Skip to content
קובץ גליונות

עמק השבוע - פרשת לך לך

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout
עמק השבוע

עיונים וביאורים במהות ימי השבוע
מאת הרה״ג ר׳ ראובן מלך שווארץ שליט״א
מחבר סדרת הספרים גינת ראובן, עמקי ראובן, פסקי ראובן, מנחת ראובן ומעינות ראובן
פרשת לך לך תשפ״ז והימים שסביבותיה | גליון קלז | שנה ג

חודש מרחשון ההיפך מחודש תשרי

הנה מבואר בכ״מ בשם האריז״ל דהי״ב חדשים הם כנגד הי״ב שבטים לפי סדר הדגלים וסדר הקרבת קרבנות הנשיאים ומתחילים מניסן, ולפ״ז נמצא דחודש מרחשון הוא כנגד מנשה.

והנה עי' בבראשית (מ״א:נ״א) דכתיב "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי". עי' ברבנו בחיי ובחזקוני וברד"ק ובבכור שור ובעוד מקורות ד״נשני״ היינו מלשון שכחה. הרי מבואר דהשם "מנשה" הוא על שם השכחה. ועיין במדרש בראשית רבה פרשה ע"ט פסקה ה' דאיתא ויבא יעקב שלם וכו' ר' יוחנן אמר שלם בתלמודו אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני אלהים את כל עמלי ולהלן הוא אומר נפש עמל עמלה לו. הרי מבואר דהשם מנשה מורה על שכחת התורה ומסורת יעקב אבינו. וא"כ נמצא דחודש מרחשון הוא מיוחד לבחינת שכחת התורה.

והנה כיון דקוב"ה ואורייתא חד הוא א"כ שכחת התורה הוי להיפך מהשראת השכינה, וא"כ חודש מרחשון הוא מיוחד לבחינה להיפך מהשראת השכינה.

ולכאורה הדברים מתאימים עם הא דאין שום יום טוב בחודש מרחשון. והנה חוץ מתמוז וטבת אין חודש אחר דלית ביה יו"ט (חוץ מאלול אבל אלול הוי חודש של התעוררות לחזור מהמדרגה התחתונה של אב, וי"ל דלכך אין בו יו"ט דהוא התעוררות לבוא לימים טובים של תשרי), דאפילו בשבט ואייר יש ימים טובים דבשבט יש ט"ו בשבט ובאייר יש פסח שני ול"ג בעומר.

ועיין בספר שם משמואל פרשת נח שנת תרע"ד דאיתא וז"ל בתקו"ז עקרב (שהוא המזל של מרחשון) עקר ב' היינו דעקר ביתא דשכינתא, היינו דכל החורבן ועקירת ביתא דשכינתא אם כי נראה לכאורה לנפילה של שונאי ישראל אין הדבר כן אלא הנפילה היא קימה כנ"ל, כי הרי זה סותר ע"מ לבנות במקומו בנין טוב מן הראשון שיהי' מעשה שמים כבזוה"ק שעל בנין זה אמרו בשירת הים מקדש ה' כוננו ידיך ולא מעשה ידי אדם, וזה שרמזו סתירת זקנים בנין, וזה שעקרב שהוא עקירת ביתא דשכינתא מאין באה ומאין מוצאה ואמר שהוא מצירוף נ' בריח כנ"ל, ומשניהם צר עקרב בעולם ולא מאות נ' לבדה, ואמר עוד וחשון בשנה, עפ"י מה שהגיד הרה"ק מהר"ם מרימנוב זצללה"ה שכל גזירות האומות תחילתן בחשון משום חטא ירבעם שעשה את החג בחודש השמיני אשר בדא מלבו. עכ"ל. ועי' גם בפרי צדיק פרשת בראשית אות ט"ו דאיתא וז"ל איתא מהרב הקדוש ר"מ מרימונוב זצוקללה"ה שבחדש מרחשון הם רוב גזירות מפני שאז נתחלקה מלכות בית דוד, כי צורת החודש הזה בגשמיות התחלת ימי גשמים שאין דעתן של בריות נוחה וגשם דולף טורד והעלה נבל ונופל ונקרא מקודם חודש בול שבלה הכל, וכמו בגשמיות כן ברוחניות מעותד חודש זה לנפילה, וע"כ היתה אז תחילת נפילת עשרת השבטים בימי ירבעם שחידשו חג בחודש הזה, ומזה נסתעפו כל הגזירות בגלות כנ"ל. עכ"ל.

