בהכוונת הגאון הגדול רבי מנחם מנדל לובין שליט"א
רב בית הכנסת לדרמן ושכונת רמת אהרן ב"ב
כמה שפע יוכל לבוא עלינו אם ניזהר כולנו שלא לשוח כלל באמצע התפילה
דברי חיזוק מאת הגה"צ רבי שמעון שפיצר שליט"א בעניין זהירות הדיבור בבית הכנסת ובפרט באמצע התפילה [מתוך שיחתו בביהכ"נ 'בית אהרן', ביתר] וז"ל:
אשתקד דיברתי דברי התעוררות בעניין האיסור לדבר באמצע התפילה. זה היה לאחר שבקשה הגיעה אלי מאחד שנתגלתה אצלו מחלת הלוקמיה ל״ע, אחד ממסעיפיה של המחלה הידועה. הלה קיים בעצמו מאמר חז״ל ״הרואה ייסורים באים עליו יפשפש במעשיו״, ומצא שהוא לקוי בדיבור באמצע התפילה. גמר אומר בנפשו להיזהר מעתה עד הקצה האחרון שלא לדבר באמצע התפילה, ואף להפיץ חומרת האיסור בת שער ברבים. לשם כך פנה אלי בבקשה לדבר על חומרת האיסור. נעניתי לו והקדשתי שיעור על כך בהביאי מקורות מדברי הזוהר ומשאר ספרים המפליגים אודות חומר איסור זה שהוא איום ונורא.
מן השמים סייעו ליהודי יקר זה שרצה להפיץ ברבים את חומרת האיסור, והנה נסתובב הדבר ויהודי אחר שנתעורר מן השיעור כפי שלא נתעורר מעודו, החליט להדפיסו ולהפיצו על פני כל הארץ. השיעור הופץ באין-ספור עותקים ועשרות אלפי איש נתעוררו ממנו וקיבלו על עצמם לשמור על פה חסום מתחילת התפילה ועד סופה. סוף דבר היה שחולה הלוקמיה נרפא כליל ממחלתו ונעשה כאחד האדם. עתה, בעבור שנה מאז השיעור הקודם, חזר וביקש לדבר אודות זה כדי שיעמוד לזכותו ולזכות כל בני ישראל להינצל מכל מיני מחלות הפוגעות בקרובים וברחוקים חדשים לבקרים רח״ל.
והנה, בבואנו לדבר אודות חומרת האיסור, יש לדעת שמלבד מה שהוא נוגע לאלו שנגועים באיסור זה וזקוקים לחיזוק, הוא נוגע גם לאלו שאינם נגועים בו, כדי שיידעו שהם נושאים באחריות האחרים ושהם צריכים לעשות כל מיני טצדקי כדי שגם הסובבים אותם לא ישוחחו באמצע התפילה, וכמו שאמרו הפוסקים (שו״ע קכ״ד ס״ו) שגוערים במי ששח באמצע התפילה משום שגדול עוונו מנשוא.
אכן כדי שנוכל באמת להשפיע על הסובבים אותנו, ננסה להבין מהו הניסיון של אלו המשוחחים באמצע התפילה ואז נוכל לשדלם בעצות בנפשנו היאך לעצור פיהם בהבל. והנה דבר זה ברור כשמש בצהריים שאלו המשוחחים באמצע התפילה אין להם שמץ של מושג אלו הזיקות הם מחוללים בדיבורם, כי אילו היו יודעים שהדיבור באמצע חזרת הש״ץ או בשעה שהקהל עסוק בשירות ותשבחות מביא מיתה, חולי ועניות לעולם, והיה הדבר פרוש לנגד עיניהם, בוודאי היו נמנעים מכך. הרבה מהמשוחחים באמצע התפילה נמנים על עדיני הנפש ואצילי הרוח אשר אף פעם לא היו גוזלים פרוטה מאחרים, וכשהיו באים אליהם בתלונה: ״למה אתם חומסים אותנו? למה אתם גורמים לנו עניות? מדוע אתם ממיטים עלינו אסונות?״ היו מזדעקים לאמור: ״חס ושלום! אנו האחרונים שניגע בממון שאינו שלנו! אנו האחרונים שניגע בקצה ציפורנו של יהודי להזיקו!״ אמור מעתה שהסיבה היחידה שהם משוחחים באמצע התפילה, היא רק מפני שאין דבריו הקדושים של התנא האלוקי רבי שמעון בן יוחאי בחומרת האיסור פרושים לנגד עיניהם, וככשנצליח להעמידם כנגד עיניהם בוודאי יזהרו שלא להוציא הגה מפיהם באמצע התפילה.
