בענין אם להשו״ע והרמ״א שאין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה אם יכולין לשאת עד כ״ב בחדש
נשאלתי ממי שנוהג כמשכ״כ בשו״ע (יו״ד סי׳ קע״ט ס״ב) שנוהגין שאין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה, וכ״כ הרמ״א (אהע״ז סי׳ ס״ד ס״ג) דנהגו שלא לישא נשים אלא בתחלת החדש, בעוד שהלבנה במלואה, ונסתפק אם עד כ״ב בחדש חשיב עדיין שהלבנה במלואה, או דאין נושאין נשים אלא עד ט״ו בחדש, כיון שיש כמה מהאחרו׳ שכתבו שאפשר לישא אשה עד כ״ב בחדש.
יבואר שינוי לשון הרמ״א בין 'והעם נהגו' ל'וכן נוהגין'
והנה בספר המקנה (קונטרס אחרון סימן ס״ד ס״ג) הקשה במה שכתב שם הרמ״א ונהגו שלא לישא נשים אלא במילוי הלבנה, דיש לדקדק ממ״ש הרמ״א בסימן תקנ״א ס״ב דנוהגין להחמיר שאין נושאין מי״ז בתמוז ואילך, ותיפוק ליה שהוא אחר חצי חודש, וכתב לתרץ ע״פ תשובת הרמ״א שהביא המג״א בסי׳ ת״צ לחלק בין היכא שכתב והעם נהגו להיכא שכתב וכן נוהגין עיין שם, וכוונתו למש״כ המגן אברהם (סימן ת״צ ס״ק ט׳) בעניין אם מברכין על קריאת המגילות בימים טובים, שכתב הרמ״א שם והעם נהגו שאין מברכין.
ועתיק את לשון הרמ״א בתשובה (סימן ל״ד), וז״ל, מהרי״ל ואבודרהם והגהות מיימוניות פ״ה מהלכות ת״ב כתבו לברך, וכ״כ בדרכי משה, לכן דקדקתי וכתבתי והעם נהגו כו׳ ולא כתבתי סתם וכן נוהגין כמ״ש בשאר מקומות, וכן נ״ל מכמה טעמים, דדוקא איכה שהחזן קורא להשמיע לצבור מברך וכו׳, וכ״מ דעת המנהגים, וכו׳ עכ״ל. ומבואר דבמקום שכתב וכן נוהגין הוא חיוב גמור, אבל כשכתב והעם נהגו אפשר לנהוג אחרת.
וע״ע בתשובה מאהבה (ח״ג סי׳ שנ״ה אות קע״ט) דמה שכתב ונהגו היינו שנהגו מעצמם, ואין לו שורש ע״פ הדין עיין שם, ע״כ.
אך מדבריו נראה להדיא שגם בי״ז בחדש כבר אינו חשוב במילוי הלבנה, וא״כ כ״ש בכ״ב בחדש שאינו חשוב במילוי הלבנה, ופשוט.
יבואר אם הוא איסור לישא נשים שלא בזמן מילוי הלבנה או שהוא רק קולא בהלכות ניחוש
אלא דבשו״ת אריה דבי עילאי (אהע״ז סי׳ י״ח) תמה על קושיית המקנה דבאמת אין שום איסור לישא נשים אחר חצי החדש, והך ונהגו לא בא לומר שיש לעשות כן, אלא דאין בו איסור ניחוש של דרכי האמורי, ושהמנהג אינו נגד ההלכה עיין שם, ולפ״ז אין המנהג אלא קולא בהלכות מעונן ומנחש, אבל אינו מנהג שכך ראוי לנהוג, אבל מי״ז תמוז אסור לישא אשה.