נמצא מכל הנ"ל דמרחשון הוא ממש להיפך מחודש תשרי, דבחודש תשרי היתה בחינת דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ועשינו זכר לענני הכבוד המורים על השראת השכינה בדרגא הכי גבוה. והיודע כל זה יכול לחזק עצמו ולראות שיעבוד ד' בכל מצב, בין במצבים שיש יותר קירבה כחודש תשרי ובין במצבים דהוי בבחינת פחות קירבה כחודש מרחשון, ולפום צערא אגרא.

חודש מרחשון "ימים רגילים"

הנה יש חילוק בין מרחשון לטבת ותמוז, דבטבת ותמוז אף דאין ימים טובים אבל יש תעניות, משא"כ במרחשון דאין שום "יום מיוחד", דאין ימים מיוחדים לטוב, ואין ימים מיוחדים להיפך ח"ו, אלא הוא החודש היחיד שכל ימיו הם "ימים רגילים". [וגם באלול אין ימים מיוחדים אבל שאני אלול דכל הימים הם מיוחדים, שהם ימי הכנה לראש השנה]. ועד"ז י"ל דבכל חודש חוץ ממרחשון יש ימים שאין אומרים תחנון או שאומרים יותר תחנונים וסליחות, דבימים טובים אין אומרים תחנון ובתעניות אומרים יותר תחנונים וסליחות, [וגם באלול יש ימי סליחות], רק בחודש מרחשון בכל החודש מתפללים ואומרים תחנון כרגיל. ע"ע לקמן.

חודש מרחשון "ימי רביעה"

הנה עיין במס' תענית ובהרבה מקורות אחרות, שזמני גשמים נקראו "רביעה". ועיין במס' תענית דף ו' ע"ב דהגמ' מסבירה למה זמני גשמים נקראו "רביעה", אמר רבי אבהו מאי רביעה לשון דבר שרובע את הקרקע כדרב יהודה דאמר רב יהודה מיטרא בעלה דארעא הוא שנאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה. [ועע"ש דאיתא אמר רבי אבהו מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה]. הרי שיש בירידת גשמים ענין דזיווג.

[עיין בשו"ת חת"ס ח"ז תשובה ל"ד דאיתא וז"ל והנה כל עניני זיווג איש ואשתו מצינו דוגמתו בגשמים, דאמרינן במס' תענית לעיל דף וי"ו ע"ב א"ר אבהו למה נקרא שמו רביע דבר שרובע את הקרקע כדר' יהודא דא"ר יהודא מיטרא בעלה דארעא, עוד שם דף ח' סוף ע"א בזמן שהשמים נעצרין מלהוריד טל ומטר וכו' עיי״ש, ואיתא שם דף ח׳ ע״ב א״ר שמואל בר נחמני מאי דכתיב אם לשבט אם לארצו וכו', ופרש״י שם דאם נגזר עליהן גשמים לפי מעשן רוב מעשיהם לרעה ושוב חזרו בתשובה הקב״ה מורידן להרים וגבעות שאין מקום ישוב, והיינו ממש כזיווג, וכן להיפך, וכו' קודם יצירה מזווגין לו כפי הנאות, ושוב משתנה כפי מעשיו. עכ״ל. ועי' בס' דברי יהושע להג״ר יהושע הלר בביאור ברכת גבורות גשמים דאיתא וז״ל אשר הקישור הזה שבין שמים וארץ ע״י הגשמים הוא ממש כעין הקישור אשר בזיווג גבר בעלמה ע״י הורקת הטפה הזרעיית הבאה מכח האב לכן אמרו ז״ל ריש תענית מאי גבורות גשמים אר״י שיורדין בגבורה כי לזה הונח שם גבורה כאמור. עכ״ל].

