מליצי יושר
די שוערקעסטע סגולה, פאר אלע פראבלעמען!
פארוואס האב איך פראבלעמען אין שטוב?
פארוואס גייט מיר אזוי שווער מיט פרנסה?
פארוואס האב איך צער גידול בנים?
פארוואס קען די דאקטער מיר נישט העלפן?
פארוואס האב איך נישט קיין מזל?
תירוץ
ווייל די מקטריגים לאזן נישט אז דיינע תפילות זאלן נתקבל ווערן!
וואס איז די עצה? זיך איינקויפן מליצי יושר!
זייט מקדים די צוואה פון די זרע שמשון, פלאצקע גאון, אבני נזר, ילקוט סופר, צדקת הצדיק, לב העברי, רבי יוסף ענגיל, רענגנער רב, אבן ר' יחזקאל אברמסקי, ר' זבולון המבורגר זצ"ל וואס האבען מבטיח געווען צו זיין מליצי יושר פאר ווער עס וועט פארשפרייטען אדער לערנען זייערע ספרים.
זרע שמשון: רבי שמשון חיים ב"ר נחמן מיכאל נחמני זצ"ל הבטיח למי שילמוד בספרו: תשלומי חן וחסד ושלומא רבא מן שמיא ועיניכם תראינה בנים ובני בנים כשתילי זיתים סביב לשולחנכם, חכמים ונבונים ובתים מלאים כל טוב, גם עושר גם כבוד לא ימושו מזרעכם וכו', בני חיי ומזוני טבי.
מלא העומר: רבי אריה לייב ב"ר משה צינץ זצ"ל ביקש קודם פטירתו שיתנו לו דף ורשם בשארית כוחותיו: מי שישתדל בהדפסת ספרי אהיה לו למליץ, וכ"כ הערוך רבי צדוק הכהן מלובלין וז"ל: הבטיח הגאון שיעשה טובה לכל המשתדלים והמסייעים בהוצאת חיבוריו לאור, וכן היה באמת שעשה טובה לכולם. (הקדמה למלא העומר)
אבני נזר: רבי אברהם ב"ר זאב נחום בורנשטיין זצ"ל הבטיח קודם פטירתו: אם ילמדו בספרים שלי, אהיה למגן ולעזר גם אחר פטירתי וממש כמו בחיים. (ארץ צבי להגה"ק מקוז'יגלוב עה"ת עמוד רמ"ב) וכ"כ השם משמואל: ובטח יהיה למליץ יושר למעיינים בה.
ילקוט סופר: רבי יוסף לייב ב"ר אליעזר זיסמאן סופר זצ"ל כתב בצוואתו למי שילמוד או יפרסם דבריו: אני אציב עצמי לעמוד ולהמליץ טוב בעדם לפני אל חי, ואם יבואו על קברי ויתפללו ואהיה מועיל למרורים ג"כ אשתחוה גם אני לפני שומע קול בכיות עמו ישראל ברחמים ואצטרף תפילתי עמהם לטוב להם כל הימים.
לב העברי: רבי עקיבא יוסף ב"ר יחיאל שלעזינגער זצ"ל כתב בצוואתו: בטחתי ששונה שישתדלו להדפיס ספרים שלי, ואני תפילה להשי"ת, עקק לבי אל ה' בין בחיי בעוה"ז, ובעוה"ב אם יהיה בכוחי, אקוה שלא לחינם תקוותי שולח לי, ובפרט שקירב חסד דאינש שאהיה מליץ יושר.
חזון יחזקאל: רבי יחזקאל ב"ר מרדכי הלוי אברמסקי זצ"ל: חבר שליט"א איתי זצ"ל בעת המספד בשעת הלווית חבירו: נצטוויתי מאת רבינו זצ"ל לפרסם, שהבטיח שימליץ טוב לכל מי שילמוד בספריו, וכן ימליץ טוב לכל מי שיפיץ את חידושי תורתו. (הבטחת אפרים או"ח ח"ב עמוד רמ"ה, מלך ביופיו פרק מ"ב).
אתוון דאורייתא: רבי יוסף ב"ר יהודה ענגיל זצ"ל העיד חתנו הגאון רבי יצחק מנחם מאראגנשעטערן זצ"ל בהספדו: רבינו בטרם עלה השמימה הבטיח כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלו ויהיה לו למליץ יושר בעולם העליון.