כל השפע בא דרך השביל שסוללים בני ישראל. נפתח בלשון הזוהר הק' בעניין כוחה של תפילה להוריד שפע לעולם, אז נשכיל מדוע צריך כל הקהל להתאחד ולהישמר מכל משמר שלא לשוח בדברים אחרים. וזה לשון הזוהר (בראשית נב, א) [תרגום ללה״ק]: בא וראה, כשהאדם מתפלל מתעוררת שלימות למעלה ולמטה, ובאמצעות הברכות שהוא מברך לה' יתברך, מתברכים העולמות העליונים והתחתונים, ובגלל כן, כשבני ישראל מתפללים, מתברכים כל העולמות.
חז״ל אמרו (יבמות סג, א) ״אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל״, וכפשוטו הכוונה שכל הטובה הבאה לעולם היא כדי להטיב לישראל. אולם בספר ״מאור עינים״ (פרשת נח) פירש שכל הטובה הבאה לעולם היא על-ידי השביל שסוללים בני ישראל, וזה לשונו הטהור: ״אין טובה בא לעולם אלא בשביל ישראל, היינו מה שישראל עושין בשביל להוריד השפע מחמת תפילתן. כי הכ״ב אותיות שקבען בפה ישראל מעוררין בהזכירם על ידי דבורם כל הברכות והשפעות. וזהו ראשי תיבות ש׳או מ׳רום ע׳יניכם - ש׳חרית מ׳נחה ע׳רבית כי על-ידי ג' תפילות הנ״ל מביאין שפע ברכות בתוך כל העולמות״.
וכן כתב הרמח״ל בספרו ״דרך ה'״ (ח״ד פ״ה): ״ענין התפילה הוא, כי הנה מן הסדרים שסדרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו, וכפי התעוררותם לו, כן יימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו, לא יימשך להם״.
נמצאנו למדים, שכל השפע, כלומר כל מה שאנו רואים בעולמנו, מזון, מחיה, פרנסה, בריאות, צרכי הגשמיות וצרכי הרוחניות, הכל בא אך ורק על-ידי תפילתנו. וביותר נכונים הדברים כלפי דורנו, דור עקבתא דמשיחא. וכן דיבר בקדשו החוזה מלובלין זיע״א (דברי אמת פרשת ואתחנן): ״ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור, אמר 'בעת ההיא' לשון נקבה, שהוא דור עיקבתא דמשיחא, ואמר 'לאמר' להודיע שבעת ההיא, בדור עיקבתא דמשיחא, תהיה מדרגה זו של 'חנון' אהובה ומקובלת על הקב״ה. וכדאיתא במדרש על הפסוק 'פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם, תכתב זאת לדור אחרון, שאין להם אלא תפילה בלבד״.
והנה מאחר שלמדנו שאין השפע נמשך לעולם מאליו, כי אם על-ידי התפילה, ושצריך לחדש המשכה זו בכל עת, נבין שאנשים אלו המשיחים באמצע התפילה, גוזלים מאתנו את השפע, שהרי הדיבור יש לו כח לכאן ולכאן, ואם הוא יכול להמשיך שפע כפי שנתבאר, הוא יכול גם לעכב את השפע. אפוא נבוא אל המשוחחים באמצע התפילה בתביעה ונשאל אותם: ״מדוע אתם גוזלים מאתנו את השפע?״ יאמרו אלו: ״דין ודברים אין לכם עלינו, שהרי אתם עוסקים בשלכם ואנו בשלנו ומה אנו מפריעים לכם״. תהיה תשובתנו: ״בוודאי אתם מפריעים לנו! לא מפריעים בלבד אלא גם גוזלים וחומסים את השפע שלנו ושל כל הנבראים וממיטים אסונות עלינו ועל זרענו ח״ו! עצרו תיכף ומיד מדיבורכם!״.
