב הוי השומע דשתית המקדש קיום דשתית השומע.
אף דהרי לענין דברי הרוקח הביא המ"ב דהסכימו האחרונים דהוי הפסק, וע"כ מאי דלא פסקינן כדברי הרוקח והרמ"א היינו רק לענין אכילת דברים אחרים דכיון דהפסיקו השומעין בין שמיעתם לאכילתם לא נדונים כמברכים בעצמם לענין לפטור שאר מאכליהם, אכן כלפי מאי דאכל המשמיע חשיב אכילת השומע מכח מאי דיצא בברכתו וכמשנ"י.
ומעתה יבואר ענין קידושא רבא דע"י דמוציא השומעין בברכת הגפן ממילא בשתית המקדש מתקיים בזה שתית כל השומעים כדברי הרוקח וזהו מכח מאי דנתחדש בעירובין דהמוציא אחרים בברכתו שתיתו הוי שתית כולם ואין ענינו רק דיש מתיר לכל אחד על השתיה אלא דבאמת נתקיים ע"י מאי דיצאו בברכת הגפן דהמשמיע דשתית המקדש נדון כשתיתם דהיוצאים בהאי ברכה, ורק ממצוה מן המובחר נאמר לשתות כל אחד מכוס של ברכה, ומיושב הערת הגרי"ז.
קידוש ביו"ט שחרית בבהכנ"ס דקידש בעל אינו מקדש לאשתו
נראה לדון לשיטת הגרע"א בתשובה א' בהשמטות דנשים פטורות מקידוש ביו"ט, ורק קיבלו עלייהו, במקדש ביו"ט שחרית בבהכנ"ס כגון בשמחת תורה, ועתה חוזר לביתו ובא להוציא אשתו בקידוש, והנה אף דשותה מ"מ לדידיה זהו רק ברכת הנהנין, והרי אשתו באה לקיים 'מצות קידוש', והבעל כבר יצא, וערבות אין כיון שאינה חייבת, ואף דמתיחס אליה הבורא פרי הגפן, מ"מ הרי לפמש"כ הפמ"ג והובא במ"ב סי' תרצ"ב סק"א לענין ברכת שהחיינו על המגילה דמכוין נמי למשלוח מנות וסעודת פורים דצריך דהש"ץ יכוין להוציא הציבור על כל דבר ולא די בזה דמתיחס השהחיינו על המגילה לשומעין ושוב הם יכונו לעצמם על משלוח מנות וכו', ושמעינן דבעי הש"ץ להוציא על כל דבר, וממילא בענינינו לא די דהבעל מברך בגפן דנהנין אם כי בעי להוציא בקידוש ולזה בעי ערבות וליתא, ולכן ראוי דהאשה תקדש לעצמה. וכבר דנו בזה לענין המחויב קידוש ביו"ט שחל בשבת דבן א"י אינו מוציאו, וע"ד הנ"ל.
מרן הגאון הגדול רבי חיים פיינשטיין שליט״א – ראש ישיבת 'עטרת שלמה'
מסירות נפשו של אברהם אבינו עמדה לבניו
"ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה וגו' (יב, יד), כתב רש"י הטמינה בתיבה, וע"י שתבעו את המכס פתחו וראו אותה. והנה מעשה זה שהכניס אברהם את שרה לתיבה, היה מעשה של מסירות נפש, וכדאיתא בחז"ל שהכבידו עליו המכס, והסכים ליתן מכס של בגדים ושל זהב ושל אבנים טובות ומרגליות, ואעפ"כ הכריחוהו לפתוח התיבה. ויש להתבונן דלכאורה בפועל לא הועילה המסירות נפש מידי, שהרי לבסוף הוכרח לפתוח את התיבה, ונלקחה שרה לבית פרעה, ונמצא לכאורה שכל השתדלותו ומסירות נפש הייתה לשוא בלא שום תועלת.
וי"ל דאהני מעשיו של אברהם לבניו אחריו, שרק מכח זה שמסר נפשו היו בניו אחריו גדורין בעריות בתוך מצרים, דאע"פ שמצרים היא ערות הארץ, ועליהם ציוותה תורה כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, מ"מ היו ישראל גדורין בעריות, וי"ל דכל זה הוא מכח המסירות נפש של אברהם על ענין זה. ויסוד זה שמכח המסירות נפש של אברהם זכו בניו לילך בדרכו, מבואר בחז"ל שדרשו הפסוק בשיר השירים 'אחות לנו קטנה וגו' מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה', 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף', 'אחות לנו קטנה', זה אברהם אבינו שאיחה את כל באי עולם, 'מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה', ביום שגזר עליו נמרוד לירד לתוך כבשן האש, 'אם חומה היא נבנה עליה', אם מעמיד דברים כחומה יבנה עליה, ומבואר דעל ידי שהעמיד דברים כחומה במסירות נפש אצל נמרוד, זכה לבנות את עם ישראל.