בן לאשרי: רבי יצחק ב"ר אשר אנשיל הילפרין הרב מראענא זצ"ל כתב בספרו: הנני מוסר מודעה שתתקבלו להתפלל בלי נדר בכל יום על כל אלה שיעיינו בספרי, ויגידו בשמי דברי תורה לאחרים שייוושעו בכל צרה שצריכים ישועה בעוה"ז ובעוה"ב, וכל הלומד בספרי יזכה ליורש, והצלחה בכל טוב, בזה ובבא. (סגולה גדולה בבית לכל הדברים).
צדקת הצדיק: רבי צדוק ב"ר יעקב רבינוביץ זצ"ל אמר קודם פטירתו שמבטיח כמו הבטחת בעל מלא העומר שמי שיעשה דבריו יהיה לו למליץ יושר.
שערי יבול: רבי זבולון ב"ר אברהם משה המבורגר זצ"ל הבטיח בכוח מעשים שיעשה טובה ומליץ טוב למי שיעשה טובה לנשמתו, וכר תורתו על מזבחו.
זרע שמשון
לע"נ הרה"ק המקובל ר' רפאל ב"ר אברהם ריס זי"ע
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך. במדרש (ב"ר לט:ז): מתני' ר' יצחק פתח 'שמעי בת וראי' וכו', אמרו דברי תורה שהרשעים בחייהם קרויים מתים, לפי שרואה אברהם מפחד ואומר אצא ויהיו מחללים בי שם שמים, ויאמרו הניח אביו לעת זקנתו והלך לו, אמר לו הקב"ה: לך אני פוטר מכיבוד אב ואם, ואין אני פוטר אחר מכיבוד אב ואם, ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך, בתחילה 'וימת תרח בחרן', ואח"כ 'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך', ע"כ. ותמה, שלא תרח היה עובד עבודה זרה, ומחמת זה היה אברהם פטור מלכבדו, וא"כ מדוע אמר הקב"ה לר' אני פוטר מכיבוד אב ואם, ואין אני פוטר אחר מכיבוד אב ואם? הלא כל מי שאביו עובד עבודה זרה הרי הוא פטור מלכבדו. ועוד צ"ב דמה מועיל שהקדים הכתוב לכתוב שתרח מת קודם שכתב 'לך לך מארצך', ובכך יהיה נראה שאכן מת תרח קודם שיצא אברהם, הלא כל בר דעת יראה בעיניו שתרח מת הרבה אחר שאברהם יצא מחרן, שהרי אברהם נולד כשתרח היה בן ע' שנה, ותרח חי ר"ה שנים, וכשאברהם יצא היה בן ע"ה שנה, נמצא שתרח חי אחר שיצא אברהם מחרן עוד ס' שנה, ומה מועיל מה שהקדים הכתוב.
וי"ל שהטעם שאמר הקב"ה לאברהם שיכול לעזוב את אביו כאילו הוא כבר מת, היינו משום דרשעים בחייהם קרויים מתים, אמנם אע"ג דתרח אז רשע היה, אבל היה לו כבר מחשבות והרהורים לחזור בתשובה, ואברהם היה מפחד לעזוב אותו פן ישאר כך ולא יחזור בתשובה, וזה כוונת המדרש 'לפי שהיה אברהם מפחד ואומר אצא ויהיו מחללים בי שם שמים', כלומר עכשיו שתרח אבי מתחיל להתרחש מעוונותיו ולשוב בתשובה, אני אתרחק ממנו? הלא אדרבא ראוי לי להישאר עמי לארץ ישראל, וככשם שזכות ארץ ישראל תועיל לי להוליד בנים, כך תועיל לו להתחרט לגמרי ולשוב בתשובה שלימה. על כך אמר לו הקב"ה: 'לך אני פוטר מכיבוד אב ואם', לפי שכבר הבטחתי לך בעת ברית בין הבתרים: 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום', ופירש"י ללמדך שעשה תרח תשובה, וממילא אין אתה צריך להוליכו עמך לארץ ישראל ולא להתעכב אצלו עד שיתחרט לגמרי, היות שבודאי יתחרט מעצמו. אבל 'אין אני פוטר אחר מכיבוד אב ואם', דאיש אחר שאביו עובד עבודה זרה ועכשיו מתחיל להתחרט על מעשיו, בודאי אין לבנו רשות להתרחק ממנו, כי שמא ישוב לסורו, והרי אין לו הבטחה מאת ה' כמו שהיה לאברהם שיחזור בתשובה.