צאו וראו את לשונו של הרה״ק רבי ברוך מקוסוב זיע״א, תלמידו של המגיד ממעזריטש זיע״א, בספר ״יסוד האמונה״ (ליקוטי ש״ס עמ׳ נז:): ״ידוע שבית הכנסת הוא מקדש מעט כי תמיד עוסקים בבית הכנסת בדברי קדושה, ונמצא שהאוויר של בית הכנסת הוא קדוש, וע״י ששואבים האוויר ההוא, נעשים בריאים וחזקים ומאריכים ימים... ומכאן תבין המדבר דברים בטלים בבית הכנסת, כמה הוא פוגם ומזיק לעצמו ולאחרים השואבים אווירו לתוך גופם, ונמצא שגורם להם היזק בין לגופם ובין לנשמתם, לפי שהאוויר הרע מזיק להם לפי שהוא מעופש וטמא, ולנשמתם גם-כן מזיק לפי שהטומאה ההיא מחזקת ועוזרת ליצר הרע ר״ל״. ומסיים הצדיק מקוסוב בפסקו את פסקו: ״וכל אחד יכול להוכיחו על זה באמור לו לאו כל כמינך להזיק לאחרים לגוף ולנפש״.
הצדיק מקוסוב לא היה מגיד מישרים בעלמא שניסה להלך אימים על בני דורו. הוא היה בעל רוח הקודש וראה בעיני הבדולח שלו איך האוויר היוצא מפיות המדברים בביהכ״נ הורס ללא חמלה. ועל סמך פסק שכל אחד מבאי ביהכ״נ נקרא בעל דברים שלהם ויכול להוכיחם על פניהם לבלתי יחטאו בהזיקם ללא רחם.
בדרשות החתם סופר (ח״ב, שט, ב) איתא: ״אם ח״ו אנו נוהגים בזיון בבתי כנסיות ובתי מדרשות ומדברים בהם דברים בטלים, וההבל של הדברים בטלים הוא טמא ומתלבש בו שר של חוץ לארץ, והוא גם נעשה בעל-הבית בבית הכנסת רח״ל ומקבל התפילות ומכניסם אל החיצונים והוי ליה כעובד עבודה זרה״.
פחד פחדים! אלו שמדברים דיבורים בטלים בבית הכנסת גורמים בכך שכל התפילות של כל המתפללים בבית הכנסת, ילכו אל הסטרא אחרא וייעשו רח״ל תקרובת לעבודה זרה. תסמרנה שערות ראשנו! אנשים רבים סובבים סחור סחור בשאלם מדוע אין תפילתם מתקבלת - ״התפללנו והתפללנו וחזרנו והתפללנו ושפכנו לבנו כמים נוכח פני ה' ועדיין לא נושענו״. יתכן מאוד שמי שמעכב מתפילותיהם מלהתקבל לרצון הוא לא אחר מזה שמדבר שיחות בטלות בבית הכנסת, אשר גורם בכך שתפילותיהם תלכנה אל הסטרא אחרא ח״ו. יעשה אפוא כל אחד חשבון בנפשו אם כדאי לו להתפלל במקום שמדברים בו שיחות בטלות, או שמא כדאי לו לבחור מקום אחר לקבוע בו תפילתו.
ואיך שלא יהיה, נוכל להוכיח אנשים אלו על פניהם ולדרוש מהם להפסיק לאלתר מלשוח דברים בטלים. נדמה בנפשנו: יהודי אחד יושב ספון בפינת בית המדרש והוגה בתורה. והנה אנו רואים כמה נערים פורצים לבית המדרש ומתחילים להתרוצץ ולשחק בקולי קולות בבית המדרש מבלבלים את מוחו ומפריעים לו מלימודו. מה נעשה אז? הלא בוודאי נתמלא עליהם חימה ונצעק עליהם בקול: ״צאו בזה הרגע החוצה ולא יישמע עוד הגה אחד מפיכם כאן בבית המדרש!״. מעתה נצא ונראה מה עושה זה שמדבר שיחה בטילה בבית המדרש, את מי הוא מצער וממי הוא מתלוצץ.
