בשנת תשפ"א, בשבת הסמוכה שלאחר האסון הנורא במירון, בבית כנסת לעלוב בצפת, ניגש לבימה אברך בשם ר׳ ישראל יהודה רוטנברג שליט"א וסיפר בהתרגשות, שביום שישי הלך לבית חולים 'זיו' בצפת כדי לדרוש בשלומם של הפצועים מאתרא קדישא מירון.
היה שם אברך בשם רבי אברהם קרויס הי״ו מחסידי 'תולדות אברהם יצחק' שנפגע בצורה קשה ואיבד את ההכרה. אנשי ההצלה סימנו אותו בין הגופות שלא אמורות להישאר בין החיים, אך לפתע אחד מאנשי ההצלה הציע שאולי בכל זאת ננסה לבצע בו החייאה, וכך עשו, ובחסד השם הוא התעורר.
והנה, כשהגיע הרב רוטנברג למיטתו, להגיש לו אוכל ולשוחח עימו, אומר לו אותו אברך: "תדע לך שאני כבר הייתי למעלה, אך החזירו אותי למטה כיוון שאינני מדבר בתפילה!".
בהמשך, אמר האברך שהיות ובמהלך ההחייאה קרעו מעליו את כל בגדיו ונשאר בלי בגד ללבוש, על כן מבקש שיעזור לו בהשגת בגדים ללבוש, או לחילופין שיביא לו את מזוודתו שנשארה במירון, ששם יש לו את בגדיו.
הרב רוטנברג רצה מאוד לעזור לאותו אברך שכ"כ יקרו בעיניו בגדי שבת, אך המשטרה סגרה את הכניסה למירון. סמוך לשעה 15:00 כשנפתחו שערי מירון, התקשר מיד הרב רוטנברג לאברך ואומר לו: "אני נוסע להביא לך את המזוודה ממירון".
האברך עונה לו: "אין צורך, אני כבר קמתי, הולך על רגלי ושוחררתי מבית החולים! כעת אני בדרך למירון, בשבת אצל ר' שמעון!".
(פחד דוד, דרשו, גיליון מקדש מעט)