ואם תאמר עדיין לא היתה לו לאברהם הבטחה זו, שלא נאמרה אלא בברית בין הבתרים שכתובה לאחר מכן בסוף הפרשה, משום הכי סיימו לומר 'ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך', והיינו כפי שכתבו התוס' (ברכות ז: ד"ה לא היה) דמעשה דברית בין הבתרים היה חמש שנים קודם אמירת הקב"ה לאברהם 'לך לך' וגו', שכאן היה אברהם בן ע"ה שנים, ובמעשה דברית בין הבתרים היה בן ע' שנים ע"ש, וכדי שידעו הכל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ויאמינו שמעשה דברית בין הבתרים היה קודם נסיעתו של אברהם, משום הכי הקדים לומר 'וימת תרח בחרן' שהוא מופת חותך שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
מלא העומר
לע"נ הג"ר מאיר יהודה שפירא ב"ר יעקב שמשון זצ"ל יא"צ ד' חשון
ויאמר ה' אל אברם לך לך. בתנחומא (פיסקא א'): ילמדנו רבינו אדם מישראל מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך וכו'. אפשר ששאלו כן, משום דקאמר 'לך לך', ונאמר בזוהר בפרשתנו 'לאתקנא גרמך' (-לתקן את עצמך). ויובן על פי מה שאמר לקמן 'אני הנה בריתי אתך, והיית לאב המון גוים, ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך', ויש לדייק למה באה הרי"ש של 'אברהם', ועיין פירוש רש"י שם.
ויש לומר ד'אברהם' בגימטריא רמ"ח, וזכה לאב המון גוים על ידי שתיקן גופו ברמ"ח מצות כנגד רמ"ח איברים, וכאשר נצטווה על המילה, נתקנו כל רמ"ח איבריו, וזהו 'התהלך לפני והיה תמים', וא"כ ע"י שתיקן שמו 'אברהם' ברמ"ח מצות עשה, עי"ז זכה להיות 'אב המון גוים', [ולכן נשארה הרי"ש בשמו, כי ע"י שתיקן רמ"ח איבריו שבגימטריא 'אברהם', זכה להיות 'אב המון גוים', וכמשמעות הכתוב 'אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים'].
ואברהם נגד רמ"ח איברים, שרמ"ח מצות עשה הם מסטרא דחסד, ועולם חסד יבנה, לכן נאמר 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם', ודרשו חז"ל 'באברהם' באותיות 'באברהם', ובזה מובן מה שאמר 'והיה שמך אברהם', וביעקב נאמר 'כי אם ישראל יהיה שמך', ובאברהם נאמר 'והיה' שמך אברהם, רומז שכבר היה שמך 'אברהם' כאשר נרמז רמז 'בהבראם' אותיות 'באברהם', וזה ע"י שתיקן אברהם רמ"ח איברים שלו, וזהו פירוש דברי הזוהר 'לאתקנא גרמך', היינו תיקון רמ"ח האיברים שלו. לכן זכה להיות 'אב המון גוים', לכן אמר 'לך לך' לתקן גופו, רמ"ח איברים שלו, ועי"ד 'ואעשך לגוי גדול', שתהיה 'אב המון גוים'.
והנה תיקון רמ"ח איברים הוא ע"י קריאת שמע, רמ"ח תיבות נגד רמ"ח מצות עשה, ונרמז בכתוב 'ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם', 'שכם' ראשי תיבות למפרע 'שמע', ו'שכם' ראשי תיבות 'שם כבוד מלכותו', רומז לקריאת שמע שהוא תיקון רמ"ח איברים כנודע. [ולכן דן המדרש בריש פרשתנו כיצד מקבלים עול מלכות שמים, כי הכתוב 'לך לך - לאתקנא גרמך', יש בזה רמז להשלמת רמ"ח איברים שבו, שעל ידי זה 'ואעשך לגוי גדול', וזה נעשה על ידי רמ"ח תיבות שבקריאת שמע].