וזה לשון הזוהר פרשת תרומה (שמות, קלא, ב) [תרגום ללה״ק]: מי שמדבר בבית הכנסת דברים של חול, אוי לו שמראה פירוד, אוי לו שמגרע אמונתו, אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל, כי הוא מראה שאין לו אלוק ושאין האלקים נמצא בבית הכנסת ושאינו ירא ממנו, והוא עושה קלון בשכינה הקדושה.
המדבר בבית הכנסת שיחות בטלות, לא אותנו הוא מבזה ולא את רבותינו הוא מבזה. הוא מבזה את השכינה בכבודה ובעצמה. נתפוס אפוא אותו בידינו ונשליכנו החוצה - שידבר שם ככל העולה על רוחו ויפסיק להתלוצץ מהשכינה הקדושה.
הרה״ק רבי יעקב יוסף (ייב״י) מאוסטראה זיע״א בהביאו דברי הזוהר אלו בקונטרס שלו ״מורא מקדש״ אותו הדביק בזמנו, על קירות כל בתי הכנסת, השווה אליהם לשון הזוהר פרשת אחרי (ויקרא עה, ב) [תרגום ללה״ק]: עבור שלשה דברים מתעכבים ישראל בגלותם ואינם נגאלים, על שעושים קלון לשכינה הקדושה, ועל שמסובבים את ראשם מן השכינה, ועל שמטמאים את עצמם לפני השכינה. כתב רבי הצדיק מאוסטראה שלפי זה נמצא שהמדברים שיחות בטלות בבית הכנסת הם אלו שמעכבים את הגאולה, שהרי אחד משלושת המעכבים הוא עשיית קלון לשכינה, ואלו שמדברים בבית הכנסת דברים בטלים הם אלו שעושים קלון לשכינה כלשון הזוהר בפרשת תרומה.
וזאת יש לידע שביחד עם הגלות באות כל המחלות והצרות המוכרות לצערנו כל-כך, ואם כן עלינו להיחלץ חושים ולעשות הכל כדי לעצור נגע ממארת זו של הדיבור בבית הכנסת בפרט באמצע התפילה.
והנה אחת מהעצות המקובלות בזמנינו למגר את הדיבור באמצע התפילה, היא על-ידי הדבקת פתקאות על קירות בתי הכנסת, עליהן רשומים לשונות מדברי הזוהר והפוסקים בעניין חומרת האיסור. אולם נראה שהיה כדאי לרשום עליהם בד בבד את הצד השני של המטבע, דהיינו כמה שפע יוכל לבוא עלינו אם כולנו ניזהר שלא לשוח כלל באמצע התפילה, שפע של פרנסה, שפע של חכמה, בריאות, ילדים צדיקים וצדקניות וכו'.
ויהי רצון שבזכות שאנו מחזקים את עצמינו בעניין זה יושפע עלינו שפע טובה וברכה בכל העניינים, וגם תתקבלנה תפילתנו לרצון לפני אדון כל, להשפיע עלינו דעת עושר ובריאות לנו ולזרענו ולכל בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם ונגאל במהרה בימינו מן הגלות החשוכה אמן.
האם מועיל אמירת פסוק לעשות קפנדריא בביהכ"נ ?
מאת הגאון הגדול רבי שבח צבי רוזנבלט שליט"א, רב העיר ב"ב
[מתוך שיעור ליל שב״ק 'שלח-לך' תשפ״א, נכתב ע״י אחד השומעים וכהבנתו]
א] בשו״ע באו״ח סי' קנ״א ס״א, כתב, דהרוצה להיכנס לבית הכנסת לצורך עצמו כגון לקרוא לאדם שנמצא שם, יכנס ויקרא מעט או יאמר דבר שמועה ואח״כ יקראנו כדי שלא יהיה נראה כאילו נכנס לצורכו, ואם אינו יודע דבר תורה ישהה שם מעט לפני שיוצא.
