באחת השבתות, התארח קדוש ישראל, רבי ישראל בעל שם טוב, עם סיעה מתלמידיו הקדושים באחת מקהילות ישראל, כדי להביא ליושביה את דבר ה' ואת נועם אורו. בליל שבת לאחר התפילה, כאשר אך סיימו המתפללים לעבור על פני קדשו ולברכו ב'שבתא טבא', קרא אליו הבעל שם טוב את סגל תלמידיו ונם להם בלאט: יש את נפשי לזכותכם במחזה מאלף, אשר תוכלו להפיק ממנו, בסייעתא דשמיא, תועלת מרובה להשגת קדושת השבת. אך דא עקא, שחוששני שמא לא תוכלו להתאפק, ותמלאו שחוק פיכם ממראה עיניכם אשר תראו. מבקשני, איפוא, כי תבטיחוני תחילה להתגבר על עצמכם בכל היכולת ולא להעלות על שפתותיכם אפילו חיוך אחד מיותר, מקבלים אנו על עצמנו את הדבר - השיבו התלמידים, כשהם אחוזים בחבלי צפיה ודריכות. בחשאי, הצביע להם הבעל שם טוב על אחד היהודים אשר ניצב על סף בית הכנסת בדרכו החוצה. צאו בעקבותיו של יהודי זה, והשקיפו אל עבר שולחן השבת שלו! כדאי הוא ללמוד ממנו 'עונג שבת' מהו... חרש צעדו התלמידים בעקבותיו של היהודי המתרחק, תוך שהם מבחינים כי לפניהם אדם קשיש דל ואביון, אשר קומתו שחוחה ולבושיו בלואים. אמנם, צעדיו המתרוננים העידו על שמחת עולם השוכנת בקרבו והמפיחה בו רוח חיים. כאשר הגיע האיש לשכונת עוני מוזנחת בקצה העיר, פנה אל עבר חצר עלובה, אשר במרכזה הזדקר צריף מט ליפול, ששימש לו כבית. מבעד לחלונות הצריף הפרוצים לרווחה, בקע אורן הקלוש של נרות שבת קטנים. בחסות החשיכה, אשר שררה בשכונה בכלל, ובאותה החצר בפרט, לא מצאו התלמידים כל קושי, להתייצב מאחורי חלונות הצריף, ולחזות בנעשה מסביב לשולחן השבת של היהודי. במרכזה של הדלות, אשר בצבצה מכל פינה בצריף המפוחם, ניצב ארגז במקום שולחן. לעברו, פסע עתה בעל הבית בהרחבת הדעת של ממש, תוך שהוא משמיע אל החלל בקול רם ובנימה מפוזמת, ברכת 'שבתא טבא' כפולה ומשולשת. אי משם, השיבה בעלת הבית 'שבתא טבא' לעומתו, כשגם קולה שלה, רווי חדוה ורון אין קץ. לאחר שפיזם 'שלום עליכם' ושאר זמירות ופיוטים, הנאמרים לפני הקידוש, פתח בעל הבית והכריז בעליצות מדושנת עונג: הגישי נא הלום את היין העתיק והטוב, ונקדש לכבוד שבת, בזריזות מופתית, התקרבה בעלת הבית אל השולחן, נטלה את שתי לחמניות הקיבר שמונחות היו על השולחן בסמוך לפמוטות הטיט שהכילו את הנרות, וקירבתן לפני בעל הבית.
'אה! יין עתיק ומבושם להפליא!' - קרא היהודי בהתפעלות - 'לכבוד שבת המלכה...'! הוא נטל את ידיו, ופתח לקדש בקול עורג על שני לחמי העוני שלפניו, כשזיו איקוניו מבהיק באור יקרות, שלא מעלמא הדין. לאחר שסיים, בצע את אחת הלחמניות ואכלו הימנה כזית, וכל אותה העת אין פיו חדל להלל את טעמו המופלא של יין הרקח המשומר, שנפל לו בנעימים... לאחר שכילו לאכול את הפת, נשמע שוב קולו המתרונן של בעל הבית: 'נו! ועתה הגישי נא את הדגים המובחרים, לכבוד שבת המלכה'! בצלחת חרס, הוגש אל השולחן קומץ של פולים, אשר נתחלק בין שני הסועדים... פניו של היהודי זרחו מאושר ומשביעות רצון. ניתן היה לדמות ללא כל ספק, כי מתענג הוא, אכן, מלוא נשמתו, על טעמם הנפלא של דגים משובחים, אשר הוגשו לפניו לכבוד שבת קודש... לאחר שסיים לאכול את ה'דגים', פצח היהודי בשיר מזמור לכבוד השבת, וקול נגינתו עלה ממחשכי הצריף, והתפשט על פני הרחוב כולו. לאחר הזמירות, ציוה להגיש את המרק. שוב הוגשה אל השולחן אותה צלחת חרס גופה, כשבתוכה, קומץ פולים נוסף... 'טעמו' המגרה של ה'מרק' השמן והמהביל, הביא את היהודי אל סף זחיחות הדעת, וכמעט שלא יצא מכליו מרוב עונג ושביעות רצון. את הזמירות שלאחר מכן, שורר בקול אדיר ובהתפשטות הגשמיות, כשאך בקושי מחזיק הוא מעמד על מקום מושבו.