(ועי' ברש״ש למס' מו״ק דף ב' ע״א דאיתא וז״ל גמרא ומאי משמע דהאי בית הבעל לישנא דמייתבותא כו' ק״ל מדוע לא קאמר דלהכי נקרא בית הבעל משום דמיטרא בעלה דארעא הוא, תענית ו' ב', ולכן נקרא רביעה שרובע את הקרקע וכדכתיב והולידה והצמיחה, עיי״ש שוב ראיתי בהריטב״א שהביא כן בשם הירושלמי, וכן הרמב״ם ברפ״ח דפאה הבליע טעם זה בנעימת לשונו. עכ״ל).

[ראיתי דאפשר שיש נפק״מ מהענין דזיווג דאיכא בירידת גשמים. דעי' בספר בניהו בן יהוידע על תענית דף ז' ע״ב דאיתא וז״ל ידוע מה שאמרו רז״ל בראשית רבה נ״ג ח' כיון שנפקדה שרה נפקדו כמה עקרות עמה, והטעם מפורש בספרי המפרשים ז״ל כיון שנפתח צינור של נס זה בפקידת שרה או רבקה, אז נפתחו בנקל צינורות של נס כזה לכמה עקרות, אף על פי שאינם ראויים לנס זה, והנה כאן בירידת הגשמים נעשה ענין פקידת עקרה, כי ירידת הגשמים הם ענין עיבור ולידה, וכמו שאמרו בגמרא דף ו' ע״ב בגשם מאי לשון רביעה שרובע את הקרקע, דאמר רב יהודה מטרא בעלה דארעא הוא, דכתיב כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה, וכן אמר רב יהודה טבא שתא דטבת ארמלתא, וכן אמר לקמן דף ח' ע״א נאמרה עצירה באשה ונאמרה עצירה בארץ ונאמר לידה באשה לידה בארץ ע״ש, נמצא הארץ היא כדמיון אשה, שמתעברת ביום הגשמים מן הגשם, ויולדת אח״כ כשתוציא צמחה, ולפי זה כמו שאמרו רז״ל כיון דנפקדו שרה ורבקה נפקדו כמה עקרות מטעם האמור, כיון דנפתח הצנור של שפע זה נפתח דוגמתו לאחרים, כן הענין כאן כיון שירדו גשמים לעולם שבהם מתעברת הארץ, אז יהיה שפע כזה של עיבור גם בבני אדם, שיהיו הנשים מתעברות מבעליהם, וזה העיבור של האשה שמתעברת מבעלה ממנו נקרא בבנים בשם ישועה, כדאמרן לעיל, לזה אמר אפילו שפע עיבור שהוא ישועה אשה פרה ורבה בו, שיתרבה זה שפע בבנים אצל כמה בני אדם. עכ״ל. ועיי״ש בדף יא ע״א דאיתא וז״ל אסור לאדם שישמש מטתו בשני רעבון נראה לי בס״ד הטעם וכו' עוד נראה לי בס״ד, דאמרו בגמרא מטרא בעלה דארעא הוא, וכן אמרו נאמרה עצירה באשה ונאמר עצירה בגשמים, נאמרה לידה באשה ונאמרה לידה בגשמים, נמצא עצירת גשמים הוא ענין ביטול תשמיש איש עם אשתו, ולהיות כי על הרוב הרעב בא מכת עצירת גשמים, לכן כמו שהארץ אין לה תשמיש עם בעלה שהוא המטר, כן ראוי האדם שיתנהג עם אשתו כן. עכ״ל עיי״ש. וז״ל דאיתא בדף כג ע״א בעתם בלילי שבתות ובלילי רביעיות נראה לי בס״ד דאמרו בגמרא בפרק קמא מטרא בעלה דארעא, והוא זמן ועונה השוה לבני אדם יושבי הארץ הוא בליל שבת, לכן גם זיווג הארץ עם שלה בעלה המטר הוא בליל שבת, והואיל והתחלת ההכנה של השבת היא מליל רביעי, לכך גם לילי רביעי הוא ראוי להיות בו עונה של גוף הארץ, ולכך הקדים במאמר לילי רביעיות ללילי שבתות, כי ההתחלה מן לילי רביעיות. עכ״ל. (ויש להוסיף, שהגשמים יורדים פעמיים בשבוע דומיא דהעונה לסתם בני אדם, ובפשוטו מקיימים מצות עונה בליל שבת ובעוד פעם א' בשבוע, ובפשוטו היינו בליל רביעי שהוא א' מהלילות האמצעיות). ועי' בחדושי אגדות למהר״ל במסכת חולין דאיתא וז״ל לעפר סוטה, וזה מפני כי האשה נמשלה לקרקע עולם, שהרי המים שהוא המטר הוא כמו בעל לארץ דהיינו שניהם ואלו אמרו מטרא בעלה דארעא העפר שהיא כמו האשה והמטר שהוא בעל לארץ אינם משקרים זה לזה, כי אין העפר מקבל כלל מאחר וכו' הזה העפר מורה על האשה אשר היא דביקה בבעלה ואז הבעל נקרא מקור חיים ואפשר זה שגם צריך למחוק השם תוך המים מפני שהקב״ת הוא מחבר איש ואשה ונתן שם י״ה ביניהם ולכך ימחוק השם למים. עכ״ל. הרי דנפק״מ מהא דירידת גשמים הוי ענין זיווג היא דהמצוה דעפר סוטה הוא לחבר עפר ומים ולמחוק שם שמים בתוכם].