וכ״כ בשו״ת יהודה יעלה (ח״ב אה״ע סי׳ כ״ד) וז״ל ונ״ל ברור דמה״ט כתבו המחבר רק ביו״ד גבי אינך דיני מנחש ומעונן, ולא כתבו באה״ע, משום דהוי משמע דיש לנהוג כן, ואף דהרמ״א העתיקו גם שמה באה״ע, ר״ל נמי רק כמזכיר שאין למחות ביד הנוהג כן משום ניחוש, ולהכי סיים בהג״ה ועי׳ ביו״ד סי׳ קע״ט, אבל וודאי א״צ לחוש כלל למנהג ההוא אף לכתחילה, ומלבד שלא מצינו רמז לזה בגמ׳, אדרב׳ קצת משמע בהיפוך, ״מדשקלו וטרי אמתני׳ אין נושאין נשים במועד, טעמא מאי מפני ששמחה הוא לו, ות״ל דחוה״מ אחר מילוי הלבנה הוא״, וכן אמאי קתני אבל מחזיר הוא את גרושתו, הרי דגם לכתחילה מותר אחר מילוי הלבנה כנ״ל, ואפי׳ מצד המנהג שהביאו רמ״א באה״ע סי׳ ס״ד, הנה הרמ״א בעצמו בהג״ה בא״ח סי׳ תקנ״א על מ״ש המחבר שמר״ח ואילך אין נושאין נשים, הגי״ה וכתב וז״ל ונוהגין להחמיר שאין נושאין מי״ז בתמוז ואילך עד אחר ת״ב עכ״ל, והא בכל חדשי השנה נהגו שלא לישא אחר מלוי הלבנה וחמירא סכנתא מאיסור׳ דאבילות ישנה, וגם קודם י״ז בתמוז מחצי חדש ולמעלה בחסרון הלבנה, ״אע״כ כמ״ש כוונת רמ״א נמי רק שאין איסור בדבר משום ניחוש, אבל לא שיש לנהוג כן בכל חדשי השנה, לכן כתב דבין המצרים ראוי לנהוג כן להחמיר באבילות, אבל קודם י״ז בתמוז אף שהוא בחסרון הלבנה לא נמנעים כלל״, וגם שינה לשונו דביו״ד כתב בלשון ונהגו וכן הוא לשון הנמ״י והיינו עדות שכבר נהגו כן בזמן הקודם ולכן אין למחות ביד העושה כן בזה״ז נמי, ובאמת גם בזמן הש״ע כבר פסק ההוא מנהג ולא נהגו בו אז ולכן בא״ח דקדק רמ״א וכתב בלשונו ונוהגין להחמיר שאין נושאין כו׳ בהוה גם עכשיו וראוי לנהוג כן.
ובסוף דבריו מסיק שם וז״ל וא״כ מי שכבר הגיע לעשרים שנה ולא נשא שהקב״ה אומר תיפחנה עצמותיו, פשיטא דשהוי מצוה לא משהינן, ולא נהגו בכה״ג להמתין עד מילוי הלבנה, ואדרבא משום חסרון הלבנה רק סימנא בעלמא וחששא הוא שמא השעה וזמן מוצלחת היא ושמא לא, אבל קללת הקדוש ברוך הוא הנ״ל הוא ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן כל הקודם לישא אפי׳ בסוף החדש זכי׳ לשמים והוא זריז ונשכר להוציא עצמו מקללה כנ״ל (שוב מצאתי אח״ז רב בס׳ המקנה בק״א הלכות קדושין סימן ס״ד ס״ג וז״ל בהג״ה ונהגו שלא לישא נשים כו׳ יל״ד מ״ש הרמ״א בא״ח סימן תקנ״א ס״ב ונוהגין להחמיר שאין נושאין מי״ז בתמוז ואילך כו׳ ת״ל שהוא לאחר חצי חדש ויש ליישב עפמ״ש המג״א סי׳ ת״צ סק״ט בשם ת׳ הרמ״א בת׳ וז״ל לכן דקדקתי וכתבתי סתם וכן נוהגין כו׳ ע״ש עכ״ל) ושמחתי שכוונתי לדעת הגאון בזה, ואני הוספתי עוד כמ״ש, עכ״ל.