'דרכי האמונה' להרה"ק רבי יוסף דוד מאמפילי זי"ע אבד"ק זלוואטוב
כתב בהקדמת הספר, וז"ל:
ועיני לשמיא נטלית כנפישות כתפלה, ועיני בלבי נשבר ונדכה, נפשי בשאלתי גוים עליהם תבקשו בזה ובבא, די יתאמר מילי דשמיא מספרי אשר כתבתי
הנה צדיקים אשר לא פגמו בגופם ורוחם ונשמתם מעודם, ומקבלים עליהם יראתו ואמונתו אפילו מחיצוניות העולמות, וכאמרם ז"ל ע"פ 'העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ', הביטו בשמים שבראתי לשמשיכם כלום שינו מדתם, והנהגה אשר לא ישתנה מכל צבא השמים, מבחינה מיוחד המתמיד, שלא יתבטל מניצוץ המיוחד שלה מעשה איש הישראלי, שיהיה ביטול הבחירה, כי תיכף בעשות הישראלי נגד רצונו יתברך היה איבוד עולם, וכידוע מהמשנה (אבות פ"ד, מ"א) להפרע מן הרשעים שמאבדין, ותיכף בעשות המצוה היה קיום העולם לצדיקים שמקיימין העולם, והיה ביטול הבחירה, שלזה נברא העולם [כדי שיהיה הבחירה].
אבל ח"ו מי שנאבדה האמונה ממוחו ולבו, כי הוא שורש הבחירה, אין לו עזר מזה, כי כבר לא שלטה בו אמונתו ויהיו להיפך. והעצה לזה כפי שקבלנו מפי סופרים וספרים קדושים, לקבל על עצמו מסירות נפש באמת, כשהרואה השתקעותו בעומקי הקליפות, וכל מיני מדות גרועות ותאוות חיצוניות, ואין לבו ומוחו שומעין להבין דרכי התורה והעבודה לשמור לעשות ולקיימם, שאינו מרגיש בחסרונו כלל, וח"ו הוא מרוחק ומנוגע מסטרא דקדושה, אשר הם בטלים לרצונו תמיד, ויהי להיפך. וע"כ כן גומר בדעתו למסור נפשו רוחו ונשמתו על קידוש שמו כביכול, בכדי לשבר כל הקליפות שמשוקע בהם, ושתתגלה אלהותו יתברך בעולם על ידו למלאות רצונו, כי כח זה יש בכלל כל ישראל גדולים וקטנים למסור נפשם על קדושת השם, וכידוע מקדמונינו.
וכשישתדל להתבונן בזה מה טוב ויפה לו למסור נפשו רוחו ונשמתו בכל יום, ובפרט בק"ש שחרית וערבית, עי"ז נעשה יחוד פנימי בב' שמות אלו, ונתייחדו מוחו ולבו בכח חדש ממש, ועיד"ז יתפשט הטוב והחסד באמונתו יתברך, בחידוש אמונה חזקה, ובבטחון חזק ושמחה, שהאמונה והבטחון והשמחה דביקים זה בזה, וכדכתיב 'אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף', ר"ל אם רוצה לשוב לבו אליו יתברך, ושלא יפרד הלב מהמוח, העצה לזה 'רוחו ונשמתו אליו יאסוף', כי כל זמן שהלב נפרד מהמוח, ע"י שלא קיים 'העדותי בכם היום השמים והארץ', אזי רוחו ונשמתו מפוזרים. וכידוע מהחובות הלבבות (שער הבטחון הקדמה ד"ה ומתועלת הבטחון), שאמר 'ה' יצילני מפיזור הנפש', כי הופך לא תמלא כתיב, ומתועד מרצון לרצון, לו אין הוא נפש לא טוב, אזי משוטט תמיד בעומקי הקליפות, כי כל תאוותו מושכים אותו, זה לכאן וזה לכאן. וזהו 'רוחו ונשמתו אליו יאסוף', ר"ל ע"י שיקבל עליו מסירת נפשו רוחו ונשמתו, לאסוף אותם מהפיזור, עיד"ז יזכה לשום אליו לבו, וזהו 'ה' אורי', שהוא ר"ת 'רוחו ונשמתו אליו יאסוף', כי עיד"ז יתפשט בו הטוב והחסד, שהוא 'וירא אלהים את האור כי טוב'.