לאחר שאכל גם את קומץ הפולים השלישי, אשר הוגש לפניו בתור 'בשר', שוב לא יכול היה היהודי להכיל את שמחת השבת שיקדה בקרבו, ותוך שהוא מדלג ממקומו אל טבור הצריף, יצא במחול משחקים סוער... כאן, לא יכלו עוד התלמידים להתאפק, ונתחייכו בעל כרחם. ריקודו הסוער עד כלות הנפש ואפיסת הכוחות, של היהודי הקשיש והעני, במרכזה של בקתת העוני, החורקת תחתיה לפי קצב ריקודיו, הוציא אותם משַׁלותם, ולמרות אזהרת רבם, נבצר מהם לכלוא את חיוכיהם... כאשר שבו התלמידים אל הבעל שם טוב, לאחר שסיימו לצפות במחזה המופלא, נענה הבעל שם טוב ואמר להם: 'שיגרתי אתכם ללמוד מאותו עני, כיצד יש לשמוח את שמחת השבת דייקא, ולא את שמחת מאכליה. כיצד יש לחוש את עונג השבת עצמה, ולא רק את עונג מטעמיה עונג שבת אמיתי, מעין עולם הבא, כאשר זכה לחוש היהודי הזה אשר ראיתם! אך דא עקא, שלא עמדתם בדיבורכם, וחייכתם. אלמלא כן, זוכים הייתם אף אתם, לבוא עתה לאותה המדרגה!' (אמוני עם סגולה, ח"ד - עמ' רי"ז)
פנינים משלחן מלכים
"ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה" (יב, יא)
מובא בזהר הקדוש (פרשת לך לך דף פא ע"ב): רבי אלעזר שואל, הפסוק אומר "כאשר הקריב", אבל לפי הדקדוק היה צריך לומר "כאשר קרב" (כלומר: כשהתקרב), מדוע אם כן נאמר "כאשר הקריב"? אלא הכוונה דומה למה שנאמר בפרשת "בשלח": "ופרעה הקריב". שם אין הכוונה שפרעה התקרב בעצמו בלבד, אלא שהוא הקריב את ישראל לתשובה – על ידי הלחץ והפחד שרדף אחריהם, גרם להם להתקרב אל ה', כך גם כאן – כשהפסוק אומר "כאשר הקריב", פירושו שהאדם הקריב את עצמו אל הקדוש ברוך הוא לא מפני שנדחף מבחוץ, אלא מיזמתו, מרצונו, כראוי וכהוגן. אברהם אבינו, לפני שירד למצרים, קירב את עצמו לקב"ה. ואכן, בהמשך (יג, א) נאמר: "ויעל אברם ממצרים" - לא רק שלא ירד שם בדרגה, אלא שעוד הייתה לו עלייה. זה לא פשט'ל, זה הזהר הקדוש!