והנה יל״ע מהו בדיוק הדמיון לזיווג. (והנה בפשוטו י״ל דהגשמים עצמה ירידת היא כעין ביאה, דהגשמים הוי הזכר והקרקע הוי הנקיבה, והגשמים נכנסים לקרקע כמו זכר ונקיבה. ולכאורה כן משמע מדברי המהר״ל הנ״ל שכתב וז״ל העפר שהיא כמו האשה והמטר שהוא בעל לארץ אינם משקרים זה לזה, כי אין העפר מקבל כלל מאחר וכו' הזה העפר מורה על האשה אשר היא דביקה בבעלה ואז הבעל נקרא מקור חיים. עכ״ל. וכן משמע מדברי הבניהו בן יהוידע הנ״ל בביאור הא דאסור לשמש מיטתו בשני רעבון. אבל יש מקורות אחרות שנראה מהם דהמושג ד״ביאה״ שיש בירידת גשמים אינה ״ביאה״ בין הגשם והקרקע, אלא היא ביאה בין המים העליונים והמים התחתונים. דעיין בירושלמי במס' ברכות פ״ט ה״ב ובמס' תענית פ״א ה״ג דאיתא תני רבי שמעון בן אלעזר אומר אין לך טפח יורד מלמעלן שאין הארץ מעלה כנגדו טפחיים ומה טעם תהום אל תהום קורא לקול צנוריך אמר רבי לוי המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות מה טעמא תפתח ארץ ויפרו ישע תפתח ארץ כנקיבה הזאת שהיא פותחת לפני הזכר ויפרו ישע זו פריה ורביה וצדקה תצמיח זו ירידת גשמים אני ה' בראתיו לכך בראתיו לתיקונו וליישובו של עולם רבי אחא ותני לה בשם רבן שמעון בן גמליאל ולמה נקרא שמה רביעה שהיא רובעת את הארץ. ועי' בפירוש הגר״א לספר יצירה פ״א מי״א דאיתא וז״ל שכן הוא בירידת המטר שעולין מיין נוקבין מן הארץ בעבים ואח״כ יורד בעבים מים העליונים שעל הרקיע שהם דכורין ובה מתברכין מים התחתונים ויורדין לברכה וע״ז אמרו משיצא חתן כו' ואמרו מטרא בעלה דארעא ואמרו מאי רביעה כו', והמים העליונים הם טיפת מוח הזכר כי הן בחכמה כו', והמים תחתונים הן טיפת מוח נקבה כי הארץ שעל המים הן חכמה של הארץ כמ״ש. עכ״ל. ועי' בהמשך דברי הס' דבר יהושע הנ״ל דאיתא וז״ל ואולם מצינו במקום אחר כינה הכתוב גם תואר עוז לירידת גשמים וכו' הנה אמרו ז״ל אר״ש אין לך טפח יורד מלמעלה שאין התהום עולה כנגדו טפחיים נמצא כי התעוררות המים התחתונים הם כפליים מן המים העליונים היורדים ארצה והרי כאן שני מיני מטר א' מן העליונים ולעומתה שתים מן התהום התחתון וכו' והנה אמרו ז״ל בבראשית רבה א״ר לוי המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות והם אומרים אלו לאלו קבלו אותנו מיד הם מקבלים אותם הה״ד תפתח ארץ כנקיבה זו שהיא פותחת לזכר ויפרו ישע שהן פרין ורבין וכו' הרי שדימו ענין התחברות המים העליונים עם התחתונים כענין זיווג איש ואשתו והמים התחתונים פותחין לעליונים לקבל אותן לבוא אל קרבנה. עכ״ל. וע״ע לקמן).