יבואר קושיית הפני יהושע בריש כתובות שלא הזכיר הרמ״א שראוי לישא אשה ברביעי ובחמישי
ובזה יש ליישב קושיית הפני יהושע ריש כתובות שהקשה וז״ל וביותר יש לתמוה על הגהת רמ״א ז״ל שהביא בסימן הנ״ל שנהגו שלא לישא אשה אלא בתחלת החודש בעוד שהלבנה במלואה, ומי עדיף האי סימנא מילתא דלא נזכר בגמרא כלל מטעמא דברכה שהיא ברייתא דבר קפרא ואין בטלה בידים. והיינו שלא הביא ברייתא דבר קפרא דתקנו ביום רביעי, דבחמישי איכא ברכה דדגים, ואלמנה בחמישי, דבששי איכא ברכה דאדם.
וכתב שם וז״ל ובאמת יש לי ליישב דברי הפוסקים ולקיים מנהגן של ישראל בכמה אופנים, אלא דמ״מ נראה לי שכל הרוצה לקיים דברי חכמים יש לו לחוש לכתחלה לטעמא דברכה, וינוחו לו ברכות על ראשו, וכמדומה לי שכן נהגו בכמה קהלות קודש והוא מנהג ותיקין, עכ״ל.
ולמשנ״ת נראה דהרמ״א לא הביא מנהג שכדאי לישא אשה במילוי הלבנה, אלא שמותר לישא אשה רק במילוי הלבנה ולא חיישינן משום ניחוש, ולהכי לא הביא שראוי לישא ברביעי ובחמישי משום ברכה דדגים וברכה דאדם, שהרמ״א לא כתב זמנים הראויים לישא בו אשה, אלא הלכה שלא חיישינן לאיסורא.
ויעויין בספר כתר ראש כתב וז״ל ושמעתי ממורי הגר״ח מוולוזין זצ״ל שערך חתונה לבנו בסוף החדש, ואמר הטעם שאין להקפיד על הזמנים האלה, "בידך עתותי" נאמר תהלים ל״א ט״ז, שכל הזמנים מסורים ביד הקב״ה, וכ״כ בספר שערי רחמים.
בענין לא להיות הפכפך אלא להיות קבוע בעבודה וקבוע בקבלותיו
בחפץ חיים עה״ת תחלת פרשת לך לך כתב וז״ל אאע״ה מכיון שהי' בדעתו ללכת ארצה כנען בא לארץ כנען, ואצל תרח כתיב בפרשה הקודמת י״א ל״א ״ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם״, וללמדך שעל האדם ללכת בדרכי אברהם אבינו, ואם מקבל ע״ע ללכת ארצה כנען מוכרח הוא לבוא להתם ולא לשנות מהלכו או להשאר באמצע הדרך עכ״ל.
וכ״כ בספורנו סוף פרשת נח וז״ל וילכו ללכת ארצה כנען, שהיתה מוכנת אל גרם המעלות במושכלות, ורצויה מכל הארצות, כאמרו ״ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה״ (דברים יא, יב). ולא הוזק אוירה בגשם המבול כאויר כל שאר הארצות, כאמרו ״לא גשמה ביום זעם״ (יחזקאל כב, כד). וכבר אמרו חז״ל ״אוירה של ארץ ישראל מחכים״ (בבא בתרא קנח ב), וימת תרח בחרן. ולא השתדל להשיג מה שכוונו להשיג בנסעם מאור כשדים, ולא בא כלל אצל אברהם בהיותו בארץ כנען, ובקראו שם בשם ה', עם כל גדולת שמו אז. והפך זה עשה לוט זמן מה, ולכן זכה הוא וזרעו בחלק מה מתנות אברהם, ולא זכו לזה שאר צאצאי תרח הקרובים לאברהם כמוהו או יותר, עכ״ל.
וכתב עוד הח״ח שם וז״ל, וכה למד הח״ח דעת לשומעי דברו לבלי להפסיק באמצע הענין, אי מלאכה ואם באיזה ענין החלות ואפילו אם אתה זקוק לחכות שעות מרובות עד אשר תוכל שוב להזדקק לענין הזה לא התיר להתעסק בשעות ההפסקה בענין אחר ורק לבלי להסיח דעת מהענין שאתה עסוק בו, עכ״ל.