הרבנית קניבסקי ע"ה הייתה נוסעת מפעם לפעם אל אביה, מרן הרב אלישיב זצ"ל. פעם אחת ראתה שם את אחיה, רבי אברהם, והוא אומר לה: הנה כאן, על ההבלטה הזאת, את עמדת כל יום מארבע לפנות בוקר וקראת תהילים. אחת הנשים שהתלוותה אליה שאלה אותה בחזור: למה הוא התכוון? הרבנית ניסתה לבטל את הדברים באומרה: שום דבר, זה סיפור ישן... אך ההיא הפצירה בה, עד שלבסוף פתחה וסיפרה: אבי לא עניין אותו שום דבר בעולם חוץ מתורה, ואימי לא עניין אותה שום דבר בעולם חוץ מהדאגה שאבא ילמד, בבית לא היה לחם לאכול, כפשוטו. אני, הבת הבכורה, למדתי הנהלת חשבונות, ומאחר ולא היה היכן ללמוד, רק אצל המזרחיסטים, פחדתי שאכשל, ה' ירחם, שהם יזיקו לי, לכן כל בוקר, לפני לכתי ללימודים, במשך שעה ארוכה אמרתי את כל ספר התהילים והתפללתי שלא אנזק, שלא אפגע. רבי דוד יונגרייז, גאון וקדוש, היה דיין בבית הדין של העדה החרדית. הוא התגורר בעיר העתיקה, ולא יצא מהבית עד שהתפלל שהקב"ה יציל אותו שלא ייכשל בשמירת עיניים. רק אחרי שהתפלל - יצא. כך אברהם הקריב עצמו לקב"ה לפני שירד מצרימה, והסוף היה שהייתה לו שם עלייה. (יהי ראובן).
עניין של חינוך
"וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו" (יד, יג)
מעשה ביהודי תמים שלא ידע מאומה מתורה ושמירת מצוות. והנה נכנס לגור בשכנותו אברך תלמיד חכם אשר בדברי טעם הצליח לקרבו לתורה וליהדות עד שהחל הלה לקיים מצוות קלה כבחמורה. לאחר זמן נכנס לגור בשכנותם "משכיל" הרחוק משמירת המצוות והחל להתרועע עם אותו יהודי תמים והושפע ממנו השפעה שלילית וקלוקלת עד שלמגנת ליבו של השכן הת"ח חזר הלה לסורו. בצר לו פנה הת"ח אל החפץ חיים לקבל עצה ממנו מה יעשה. אמר לו החפץ חיים בערך בזה הלשון: "יודעים אנו כלל, שכל מה שנברא בעולם, לתועלת נברא, אם כן נשאלת השאלה, מהי התועלת בלשון הרע וברכילות שנבראו בעולם? אלא הכוונה הייתה למקרה דדן - אמר הח"ח - כאשר יש למשכיל ההוא השפעה שלילית על חברו, אזי מצוה לדבר עליו לשון הרע ורכילות בכדי להבדיל ביניהם. שמע הת"ח לעצתו של הח"ח, ואכן השכן התמים התרחק מאותו אדם קלוקל ושב למצבו הקודם לשמירת המצוות כהלכתן (שערי אהרן)
מעשה שהיה...
הילולא דצדיקיא - הילולת כ"ק מרן רבי קלונימוס קלמיש שפירא האדמו"ר מפיאסצינה זצ"ל זיע"א (ה' חשון תש"ד)
רבי קלונימוס קלמיש שפירא זצ"ל הי"ד האדמו"ר מפיאסצינה זיע"א נולד בגרודזיסק בשנת ה'תרמ"ט לאביו ר' אלימלך שפירא מגרודזיסק (בעמ"ח "דברי אלימלך", ו"אמרי אלימלך" זקן אדמור"י פולין. בן הרה"ק רבי חיים מאיר יחיאל ממאגליניצא). ולאמו: מרת חנה ברכה ע"ה. רבנו נקרא ע"ש סבו מצד אמו הרה"ק (בעל ה"מאור ושמש"). עודנו תינוק בעריסה העמיד עליו אביו משמש מיוחד, שייטול ידיו בכל עת שיתעורר משנתו, וישגיח לבל יישאר רגע ללא כיסוי הראש. בהיותו כבן שנתיים חלה אנושות ובחסדי ה' הבריא. עוד בטרם הגיע לגיל שלוש נפטר אביו הקדוש. בהיותו כבן ט"ז התחתן ועבר לגור בקאזניץ כדי להיות סמוך על שולחן חותנו. לאחר כארבע שנים בשנת ה'תרס"ט בעקבות פטירת חותנו הוסמך לרבנות והחל לשמש כאדמו"ר. ומשנת ה'תרע"ג החל לכהן כרב הקהילה בפיסצ'נה. גאון