והנה לכאורה צ״ל שיש איזה לימוד מהא דגשמים ירידת בין דמיון שיש להענין דזיווג. ולכאורה י״ל דהאי לימוד שייך להא דאיתא בכ״מ במפרשים שיש בהורדת גשמים ענין ״חיבור שמים וארץ״.

עיין לדוגמא, במס' חולין דף ס' ע״ב דאיתא רב אסי רמי כתיב ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא וכתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו ללמדך שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. ועיי״ש בחדושי אגדות למהר״ל דאיתא וז״ל ללמדך שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים דוקא לתפלתן של צדיקים ולא לתפלתן של רשעים, מפני כי התפילה היא כמו הקרבן כמו שאמרו במקומות הרבה, ומפני כך רוצה ומתאוה לתפלתן, שנושאים נפשם אל הש״י, ודבר זה מתאוה אליו הש״י, בתפילתן, ולפיכך היו הדשאים עומדים על פתח הארץ, עד שהתפלל האדם והיה מחבר העליונים לתחתונים, כי המטר הזה בא מלמעלה למטה, ודבר זה היה על ידי האדם, כי האדם הוא בין העליונים לתחתונים והאדם הוא מחבר עליונים ותחתונים ביחד, ולפיכך עמדו הדשאים על פתח הקרקע ולא היה כאן מטר מן עליונים לתחתונים שלא היה כאן חבור עליונים ותחתונים שיתנו העליונים הגשמים למטה עד שהאדם שהוא בין עליונים ותחתונים הביא המטר מן עליונים לתחתונים ע״י התפלה שהתפלל האדם שהוא בתחתונים אל עלתו יתברך, ואז עליונים ותחתונים מתחברים ובאים הגשמים מעליונים לתחתונים ולא קודם. עכ״ל.

ועיין במהרש״א במס' כתובות דף ה' ע״א דאיתא וז״ל מעשה ידיהם וכו' ומאי ניהו מטר הוא מבואר כמו שבארנו שהצדיקים במעשה ידיהם מצרפים הרחמים אל הגבורה ומאי ניהו בא שהוא ממקום הרחמים מהשמים אל מקום הגבורה שהיא בריאת הארץ וע״כ נקראו גבורת גשמים אף שהם חיים לעולם ע״ש שהם באים בצירוף הגבורה. עכ״ל.

ועיי' בשפת אמת על תענית דף ב' ע״א דאיתא שם בגמ' וז״ל ומנלן דבתפלה כו' לא זכיתי להבין כוונת הגמ' דהא חכמים תיקנו להזכיר גבורת גשמים תוך הזכרת כל הגבורות ואפי' אם אין הגשמים מיוחדים בזכות התפילה למה לא יזכירו נמי גבורות הגשם, ואע״ג דבימות החמה אין מזכירין י״ל כדאמרי' לקמן בגמ' משום דלאו זימנייהו ואפשר עיקר קושית הגמ' היא הואיל דאפי' בדיעבד אם לא הזכיר גבורת גשמים מחזירין אותו, וס״ל להגמ' דבהשמיט דבר פרטי כמו מתיר אסורים וכדומה אין מחזירין אותו וע״כ דגשמים שייכי לתפלה טפי מכל מילי עכ״ל. וצ״ע.

(ועי' במס' תענית דף כה ע״ב דאיתא אמר רבה לדידי חזי לי האי רידיא דמי לעיגלא ופירסא שפוותיה וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה. ופרש״י וז״ל בין תהומא עילאה לתתאה לאוקיינוס, הרקיע ורקיע. עכ״ל. הרי דמקומו של השר הממונה על הגשמים הוא במקום שמתחברין הרקיע והארץ).

וי״ל דלכך ירידת גשמים היא דומה למעשה ביאה, דזה מראה שירידת גשמים היא ענין חיבור שמים וארץ.