וכן אמרו חז״ל המתחיל במצוה ואינה גומרה קובר אשתו ובניו, ואפשר לומר שמכיון שהתחיל במצוה יש לו הרבה מסייעין למצוה וכמש״כ הנפש החיים שער א', והרבה מלאכים נבראו מרצונו לעשות המצוה כמש״כ המהרש״א במכות דף י', וכ״ש אם התחיל כבר במצוה, וכשאינה גומרה מתבטלים חלילה אלו המלאכים ובטל כוחם, ובמדה כנגד מדה קובר אשתו ובניו שמתחיל המשכיותו בעולם ואינו גומרם חלילה.
וראה מש״כ בס' אורחות צדיקים שער החרטה וז״ל המידה הזאת מגונה מאד אצל העולם. כשאין אדם קיים בענין שלו, כשהוא אומר היום דבר ומתחרט למחר ואינו עומד בדבריו, כשהוא נודר להתענות או לתת צדקה או ללמוד תורה ומתחרט - זאת מידה רעה. ואע״פ שטוב הדבר שמתחרט על הרעה, טוב הוא לאדם להעמיד עצמו שלא יצטרך לשנות ממנהג למנהג וממידה למידה. וזו היא תכלית הטוב, שיחשוב בנפשו ויברור המנהג והמידות הטובות, ולהנהיג נפשו בהן, ויחשוב על כל מה שיעשה, אם יוכל לעמוד בו, אז יתפוס בו. ואל ידלג ממנהג למנהג, כי מידה מגונה היא מאד שהוא הפכפך, והוא נבזה לפני העולם, אפילו הוא קופץ ממידה טובה למידה טובה, כי אין ממשות בעניניו ואין לסמוך עליו, עכ״ל.
ומבואר שגם אם האדם יחשוב שכדאי לשנות ממה שקבל על עצמו אבל לא ישנה קבלתו משום שהיא מדה מגונה מאוד, וכל העומד בעניניו וחזק בדעתו הרי הוא הולך מדרגא לדרגא עד שמתרומם מעלה מעלה.
והנה איתא בשיר השירים רבה פרשה ח' ״אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף״, אם חומה היא, זה אברהם, אמר הקדוש ברוך הוא אם הוא מעמיד דברים כחומה, נבנה עליה טירת כסף, נצילנו ונבנה אותו בעולם, ואם דלת היא בעולם, מעשיו כדלת, ממצות הוא דל ומטלטל כלוח ארז, מה לוח ארז זו צורה אינה מתקיימת אלא לשעה אחת, כך איני מתקיים עליו אלא לשעה אחת, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא אני חומה, מעשים טובים כחומה, ושדי כמגדלות, שאני עתידה להעמיד כתים כתים וחבורות של צדיקים כיוצא בי בעולמך, ע״כ. ומבואר דאברהם אבינו היה כחומה בצורה ואינו מטלטל אנה ואנה כדלת, ולכן זכה לטירת כסף.
והנה כל מה שקבלנו עלינו בימים הנוראים בידעינו שאלו קבלות יכולים לשנות דרכינו, וכעבור זמן קט כבר אנו מתרשלים מלקיים אלו דברים בחשבינו שאין קבלות יכולים להועיל לנו, וכגון אם קבל על עצמו לימוד המוסר לעשר דקות ביום, או שקבל על עצמו לכבד התפלה ולבוא כעשר דקות קודם תחלת התפלה, או שקבל על עצמו ללמוד כמה למודים קטנים להשלים עצמו בידיעת התורה, וכשעוברים הימים הנוראים ואש האהבה שבערה בנו בימים אלו חלפה ועברה, מגיעים שמועות שונות מן היצר וחילותיו ואומרים מה יתן ומה יוסיף ענינים אלו לשנות דרכיך ולהשיג השגות גדולות, והרי גם הוא קשה עליך והתועלת מועטת, ואולי תשנה ותקבל קבלות אחרות קלות מן הראשונות, וכיוצא בטענות הבל אלו, וכשהאדם מתגבר ועומד איתן בדעתו ואינו חוזר מהנהגותיו חדשים לבקרים, הוא האדם שזוכה במעשים קטנים להעפיל ולהגיע למרומים ולזכות להיות מרכבה לשכינה הקדושה.