בנגלה ובנסתר. ניתן לראות בספריו את גדולת הבנתו וידיעותיו בכתבי האריז"ל, הזוהר הקדוש ובספרי קבלה נוספים. ענוותן מופלא. מלומד בניסים. רבים פנו אליו ונושעו. בעל מסירות נפש מופלאה. בעל אהבת ישראל עזה. את כל כוחו ואונו היה מפזר על שחרורו של בחור מחסידיו שהגיע תורו להתגייס לצבא הפולני, מוציא עליו ממון רב לשוחד, עושה תחבולות שונות ואינו נח ואינו שקט עד כי ישוחרר. כל תלמיד היה לו כבנו. כוחות אדירים השקיע בחינוך, הן לקטנים והן לגדולים. בשנת ה'ת"ש הנאצים ימ"ש הפציצו את וורשה ופגעו בבנו יחידו. לאחר מספר שעות התפוצץ פגז ליד ביה"ח שהרג את כלתו. בנו נפטר ל"ע ביום השני של חג סוכות. באהבה רבה הצדיק עליו רבינו את דינו, ומפני קדושת החג הבליג על יגונו, ואפילו אנחה קלה לא הוציא מפיו הן בעצם יום החג והן בשבת שחל למחרתו. למרות בקשות חוזרות ונשנות סירב להצעת הבריחה והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו עד הסוף. כתביו הוטמנו בבור, ולאחר המלחמה נמצאו בדרך נס ע"י גוי, שחפר בגיטו וכך הובאו לדפוס. נלקח למחנה העבודה בבודז'ין באזור לובלין ובה' בחשון ה'תש"ד העלו את רבינו עם רוב אנשי הגטו על מוקד משרפות הכבשן. רבנו חי ופעל כ-54 שנים. ת.נ.צ.ב.ה. וזכותו תגן עלינו אמן!
מופת הדור - סיפורים על מרן קלונימוס קלמיש שפירא זצ"ל הי"ד האדמו"ר מפיאסצינה זצ"ל זיע"א
סִפֵּר עֵד רְאִיָּה מִזִּקְנֵי הַחֲסִידִים מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה עִם רַבֵּנוּ בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לִפְטִירַת אָבִיו הַקּ' זי"ע, וְהָיוּ מְבִיאִים אֶת הַיֶּלֶד רַבֵּנוּ לביהמ"ד לוֹמַר קַדִּישׁ. וְהִנֵּה פַּעַם אַחַת, בִּתְפִלַּת מִנְחָה, הִתְעַקֵּשׁ הַיֶּלֶד וְסֵרֵב לוֹמַר אֶת הַקַּדִּישׁ, בְּהַטְעִימוֹ: "אֵיךְ אוֹמַר קַדִּישׁ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת אָבִי כָּאן יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כִּבְעוֹדֶנּוּ חַי?!"
מְסֻפָּר עַל אַחַד הַבַּחוּרִים בַּעַל מִבְנֵה גּוּף חָסוֹן, שֶׁנִּקְרָא לְהִתְיַצֵּב לַעֲבוֹדַת הַצָּבָא. נִכְנַס הַלָּה אֶל רַבֵּנוּ וְשָׁטַח בְּפָנָיו אֶת צָרָתוֹ. פָּנָה רַבֵּנוּ לְעֵבֶר הַתַּנּוּר, טָבַל אֶת אֶצְבָּעוֹ בְּפֶחָם, וְרָשַׁם דְּבַר מָה עַל מִצְחוֹ שֶׁל הַבָּחוּר, וְשׁוּב נָטַל פִּסַּת נְיָר וּמָחַק בָּהּ אֶת רֹשֶׁם הַפֶּחָם מֵעַל הַמֵּצַח, אח"כ הִבְטִיחוֹ שֶׁלֹּא יְגֻיַּס. הָלַךְ הַבָּחוּר בְּכֹחַ אוֹתָהּ בְּרָכָה וְהִתְיַצֵּב בְּלִשְׁכַּת הַגִּיּוּס. הָרוֹפְאִים וְהַקְּצִינִים שֶׁבְּדָקוּהוּ הִבִּיטוּ בְּפָנָיו בִּפְלִיאָה וְשׁוּב הִבִּיטוּ זֶה בָּזֶה בְּהִשְׁתּוֹמְמוּת, וּמִיָּד רָשְׁמוּ לוֹ תְּעוּדַת פְּטוֹר... שָׁב הַבָּחוּר לְרַבֵּנוּ, סִפֵּר בְּהִשְׁתָּאוּת עַל שִׁחְרוּרוֹ הַפִּלְאִי וּבִקֵּשׁ לָדַעַת מָה רָשַׁם רַבֵּנוּ עַל מִצְחוֹ. הֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ בְּחִיּוּךְ: 'רָשַׁמְתִּי עַל מִצְחֲךָ בִּכְתָב שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת'.