ובסעיף ה' כתב המחבר דאסור ליכנס בפתח זה של בית הכנסת כדי לקצר דרכו ולצאת בפתח השני. וכתב הביאוה״ל דאם יקרא או ישהה מעט מותר אף לצאת בפתח אחר.
והנה בדינא דכתב המחבר בסעיף א', דלא יכנס לבית הכנסת מפני החמה או הגשמים. כתב המשנ״ב ובשעה״צ דלא מהני בזה אם יקרא מעט, והוכיח דבריו מדאמרינן במגילה כח: דאמוראי למדו מחוץ לבית הכנסת ובא מטר ונכנסו, ואמרו שלא נכנסים מחמת הנאתם אלא מחמת דשמעתא בעיא צילותא. ומשמע דאע״ג דלומדים לאחר שנכנסים לא מהני כיון שכוונתו בעיקר להינצל מהגשמים. ובביאור הדבר כתב המשנ״ב שהרי יכולים ליכנס לבית אחר, משא״כ כשנכנס לקרוא לאדם שאינו יכול בבית אחר.
ויש לדקדק לפי זה טעם דאם לומד שם מותר בקפנדריא למה לא יוכל לילך בדרך אחרת ארוכה ממנה דהלא קפנדריא היינו אדמקיפנא אדרי איעול בהא, ומבואר שיש לו דרך אחרת?
ב] העמק ברכה חולק על ראיית המשנ״ב ממגילה שמוכח דלא מהני ללמוד שם מפני הגשמים, דשאני התם דשאני האמוראים שכבר למדו לפני כן ועל כרחך לא הוצרכו ליכנס מחמת הלימוד ועל כן סבור הרואה שנכנסו מחמת שהגשם מפריע להם, ולכך אמרו שלא נכנסו מחמת הגשם אלא מחמת דשמעתא בעיא צילותא. אבל אה״נ אם לא למד לפני כן מהני ליכנס לביהכ״נ מפני הגשם, אם ילמוד. ע״כ. ויש להקשות על זה, דממ״נ דהא כי נכנסו כדי לשהות בבית הכנסת יהיה מותר דהא כתב השו״ע דאם לא לומד מהני שישהה?
[הוספת המערכת: ועוד הקשה מו״ר הגרמ״מ לובין שליט״א: דאטו מי שלומד קודם כניסתו לביהכ״נ ורוצה לקרוא לחבירו וכי לא יוכל לקרוא לו ע״י שיכנס וילמד כיון שכבר למד מקודם בואו לביהכ״נ?! וע״כ דסגי זה בעצם שלומד בשעה שנכנס אף שאין כניסתו סיבה ללימוד].
ג] לעיל הובא דהביאור הלכה כתב דבקפנדריא מהני ללמוד ומותר לעשות קפנדריא.
והאור שמח פי״א מהל' תפילה ה״י, חולק וס״ל דבקפנדריא לא מהני לקרוא פסוק או להגיד קדושה והוא מוכיח את זה מהא דהשו״ע (וכ״כ הרמב״ם) בסעיף ה' כתב, 'וכשנכנס בו להתפלל מותר למי שנכנס בפתח הזה לצאת בפתח אחר'. ומבואר דדוקא כשנכנס לצורך מצוה מותר אבל אם נכנס שלא לצורך מצוה לא מהני לעשות מצוה בשביל שיוכל לצאת בצד השני.
אמנם המשנ״ב סקכ״א כתב על דברי השו״ע דצ״ל 'וכשנכנס להתפלל מצוה למי שנכנס בפתח זה לצאת בפתח אחר' שמי שנכנס להתפלל מצוה לעשותו קפנדריא, דהיינו שיש חידוש שיש בזה מצוה לעשות כן, ולפי זה אין ראיה כי לא באנו לומר שמותר אלא שמצוה לעשות כן אבל היה פשוט שמותר. ודבר זה תלוי במחלוקת ראשונים אם גורסים מותר, או מצוה, והמשנ״ב נקט כהדיעות שגרסי מצוה ולפי זה א״ש דברי המשנ״ב.