אבני נזר
לרבי אברהם ב"ר זאב נחום בורנשטיין זצ"ל
הבטיח קודם פטירתו: אם ילמדו בספרים שלי, אהיה למגן ולעזר גם אחר פטירתי (ארץ צבי להגה"ק מקאז'יגלוב עה"ת עמוד רמ"ב) וכ"כ השם משמואל: ובטח יהיה למליץ יושר למיימינים בה (הקדמה למלא העומר)
לע"נ הרב מיכאל אליעזר פארקאשלאשוילי ב"ר אברהם משה זצ"ל יא"צ ט' חשון
העמיד קדירה על האש ונתבשל במוצ"ש, והמל בשבת ולא עשה הפריעה אם חשיב מקלקל. [המשך משבוע העבר]. הבאנו לעיל שביאר האבני נזר מדוע אם עשה החיתוך בשבת, והפריעה במוצ"ש חייב חטאת, אע"ג שנגמר המלאכה במוצ"ש, דהיינו משום שגם החיתוך לבד הוי תיקון, דאם יטול הערלה הנשאר, הרי הוא מהול מעכשיו. אבל לפי מה שכתב החלקת יואב דמשום הוצאת דם ברית, לא שייך סברא זו, דאם יטול הערלה הנשאר, הרי יצא עוד דם, ונמצא דאין צריך לדם שהוציא תחילה, וא"כ לא תיקן כלום בדם שהוציא.
ודל מהכא [וז"ל]: שיש לשאול בזה שוב דומה לדברי התוס' (חולין כט:): בשוחט סימן אחד לא חשיב מתקן, ומה שאמרת' דהכא דומה להוציא כזית משני זיתים כיון שאם ינטל השני, הכא אם ינטל מקצת הערלה הנשאר, בודאי יצא עוד דם, ואין צריך לדם שהוציא תחילה, וממה נפשך לא תיקן בדם שהוציא, שאם לא יגמור אין כאן מילה, ואם יגמור יהיה דם אחר, אך זה אינו, דאנו אליבא דהרמב"ם קיימינן, והוא ז"ל כתב בפ"ה [מ"ה] (שבת) דחייב בסימן ראשון, וחולק על התוס' (פ"ב דחולין), גם בלאו הכי אין זה שאלה כל כך, עכ"ל.
ובגוף הראיה שכתב החלקת יואב מלשון הרמב"ם 'אם לא השלים עד מוצ"ש', דמשמע דאינו חייב אלא בגמר המילה בחול, כתב האבני נזר דאינו ראיה, דאורחא דמילתא נקט. וז"ל: מה שכתב הרמב"ם 'אם לא השלים עד מוצ"ש', אורחא דמילתא נקט, דבזה משכחת בפשיטות שיהיה חושב שיש שהות ביום, ומבכירים התרו בו שהיה בידעתו שאין עוד שהות, ואח"כ באמצע מילה ראה היטב שהוא לילה, כמו שהבינו תחילה, אבל המוהל שחשב שיש שהות, ובאמצע מילה שעיניו בתינוק ולא בכוכבים, בודאי לא הבין שהוא לילה, ומסתמא גמר, עכ"ל.
והנה הבאנו לעיל דמפשטות הגמ' (שבת קלג:) משמע דרק אם עשה החיתוך בשבת והפריעה במוצ"ש, אז חייב חטאת. אבל אם לא גמר לעשות הפריעה במוצ"ש לאו תיקון הוא כלל ופטור מחטאת. ואילו השאגת אריה ורעק"א כתבו, דאפי' בלא גמר לפרוע במוצ"ש חייב, דגם החיתוך לבד חשיב תיקון.
וכתב האבני נזר דיש לומר להיפך, דאם לא גמר לעשות הפריעה במוצ"ש, אז ודאי חייב חטאת, כיון דעדיין הוא ערל ולא קיים המצוה, וחילל שבת בחינם. והחידוש של הגמ' הוא דאפילו אם עשה הפריעה במוצ"ש, ג"כ חייב, אע"ג דבמוצ"ש נעשה מהול, מ"מ בשבת עדיין לא הוי מהול.
וז"ל: גם יש לומר דאם לא גמר [לעשות הפריעה במוצ"ש] ודאי חייב, דלא נעשה המצוה, ועדיין הוא ערל כמו שהיה, אך אם גמר במוצ"ש, הרי יצא מכלל ערלות. ואף דהרמ"א (יו"ד סי' רס"ב ס"א) דמל בלילה צריך להטיף דם ברית, הכא הטיף דם ברית וגם יצא מכלל ערלות, [ולכן הוי דפטור, ולכך] הוצרך להשמיענו דחייב. ואף שאם היה פטור בזה [אם עשה החיתוך בשבת, א"כ] גם כשלא גמר [לעשות הפריעה במוצ"ש] היה פטור, כיון שבידו לגמור, כמו אם התחיל באמצע יום דפטור ליכול למימר עבידנא פלגא דמצוה, מ"מ עיקר החידוש [של הגמ' הוא] מה שחייב אם גמר [הפריעה במוצ"ש]. סוף דבר, כת"ד כתב שבדיעבד מבואר להדיא [דאינו חייב אלא בגמר המילה בחול], ואינו כן, והוא דקדוק קלוש, ועל כיוצא בזה ראוי לומר 'מדקדקי עניות מעבירין וכו' להוציא דין שמחוצה מן הדעת, לחייב בגמר שעשה במוצ"ש', עכ"ל.