מַעֲשֶׂה הָיָה בְּחָסִיד וָתִיק אֶחָד ור' וואווע ווארקער שְׁמוֹ. בַּהַתְחָלָה נָסַע לְאַדְמוֹרִיִּ"ם מֵרַאדוֹשִׁיץ, שִׁידְלוֹבְצָא וּבְיַאלוֹבְזִיג, ואח"כ מָצָא אֶת מְקוֹמוֹ בְּפִּיסֶצְ'נָא. פַּעַם בְּאִישׁוֹן לַיִל בְּשָׁכְבוֹ כְּבָר עַל עֶרֶשׂ יְצוּעוֹ בְּבֵית רַבֵּנוּ, מִשֶּׁאָמְרוּ לוֹ שֶׁהָרַבִּי קוֹרֵא לוֹ, הִתְחִיל לִרְעֹד וְאַרְכּוּבוֹתָיו דָּא לְדָא נָקְשָׁן. לְאַחַר זְמַן סִפֵּר כִּי בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ זְמַן יוֹשֵׁב הָיָה וּמַפְלִיג בְּהִרְהוּרִים אַחֲרֵי רַבּוֹ הֶחָדָשׁ: "הֲרֵי נָסַעְתִּי לְרַאדוֹשִׁיץ וּלְשִׁידְלוֹבְצָא, וּמַה לִּי וּלְרַבִּי זֶה שֶׁהוּא צָעִיר לְיָמִים?" תּוֹךְ כְּדֵי הִרְהוּר נִקְרֵאתִי לְבֵית הָרַבִּי וְנִבְהַלְתִּי. כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי אֵלָיו, אָמַר לִי: "עָשִׂיתִי לִי כָּעֵת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וְלֹא מְצָאתִיךָ בָּרְשִׁימָה שֶׁלִּי"... וּמֵאָז הִתְקַשֵּׁר ר' וואווע לְרַבֵּנוּ.
כָּל תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְפִרְקוֹ, הֲרֵיהוּ מִשְׁתַּדֵּל עִמּוֹ לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, וְאִם בֶּן עֲנִיִּים הָיָה, נָשָׂא גַּם בְּכָל הוֹצָאוֹת חֲתֻנָּתוֹ. בִּנְשׂוּאֵי בֶּן הַיְּשִׁיבָה הָיָה רוֹאֶה עַצְמוֹ כִּמְחֻתָּן רָאשִׁי, כְּאִלּוּ אָבִיו הָיָה. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד מִתַּלְמִידָיו שֶׁדִּבְּרוּ בוֹ נִכְבָּדוֹת, וְהַצַּד הַשֵּׁנִי חָכַךְ בַּדָּבָר, מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה הַצָּעִיר מְרוֹם הַיַּחַס. מִיָּד קָרָא רַבֵּנוּ לַאֲבִי הַמְדֻבֶּרֶת, וְאָמַר לוֹ: "שֶׁמָּא אֵין זֶה לְפִי כְּבוֹדְךָ לִהְיוֹת הַמְחֻתָּן שֶׁלִּי? בָּחוּר זֶה אֲנִי הוּא הָעוֹמֵד מִצִּדּוֹ".
מְסֻפָּר שֶׁאֶחָד מִמְּקֹרָבֵי רַבֵּנוּ נָסַע פַּעַם לְלוֹנְדוֹן וְעָשָׂה חַיִל בְּמִסְחָרוֹ, וּלְיָמִים נֶהְפַּךְ עָלָיו הַגַּלְגַּל, וּמִתְחָרִים רַבִּים קָמוּ עָלָיו וְעִרְעֲרוּ אֶת מַעֲמָדוֹ. הַלָּה הֵרִיץ מִכְתָּב לְרַבֵּנוּ לְהִפָּקֵד בִּישׁוּעָה וְרַחֲמִים, וְרַבֵּנוּ הֵשִׁיבוֹ: "אִם תִּשְׁלַח מִיָּד י"ד פְּעָמִים י"ד לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג לְטוֹבַת הַיְּשִׁיבָה, מַבְטִיחַנִי לְךָ שֶׁיָּדְךָ תִּהְיֶה עַל הָעֶלְיוֹנָה". הָאִישׁ מִהֵר לַעֲשׂוֹת כֵּן, וּבְאֹרַח פֶּלֶא נָחַל הַצְלָחָה מֵעַל כָּל מִתְחָרָיו.