בירורי הלכה
ישיבת "תורה בתפארתה" אלעד. בראשות ראש הישיבה הגאון רבי יעקב סטפנסקי שליט"א
בס״ד החל מזמן קיץ האחרון אחד הדברים הבולטים ביותר בישיבה זהו החיזוק הגדול אשר נעשה בשמירת קדושת ביהמ״ד, מה שמלבד גודל מעלת קדושת שמירת ביהמ״ד גורם לחיזוק עצום ברציפות וברצינות הלימוד.
מארגני החיזוק משתדלים בכל עת לחזק ולהחיות את החיזוק בזמן קיץ ובזמן אלול וכן בימי בין-הזמנים נערכו הגרלות לבחורים אשר יתחזקו בזה. ובכן בס״ד בסוף זמן קיץ התקיים כינוס חיזוק בישיבה אשר דיבר הגר״מ גפן שליט״א מרבני הישיבה, אשר עמד על נושא זה, ולאח״מ לאחר סדר שלישי הגיע מו״ר הגרמ״מ לובין שליט״א למסור שיחת חיזוק ושיעור בעניין כבוד וקדושת ביהכ״נ, דבר אשר גרם לתוספת חיזוק נוספת. כאשר באלול חצי מעל מבחורי הישיבה חתמו בל״נ על התחזקות בשמירת קדושת ביהמ״ד. ובס״ד החיזוק המשיך בימי ביה״ז אצל כל בחור ובחור במקום מגוריו.
עם פתיחת זמן חורף שוב המארגנים חידדו את החיזוק הגדול אשר מוסיף והולך מיום ליום. וז״ל המודעה שנתלתה בישיבה בערב ראש השנה:
יום הדין תשפ״ז ראש השנה שחל להיות בשבת שלא תוקעים בשופר חרדה גדולה היה בבי״ד של מעלה, גזרי הדין אשר יצאו היו עמוקים עמוקים מי יכילם לטוב ולמוטב.
ולאחמ״כ הכריזו הדיינים בשמות שאר מצוות התורה ובכל מצווה יצאו גדודים רבים שהעידו על שמירת ההלכה בקוצו של יוד וחומרו ת וסייגים אשר ישראל טהורים קבלו ע״ע. אולם כשהכריזו הדיינים מצוות עשה דאורייתא "ומקדשי תיראו" המצב התחיל להיות מתוח כאשר יצאו גדודים רבים של מלאכי חבלה שדרשו להעמיד פסק דין קשה.
הדיינים שראו כל זאת, שאלו אם יש לסנגוריא מה להשיב, ומיד אמרו להם בוודאי פתח ופתחו משם ויצאו טרליוני גדודים אשר העידו על שמירת ההלכה במסירות נפש גמורה הכלולה באי נעימות ובושה והתגברות על תאוות הדיבור וכ״ז נטו למען כבוד שמו של אלוקינו.
אולם שם שאל אחד ממלאכי החבלה הגדולים האיך זה יכול להיות הרי אפשר לרדת ולראות את המצב הקיים בההיא הלכתא.
אמר לו מלאך זך כשלג העומד בראש גדוד של 400 מלאכים שנברא מההתגברות של בחור שלא לדבר 2 דקות [מאתיים מילים בדקה] ואמר לו אמת כל זאת אבל בישיבת "תורה בתפארתה" קבלו ע״ע 621 בחורים לכבוד בית אלוקינו הרם והנעלה ולקיים ההיא הילכתא ועשו בזה תשובה מאהבה וזדונות נהפכו לזכויות.
אמר לו מלאך החבלה אבל הם סה״כ קבלו ע״ע שעה ביום.
אמר לו ע״ז נאמר מתיצב על דרך טוב ומיד נתמתקו הדינים.
ולאחמ״כ נכנסו מלאכי חבלה משונים ונוראים משונים להחריב משאר מלאכי חבלה, אמרו להם הדיינים מי אתם.