'שמן המאור'
להגה"ק רבי מנחם מנדל אפרים פישל ב"ר דוד טרייבר זצ"ל, המגיד מסאסוב
תלמידו של הרה"ק ר' מאיר מפרימישלאן ורבי אורי ה"שרף" מסטרעליסק זי"ע כתב בהקדמת ספרו
וכל מי שילמוד בספר הזה בכלל אחינו בני ישראל, יפתח להם ארובות השמים ברכה עד בלי די מפתח הפרנסה והצלחה ורחמים וחיים ושלום ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים וכו'. והשי"ת יעזור לכל מי שיעיין בזה הספר, יזכה לזכך לבבו, ויזדככו כל אבריו, ויהיו כולם אהובים וכולם ברורים לעשות רצון בוראם, ויזכה לשתי שולחנות כשרה, בהצלחה וטובה וחיים ושמחה בתפארה, ויגבה מזלו למעלה בגזירת הבורא, ויזהיר כזוהר הרקיע כשמש ברה
ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו. קשה וכי אברהם שכח מה עשה לכמה מלכים, ונתן הקב"ה העפר לחרבות כמו שאמרו חז"ל, וכאן ירא אולי יהרגו אותו. גם קשה הלשון 'ואותך יחיו', וכי אברהם הרע עינו על חייה, לא תהא אלא אשה בעלמא. וגם הלשון קשה 'ואותך יחיו', וכי הם יתנו לה חיים, הל"ל 'ואותך לא יהרגו'. אבל 'ואותך יחיו' משמע שיתנו לה חיים. גם קשה הלשון 'למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך', מהו הכפל ושינוי הלשון. גם קשה אברהם אשר היה ראש המאמינים, יקווה לבני אדם שייטב לו בעבורה.
ונראה לי, דאמרו חז"ל דאסור להנות ממעשה ניסים, ואברהם היה צריך לפרנסה, וגם היה צריך להנצל ממיתה, כי היה רעב בארץ, והיה צריך לפרנסה, ורצה שיעזרו לו השי"ת בדרך הטבע בכל הצריך לו, לכן אמר 'ואמרו אשתו זאת והרגו אותי', שאין כוונתו שרוצים להרוג אותי, כי לא היה ירא מאברהם, אלא שרוצים להרגו, והם לא יועילו לו, והיינו 'והרגו אותי' ע"י נס, ולא רצה שיעשה לו נס, אלא רצה שהקבה יעזור לו בדרך הטבע, וגם היה חושש עליה שיתנו לה פרנסה, וזהו 'ואותך יחיו', שיספיקו לך מים ומזון, וזהו ג"כ אינו בדרך הטבע, ורצונו היה שיעזרו לו בדרך הטבע ע"י שיפרנס אותה כדרך כל הארץ.
ולכך אמר שתאמר שהוא אחיה ויאהבוה מחמתה, ויתנו לו מתנות, והוא יספיק לה פרנסה, וזאת היא בדרך הטבע שאיש עני נושא חן ונותנין לו מתנות, והוא היה עני באותה שעה, כדכתיב 'ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה', מפני הרעב כדי להחיות את נפשו. וזהו שאמר 'למען ייטב לי בעבורך', ר"ל שיתנו לי מתנות, וזאת תהיה לצורך פרנסה, וזהו 'בעבורך', בשביל פרנסתך, שאני אפרנסך כדרך כל הארץ, ולא הם יחיו אותך, אך הם יתנו לי מתנות, ואני אקבל זאת בעבורך כדי לפרנסך, [ובזה מתורץ מדוע במלך סדום לא רצה לקבל, כי שם היה לו פרנסה כמש"כ 'ולא תאמר אני העשרתי את אברם']. וממילא 'וחיתה נפשי' שאחיה בדרך הטבע, וזהו 'הכל בגללך', בגלל דבריך, ובגילגול תגלגל עלינו כל זאת, והאי 'בגללך' קאי על הכל, ולא קאי על 'וחיתה נפשי' לבד.