"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (יב, ה)
וְכָתַב רַשִׁ"י: "שֶׁהִכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, אַבְרָהָם מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים וּמַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ".
מַעֲשֶׂה מֻפְלָא שֶׁאֵרַע בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת, בְּבָחוּר מִמִּשְׁפָּחָה חֲרֵדִית שֶׁלִּדְאַבוֹן הַלֵּב פָּרַק מֵעָלָיו עֹל תּוֹרָה וּמִצְווֹת, רח"ל. הוּא הֵחֵל לְהִתְחַבֵּר עִם חֲבֵרִים כָּמוֹהוּ, עַד שֶׁהִתְדַּרְדֵּר לְעֶבְרֵי פִּי פַּחַת וְהֵחֵל לַעֲבֹר עַל עֲבֵרוֹת דְּאוֹרַיְתָא כְּחִלּוּל שַׁבָּת וכו'. הָיָה לוֹ בֶּן דּוֹד חָפְשִׁי וְהֶחְלִיטוּ לָצֵאת יַחְדָּיו לְחוּ"ל וּלְבַלּוֹת שָׁם בְּהֶפְקֵר גָּמוּר. הַמַּצָּב הָלַךְ וְהֶחְמִיר עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הִגִּיעַ אוֹתוֹ בָּחוּר לְבֶן דּוֹדוֹ הַחָפְשִׁי וּבִשֵּׂר לוֹ כִּי עוֹמֵד לְהִתְאָרֵס עִם נַעֲרָה נָכְרִיָּה, רח"ל. הַבֶּן דּוֹד אַף שֶׁהָיָה 'חָפְשִׁי' הִזְדַּעֲזַע עֲמֻקּוֹת לִשְׁמֹעַ זֹאת, הוּא לֹא צִפָּה שֶׁהַהִתְדַּרְדְּרוּת תַּגִּיעַ עַד כְּדֵי הִתְבּוֹלְלוּת. הוּא פָּנָה לַבָּחוּר וְהִצִּיעַ לוֹ: לִפְנֵי שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה כָּזֶה צַעַד גּוֹרָלִי, כְּדַאי לְךָ בכ"ז לְהוֹדִיעַ לַהוֹרִים קֹדֶם מַעֲשֶׂה כְּדֵי לֹא לְהַפְתִּיעַם לְאַחַר מַעֲשֶׂה וְלִגְרֹם לָהֶם לְהֶתְקֵף לֵב וְכַדּוֹמֶה... הַבָּחוּר קִבֵּל אֶת הַהַצָּעָה, הוּא חָזַר לְבֵית הוֹרָיו לְהִתְאָרֵחַ אֶצְלָם בְּשַׁבָּת וּלְהוֹדִיעַ לָהֶם עַל תָּכְנִיתוֹ. הֵם קִבְּלוּ אוֹתוֹ יָפֶה, אַךְ גַּם שָׁם הִמְשִׁיךְ לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. בִּשְׁעוֹת אחה"צ שֶׁל יוֹם הַשַּׁבָּת פָּנָה הָאַבָּא וְהִצִּיעַ לִבְנוֹ לָבוֹא עִמּוֹ לִשְׁמֹעַ שִׁעוּר מהגראי"ל שְׁטַיְנְמַן זצ"ל... לְמַרְבֵּה הַפְּלִיאָה הַבֵּן נָתַן הַסְכָּמָתוֹ וְהָלְכוּ לַשִּׁעוּר. לְאַחַר הַשִּׁעוּר נִגְּשׁוּ הָאָב וּבְנוֹ לְהָרַב שְׁטַיְנְמַן, והגראי"ל שׁוֹאֵל אֶת הַבֵּן כַּמָּה זְמַן הוּא בְּמַצָּב כָּזֶה... וְהֵשִׁיב: שְׁנָתַיִם. שָׁאַל הָרַב שְׁטַיְנְמַן: הַאִם הָיָה לְךָ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה בְּמֶשֶׁךְ זְמַן זֶה? וְהֵשִׁיב, שֶׁזּוֹכֵר אַרְבַּע פְּעָמִים שֶׁאָכֵן הִרְהֵר בִּתְשׁוּבָה, וּשְׁאָלוֹ הָרַב שְׁטַיְנְמַן: כַּמָּה זְמַן אָרַךְ כָּזֶה הִרְהוּר שֶׁל תְּשׁוּבָה, וְהֵשִׁיב: כְּעֶשֶׂר דַּקּוֹת כָּל פַּעַם. הֵגִיב הָרַב שְׁטַיְנְמַן וְאָמַר: "יוֹצֵא, א"כ, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ הַשְּׁנָתַיִם הָיוּ לְךָ אַרְבָּעִים דַּקּוֹת שֶׁל הִרְהוּר תְּשׁוּבָה שֶׁזֶּה לִהְיוֹת אַרְבָּעִים דַּקּוֹת בְּדַרְגָּא נִשְׂגָּבָה שֶׁל 'בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמֹד!' אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ!". הַדְּבָרִים הַקְּצָרִים הַלָּלוּ חִלְחֲלוּ וְחָדְרוּ עָמֹק לְלִבּוֹ שֶׁל הַבָּחוּר, שֶׁזִּעְזְעוּ אוֹתוֹ, וְעִם צֵאת הַשַּׁבָּת הֶחְלִיט לְבַטֵּל מִיָּד אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁלּוֹ עִם הַנָּכְרִיָּה, וּמִכָּאן נִכְנַס לְתַהֲלִיךְ שֶׁל חֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה. כְּשֶׁנִּשְׁאַל לְאַחַר זְמַן מָה גָּרַם לוֹ לָבוֹא וְלִשְׁמֹעַ בַּשַּׁבָּת הַהִיא אֶת שִׁעוּרוֹ שֶׁל הגראי"ל שְׁטַיְנְמַן... הֵשִׁיב בְּמַעֲשֶׂה שֶׁאֵרַע עִמּוֹ בְּיַלְדוּתוֹ: לִפְנֵי שָׁנִים, כְּשֶׁלָּמַדְתִּי בַּחַיְדֶער, הִגַּעְנוּ כָּל הַתַּלְמִידִים עִם הַמְלַמְּדִים לְהִבָּחֵן אֵצֶל הָרַב שְׁטַיְנְמַן בְּבֵיתוֹ, הוּא שָׁאַל שְׁאֵלָה לְכָל יֶלֶד, וְאַחֲרֵי שֶׁהַיֶּלֶד עָנָה, נָתַן לוֹ סֻכָּרִיָּה. כְּשֶׁהִגִּיעַ תּוֹרִי לֹא יָדַעְתִּי לַעֲנוֹת, הוּא חָזַר וְשָׁאַל שְׁאֵלָה קַלָּה יוֹתֵר וְשׁוּב לֹא עָנִיתִי, וְכָךְ נִסָּה עוֹד פַּעַם שְׁאֵלָה קַלָּה עוֹד יוֹתֵר, אַךְ לְלֹא מַעֲנֶה מִצִּדִּי. כְּשֶׁהִסְתַּיֵּם הַמִּבְחָן הִרְגַּשְׁתִּי מֻשְׁפָּל וּמְבֻיָּשׁ, כָּל יֶלֶד קִבֵּל סֻכָּרִיָּה חוּץ מִמֶּנִּי... וְהִנֵּה טֶרֶם צֵאתֵנוּ מִבֵּיתוֹ, קָרָא לִי הָרַב שְׁטַיְנְמַן וְאָמַר לִי: בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַבְּלִים שָׂכָר עַל הַמַּאֲמָץ וְלֹא עַל הַתּוֹצָאָה. כָּל הַיְּלָדִים הִתְאַמְּצוּ לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלָה אַחַת וְאַתָּה הִתְאַמַּצְתָּ לַעֲנוֹת עַל שָׁלוֹשׁ שְׁאֵלוֹת, לָכֵן תְּקַבֵּל מִמֶּנִּי שָׁלוֹשׁ סֻכָּרִיּוֹת... אֵין לְתָאֵר אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַנִּפְלָאָה וְהַמְרוֹמֶמֶת שֶׁקִּבַּלְתִּי אָז... הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה מֵהָרַב שְׁטַיְנְמַן נוֹתַר בִּי עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וְהוּא שֶׁהֵבִיא אוֹתִי גַּם בְּמַצָּבִי הַגָּרוּעַ, בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, לָלֶכֶת וְלִשְׁמֹעַ אֶת שִׁעוּרוֹ...