ענו להם אנחנו אף וחמה נבראנו מפושעי ישראל אשר הולכים בכובע וחליפה ומתנהגים כיהודים גמורים ובכ״ז מחללים ש״ש בפרהסיה ורומסים כבוד בוראינו ומדברים בקדיש, חזרת הש״ץ וקריאה״ת, ובפרט כשאין מוחה בידם על כבוד הבורא [אשר הוא חובה על כל אחד] אשר המדברים כיורקים בפני המלך ומבזים אותו בשאט נפש וגדול עוונם מנשוא ומוטב להם שלא יאמרו עליהם קדיש לאחר מיתתם ודורשים אנו גז״ד מחריד איום ונורא למען ישמעו ויראו.
אולם שוב פתחה הסנגוריא ואמרה דעו דיינים נכבדים בישיבת תורה בתפארתה קבלו ע״ע מאות הבחורים הנ״ל לא לדבר גם במקומות המותרים והעלו כבודו של בוראינו עד אין קץ. ומיד נסתתמו פי המשחיתים.
ופתחו פמליא של מעלה ואמרו אשריכם "תפארתה" שעל ידיכם מתקיים העולם, אשריכם תפארתה שעל ידיכם מתכבד הבורא, אשריכם תפארתה ששכר מיוחד וגנוז שמור לכם, אשריכם ואשרי חלקכם.
יה״ר שיזכו בני הישיבה לקדש ש״ש תמיד בשמירת קדושת ביהכ״נ.
סיפור השבוע
מעשה נורא שהתרחש בימינו, שסיפר הגאון רבי יצחק סורוצקין שליט״א.
היה זה בליל שבת קודש פרשת האזינו בשנת התשע״ג, כשיהודי ירא-שמים מארץ ישראל ששהה באותה העת באמריקה, חלם דבר נורא.
אותו יהודי חלם שהצדיקים שכבר נפטרו, באו לבית דין של מעלה לפני ה' יתברך, ואמרו, ריבונו של עולם, עוד כמה זמן נצטרך להיות בגלות המר הזה? אז בא המלאך המקטרג וטען שאין אנו ראויים לגאולה. הצדיקים טענו להקב״ה שהרי המצב היום הוא שיש ב״ה הרבה תורה בעם ישראל, הרבה חסד, צדקה, מעשים טובים וכו' ואם כן למה עוד לא הגיעה זמן הגאולה?
עד שכביכול בא הקב״ה בכבודו ובעצמו ושאל לצדיקים: ומה יהיה עם זה שמזלזלים בכבודי?!
אחד מהצדיקים שהיה שם אזר אומץ, ושאל, על איזה 'זלזול בכבוד שמים' מדברים כאן.
אז אותו יהודי ראה בחלום אותיות גדולות ובולטות שהיו לשני מילים ואלו היו האותיות: ״ב-ר-כ-ת ה-י-י-ד״. שאל מה פשר אותיות אלה, אמרו לו בחלומו שהאבא שלו כבר יסביר לו מה הוא פשר אותיות אלה.
היהודי הזה נבהל מאוד מכיון שאביו כבר נפטר לבית עולמו מלפני ארבעים שנה! וא״כ איך זה שהוא יסביר לו מה פשר האותיות?
פתאום האבא שלו הופיע בחלום ואומר לבנו: איך אתה לא מבין מה פשר האותיות האלה, הכונה היא למסכת ״ברכות״ דף ה' דף י' ודף י״ד.
אותו יהודי התחיל ללמוד את אותם הדפים כדי לראות על איזה זלזול בכבוד שמים מדובר. אחרי שעיין בהם, ראה שבשלושת המקומות מדובר על כבוד התפילה, כגון 'שאין להתעסק בשום דבר קודם התפילה' 'אין לאכול קודם התפילה' ו'שאין להפסיק בשום דבר לפני שמתפללים'. הרי זה פלא כי מה זה שתובעים מאיתנו! אל תתעסק בדברים אחרים לפני שתתעסק בכבודו של הקב״ה עצמו! יה״ר שנזכה להתחזק בזה, ועל ידי זה נוכל לקרב ולהביא את הגאולה העתידה, ונזכה לקבל פני משיח צדקינו בב״א. (ספר והראנו בבנינו)