והנה עיין במס' תענית דף ו' ע״א דאיתא (ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש) תנו רבנן יורה במרחשון ומלקוש בניסן אתה אומר יורה במרחשון ומלקוש בניסן או אינו אלא יורה בתשרי ומלקוש באייר תלמוד לומר וכו' תנו רבנן יורה במרחשון ומלקוש בניסן אתה אומר יורה במרחשון או אינו אלא בחדש כסליו תלמוד לומר בעתו יורה ומלקוש מה מלקוש בעתו אף יורה בעתו וכו'. הרי מבואר ד״יורה״ הוא מיוחד למרחשון.

והנה אפשר דרק הזמני גשמים ד״יורה״ נקראו ״רביעה״, דעיין במס' תענית דף יד ע״ב דאיתא תניא אין גוזרין יותר משלש עשרה תעניות על הצבור לפי שאין מטריחין את הצבור יותר מדאי דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר לא מן השם הוא זה אלא מפני שיצא זמנה של רביעה. [לכאורה ש״א דרק ״יורה״ נקרא רביעה לאפוקי ״מלקוש״, דהא ״מלקוש״ הוא כשגשם יורד על המלילות ועל הקשין וממלא את התבואה בקשיה (כדאיתא במס' תענית שם) וא״כ אין הגשם יורד על הקרקע כדי להצמיח פירות, ולא הוי מעין מעשה ביאה].

והנה כיון ד״יורה״ במיוחד נקרא ״רביעה״ ויורה הוא מיוחד למרחשון, נמצא ד״רביעה״ הוא מיוחד למרחשון.

ויש להוסיף דעכ״פ ״רביעה״ הוא מיוחד למרחשון, דהא רביעה היינו גשמים וכנ״ל, ומהותו דמרחשון במיוחד נקבע ע״פ הגשמים. [ועיין בספר מלכים א' פ״ו פל״ח דכתיב ״ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החדש השמיני כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטו ויבנהו שבע שנים״, ועיי״ש ברד״ק דאיתא וז״ל בירח בול הוא מרחשון כמו שאמר החדש השמיני ונקרא כן מפני שמתחילין בו הגשמים ענין מבול. עכ״ל. וכן עי' ברד״ק על ירמיה פ״ג פ״ג דאיתא וז״ל והמטר היורד במרחשון והוא הנקרא יורה ומורה וכן בדברי רז״ל יורה במרחשון ומלקוש בניסן כי אלה שני הזמנים הם זמני המטר לצורך התבואה וברוב הזמנים רוב המטר יורד במרחשון לפיכך נקרא ירח בול מענין מבול. עכ״ל. ועי' בגליון קולמוס י״ח דאיתא לגבי חודש מרחשון וז״ל מפרשי תיבות מצאו כי המלה מרחשון מתחלקת לשנים, מר חשון, החלק הראשון מר פירושו טפה ובא מן הפסוק הן גויים כמר מדלי (ישעיה מ':ט״ו), החלק השני חשון נובע מהמילה חשרת שמובנו אוסף טיפות המים המצטבר בעננים לפני ירידתן ארצה בצורת גשם, המקור בא מן הפסוק וישת חשך סביבותיו סכות חשרת מים עבי שחקים (שמואל ב' כ״ב:י״ב), וכו' רבי יעקב עמדין בסידורו בית יעקב כותב נסגר שער העין ונפתח שער המים לחודש מרחשון על שם שמתחילים ימי הגשמים בו וארעה בו ירידת המבול ושואלין הגשם בא״י דבריו אלה מהווים למעשה את מהותו ותכליתו של חודש זה שעיקרו הוא ירידתן של גשמים וכו'. עכ״ל].

שני אופני ירידת גשמים

עיין באדרת אליהו בפ' בראשית וז״ל ואד יעלה מן הארץ בבראשית רבה (י״ג:י') פליגי ר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן אמר אין עננים אלא מלמעלה שנאמר (דניאל ז':י״ג) וארו עם ענני שמיא וריש לקיש אמר אין עננים אלא מלמטה שנאמר (תהילים קל״ה:ז') מעלה נשיאים מקצה הארץ, ובפרקי ר' אליעזר (פרק ה') אמר בזמן שישראל אין עושין רצונו של מקום ממים התחתונים הם שותים ומפני שישראל במעשיהם הנאותים מחברים שמים וארץ אז יורידו הגשמים מלמעלה, ואם לא נעצרים מלמעלה וזה שאמר ״ואדם אין לעבוד את האדמה״, כמו ״לעבדה ולשמרה״, ולכן ״ואד יעלה מן הארץ״ מפני שלא היו זכות מעשים להוריד הגשמים מלמעלה, אז אד עלה מן הארץ, שעננים שתו מן מים התחתונים, ואמר ״מן הארץ״ מפני שהאידים עולים מן תערובת הארץ ויסודותיה. עכ״ל.