יקרא דחדוותא
הגאון רבי מנחם כהן שליט״א – ר"מ ישיבות 'נתיב הדעת' ו'יסודות'
"בך חותמין"
"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (יב, ב)
רש"י כתב: "ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלקי אברהם, ואברכך, זהו שאומרים אלקי יצחק, ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלקי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם". והיינו שחותמים ברכת אבות בשמונה עשרה "מגן אברהם".
והנה איתא בגמ' בברכות (מ, ב) שכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. והקשו הראשונים שהרי בשמו"ע לא אמרינן מלך העולם. ותי' התוס' (שם ד"ה אמר אביי) דאלוקי אברהם הוי כמו מלכות דאברהם אבינו המליך הקדוש ברוך הוא על כל העולם שהודיע מלכותו. ולפ"ז כתב החיד"א לבאר את הפסוק "ואהיה ברכה", שבגלל דאמרינן "אלוקי אברהם" בשמונה עשרה חשיבא לברכה.
והרא"ש תי' שכל הטעם דבעינן למימר מלך העולם הוא להגדיל שבחו שמולך על כל העולם, וכיון דאמרינן "הגדול הגיבור והנורא" חשיב ג"כ להגדיל שבחו ומהני.
ועפי"ז ביאר החיד"א את הפסוקים (תהלים קמה, א-ג) "ארוממך אלוהי המלך וגו' בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד. גדול ה' ומהולל מאד", דבשביל ברכה צריך שיזכיר מלך העולם, כלומר "ארוממך אלוקי המלך", בעינן לומר בשביל "בכל יום אברכך", אבל מברכים שמונה עשרה בכל יום, ע"י "גדול ה' ומהולל מאוד", ע"י שמרבים שבחו "הגדול הגיבור והנורא".
והנה כתב החיי אדם דהנה בברכת מעין שבע אם שכח בעשרת ימי תשובה ואמר הקל הקדוש מעכב.
ויש לדון במעין שבע אי יצא יד"ח או לא. ועיקר הנידון הוא האם מעין שבע הוא תמצות של ז' ברכות ולא בעינן המלך הקדוש אלא בחתימה, או שהוא תמצות של ז' חתימות וא"כ בעינן לחתום המלך הקדוש. והוכיח החיד"א שמעין שבע הוא תמצות של הברכה ולא של החתימה, שהרי אומרים מגן אבות בדברו ובעינן לחתום מגן אברהם אלא שאמרו חותמים יהיו בך וא"כ שאי"ז תמצות הברכה ואם שכח המלך הקדוש יצא יד"ח.
איסור לקיחת שרה לפרעה
"וינגע ה' את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" (יב, יז)
מבואר שהאיסור של פרעה לקחת את שרי אשת אברם הוא משום איסור גזל. וחלקו המשך חכמה והגרי"ז איזה איסור גזל יש כאן, אי גזל את הבעל שלוקח את אשתו, או שגוזל את האישיות של האדם מעצמו שהיא אשת איש.
והנה איתא בגמ' בערכין (טז, א): א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין וכו' ועל גילוי עריות, דכתיב: וינגע ה' את פרעה נגעים וגו'".
ויל"ע, דכיון דבאים על גזל, מנ"ל דבאים על גילוי עריות, אולי פרעה נתנגע בגלל איסור גזל.
וי"ל דכיון דכתיב "על דבר שרי אשת אברם", בגלל שהיתה אשת אברם, ואם נאמר שהגזל לא כלפי הבעל מיושב שהעונש היה בגלל השייכות לאברהם וזה מדין גילוי עריות.
- מדור זה נערך בסיוע 'מכון שם אבותי' -
שעשועי תורתך
הגאון רבי נתן רוטמן שליט״א
'ערל' קודם זמן המילה
"ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם" (יז, יב)
יש לדון האם תינוק בתוך שבוע ללידתו נחשב ערל? (עי' יבמות דף ע"ב) והאם ניתן ללמוד מזה שגם כשאין ציווי למול כבר הוא נחשב 'ערל'?