ושמעתי בשם הגאון הצדיק ר' יוסף רוזנבלום זצ״ל שאמר על שהאומר על תורתו שאינה חשובה ואינו יכול להועיל לו להעלותו ולרוממו הרי הוא הרבי של האפיקורסים, שהרי הוא מקיים הלכה למעשה מכח המאי אהני לן רבנן ומתרשל מלימוד תורתו שאינו מאמין בכח התורה שיכולה לשנותו ולרוממו הגם שהוא בשאול תחתיה, ומי שמאמין בתורה שאמרה פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם הרי הוא זוכה שהתורה תקומם אותו מעלה, מעלה אלא שהפתח שהוא פותח צריך להיות פתח קבוע אבל אם הוא חוזר ונועלו ואינו משאירו פתוח שאין פתחו מתקיים אין הפתח הזה מביא לו שיפתחו לו כפתחו של אולם, אבל כל קבלה שהאדם מקבל על עצמו והוא מקיימו בקביעות איתנה הרי זה מעלה אותו למדרגות גבוהות מאוד.
ואיתא בדבר״ר נצבים פ״ח ס״ג א״ר ינאי למה הדבר דומה לככר שהיה תלוי באויר טיפש אומר מי יוכל להביאו ופקח או' לא אחד תלה אותו מביא סולם או קנה ומוריד אותו כך מי שהוא טיפש אומר אימתי אקרא כל התורה כולה ומי שהוא פיקח מהו עושה שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה אמר הקב״ה לא נפלאת היא ממך - ואם היא נפלאת היא שאין אתה עוסק בה כי המצוה הזאת, ע״כ. ולכאו' במשל הביאו סולם ובנמשל אין סולם, ועוד וכי הטפש אינו יודע לחשב שבפרק אחד בכל יום ידע כל התורה, גם השונה פרק אחד היום ומחר כל חייו אינו יודע כל התורה כולה, וכי הטפש אינו יודע לחשב שבפרק אחד בכל יום ידע כל התורה.
וראיתי בכתבי הגאון ר' יצחק פינחס גולדווסר שליט״א שאמר שהאדם מודד עצמו לפי כוחותיו עתה שלא יוכל לידע כל התורה, אבל אינו יודע שכל הלכה וכל פרק מעלהו במדריגה גבוהה יותר, ועד מדריגה הגבוהה שבמדריגה יכול לידע כל התורה, והיינו שכל לימוד ולימוד מעלה האדם על גבי שליבות הסולם, ולכן החכם שיודע זאת הוא מתאמץ ולומד בכל יום עד שיודע כל התורה, ואם אנחנו נחשיב את כוחותינו ולא נאמר מאי אהני לן רבנן ונשמור בקביעות את מה שקבלנו על עצמינו ולא נהיה כקנה הרועד במים נזכה להתעלות מעלה מעלה.
והנה החפץ חיים היה לו הרבה נסיונות בחיבור המשנה ברורה, ואמר על עצמו שמסר הרבה דברי תורה שיכל להשלים עצמו בהם בשביל כלל ישראל שיהיה להם ספר משנה ברורה, ומשום האי טעמא כל ישראל לומדים משנה ברורה שהוא מסר עצמו לזכות את הרבים, וגם ידוע הנסיון שנפטר עליו בנו בצעירותו שהיה גדול מאוד, ואמר שטן שטן אני יודע שאתה רוצה למנוע ממני לכתוב משנה ברורה אבל אני לא יכנע אליך ואני אכתוב ואסיים ספר משנה ברורה.
וכך היה עם ספרו חפץ חיים שכתבו והפיצו בישראל במסירות נפש והוציא הרבה ממון וזמן כדי להפיצו בישראל, וזכה מרנא בעל החפץ חיים שהיה כחומה בצורה שכל ישראל לומדים בספריו הקדושים.