הרי מבואר להדיא שיש שם שני מהלכים יורד, חדא, ממים תחתונים, ואידך, על ידי חיבור שמים וארץ.

וי״ל דהמהלך דירידת גשמים ממים תחתונים הוא מהלך דירידת גשמים ״בדרך הטבע״, דעיין בספר אמת ליעקב על אגדות הש״ס להגאון בעל נתיה״מ בריש מסכת תענית דאיתא וז״ל אמרו חז״ל במדרש כשישראל עושין רצונו של מקום הגשם יורד מן השמים ואם לאו יורד מן הים וידוע שכשהשפע יורד מן השמים שמשפיע להזרעים ע״י שפע קודש עד שמוליד להאוכלין שפע קדושה משא״כ כשיורדין מן הים לבד שאין בהם שום שפע קדושה, וידוע כשהקב״ה רוצה להשפיע מדת טובו לעולם אף שישראל אין עושין רצונו של מקום מ״מ לזה צריך מדת נצח וגבורה לנצח מדת הדין כי לעולם מדת הדין מקטרג כי אין אדם צדיק בארץ וכו' ולזה קראו אותו גבורת גשמים ולזה מזכיר אותו בברכת אתה גבור שיש בהם מדת גבורה ואח״כ שואלין על המטר ואמר שאם ח״ו רבו חטאינו כל כך עד שאין אנו ראוין ח״ו לגבורת גשמים מבקשין על כל פנים שעל לא יגרום חטאינו ממניעת המטר ושלא יהיה ח״ו כליה בעולם ולזה אמר וכל מכל גשמים באזכרה וכו', עיין בתוס' שהקשו בשאלת הגשמים שואלין מטר ולא אמר גבורת גשמים כמו באזכרה וכו', עיין בתוס' שהקשו דליתני כח או גדולה ולענ״ד נראה ליישב דהנה לכאורה קשה להבין דמאי נפק״מ דהגשמים נקראין גבורות וגם מה ענין גבורה יש בהגשמים ונראה שרצה להורות לנו שלא נאמר שהגשמים באים בשיעור ובזמן שהיוצר הטביע בשעת בריאת בראשית ונוכל לחשוב זמן הגשמים בחשבון הילוך החמה והמזלות ולזה אמר שאף שבאמת יכולין לחשוב זמן הגשמים כמ״ש רש״י בשבת גבי היודע לחשוב תקופות ומזלות עיי״ש מ״מ יש גשמים שאין באין לפי חשבון כי יש ב' מיני גשמים גשמים הבאים מן הים וגשמים הבאים מן השמים וכנ״ל וכמו שמחלק הש״ס גבי טל שיש טל של ברכה ושאינו של ברכה ה״נ יש גשמי ברכה והן הבאים מן השמים וגשמים שאינן של ברכה והן הבאין מן הים והנה הגשמים הבאים מן הים הן ע״פ הילוך המזלות אבל גשמי ברכה הבאים מן השמים הן באין ברצון הבורא ולא ע״פ חשבון הילוך המזלות ולזה בא הכתוב לומר אין חקר כלומר שאין יכול לחקור זמנים ע״פ החקירה הטבעית ויליף חקר חקר מבריאת בראשית דכמו שבריאת העולם נעשה ברצון הבורא יתברך ולא בהכרח כמו כן הגשמים היורדין מן השמים אין יורדין רק ברצונו ולא בהכרח כלל והנה כשהקב״ה רוצה להשפיע מדת טובו בעולם בא מדת נצח וגבורה לנצח מדת הדין כמש״ל ובזה מיושב קושית התוס' ומש״ה לא נאמר לשון כח וגדולה דזה מורה על כח טבעי ולכך אמר לשון גבור להורות שבא ברצונו ע״פ נצוח מדת הדין. עכ״ל. (ועיין במאירי במס' תענית דף ב' דאיתא וז״ל ומה שקראם גבורות גשמים פי' בגמ' מפני שיורדים בגבורה ורומז על בואן הרבה פעמים שלא מדרך הטבע להשגחת הק' על רוב בניו לתפילתם. עכ״ל).

