סיפר רבי יהודה מאנדל שליט"א:
רבינו גרשון אדלשטיין זצ"ל פעם הלך לאסוף כסף אצל איזה גביר מבוגר, עבור ישיבתו. האיש התחיל לצעוק לו שאין ענין לתרום כסף לבטלנים היושבים באפס מעש בישיבה! הוא נותן רק כדי לקדם אנשים להיות עו"ד ורופאים. תוך כדי שצעק, הוא גם דחף את רבי גרשון החוצה!!!
רבי גרשון שאל אותו אם יוכל להיכנס רק כדי לספר לו סיפור. הוא הסכים, והרב סיפר לו שבאמצע מלחמת העולם השניה, הלך ברחוב עם כמה תלמידים מהישיבה (ישיבה שהקים בגטו, מתחת לאפם של הנאצים ימ"ש), הוא שם לב לאיזה זקן מורעב מאוד, שהתחנן למישהו לתת לו קצת אוכל. ההוא החזיק בידו שתי מנות אוכל והזקן ביקש ממנו קצת. הוא סירב לתת לו כלום בטוענו "כל אחד צריך לדאוג לעצמו!" הזקן נפל ומת במקום!
רבינו עם הבחורים שלו, השתדל מה שהיה אפשר באותם מצבים נוראים לתת לו קבורה מכובדת.
בגמר הסיפור הפטיר רבי גרשון לאותו גביר: בישיבה שלנו אנחנו מגדלים אנשים שאכפת להם מאחרים! האיש התחיל לצעוק מצער: "אתה יודע מי היה אותו האיש שלא רצה לתת אוכל?! זה הייתי אני!!" הוא היה מאוד מבויש, והוא החליט לתת סכום הגון לרבינו!
(בטחון שבועי)