ומבואר בדברי הנתה״מ שיש נפק״מ עצומה בין אם הגשם יורד בדרך הטבע או אם הגשם יורד על ידי חיבור שמים וארץ, דיש נפק״מ בכל האוכל של השנה, אם יהא ״אוכל חומרי״ או ״אוכל עם שפע קדושה״.

עמק התורה

מרן ראש הישיבה הגאון רבי דוד פיינשטיין שליט״א

ויאמר אברם אל שרי, הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך ותענה שרי וגו' [ט״ז, ו]

ופירש רש״י, וזה לשונו: ״ותענה שרי״, היתה משעבדת בה בקושי. עכ״ל. ועיין בפירוש הרמב״ן שכתב, שחטאה אמנו שרה בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לה לעשות כן וכו', ע״ש וצ״ע בזה, דהא מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, וכמפורש בדברי הרמב״ם בפ״ט מהל' עבדים ה״ח, ואם כן מה חטא חטאה שרה אמנו בזה ששעבדה בהגר שפחתה בקושי.

אכן עיין ברמב״ם שם שכתב, שאף על פי שהדין כך, מכל מקום מידת חסידות שלא יכביד האדון את עולו על עבדו, ואם כן יש לומר דלפי גודל מעלתה של שרה, היתה מידת חסידות זו - דלא יכביד עולו על עבדו - נחשבת לה כ'חטא'.

ויאמר, הגר שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי, ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת [ט״ז, ח]

הנה המלאך שאלה שתי שאלות, 'אי מזה באת', ו'אנה תלכי', והגר השיבה לו רק על השאלה הראשונה לכאורה, שהיא 'מפני שרי גברתי אנכי בורחת', ולא השיבה על ד'אי מזה באת'.

אכן הביאור בזה פשוט, דהשאלה 'אנה תלכי' שייכת רק אם עזיבתה את המקום שממנו באה היתה על מנת לילך למקום אחר, אשר בזה תוצדק השאלה לאן פניה מועדות, אמנם מכיון שהשיבה לו 'מפני שרי גברתי אנכי בורחת', הרי ממילא אין מקום לשאול 'אנה תלכי', שהרי אין היא הולכת למקום מסוים, אלא כל מגמתה היא רק לברוח ממקומה הראשון, ואל אשר ישאוה רגליה לשם תלך.

ויאמר בלבו הלהבן מאה שנה יולד וגו' [י״ז, יז]

ופירש רש״י, וזה לשונו: יש תמיהות שהן קיימות, כמו 'הנגלה נגליתי' (שמואל א' ב', כז), 'הרואה אתה' (שמואל ב' ט״ו, כז), אף זו היא קיימת, וכך אמר בלבו, הנעשה חסד זה לאחר, מה שהקדוש ברוך הוא עושה לי, ע״כ.

והנה מדקאמר הנעשה 'חסד' זה לאחר, משמע שלא בא בדבריו אלו להפליא את גודל הדבר שהבטיח השם לעשות לו, אלא עיקר כוונתו בזה להפליא את זה שיעשה השם עמי חסד כזה שלא נעשה עם אחר זולתי.

ויש לבאר הענין בזה, על פי דברי ה'חובות הלבבות' בשער עבודת האלקים פרק י', שכל אשר יוסיף הבורא טובה לאדם, ונתייחד בה משאר משפחתו ועמו ושאר המדברים, יתחייב עליה בתוספת עבודה לאלקים, בתור הודאה על אותה הטובה שיחדהו הבורא יתעלה בה, ע״ש.

וזהו שאמר אברהם אבינו כאן - 'הנעשה חסד זה לאחר, מה שהקדוש ברוך הוא עושה לי', והיינו דמכלל ההכרה בגודל החסד שנעשה עמי, הוא שיכיר בזה שלא נעשה חסד זה לאחר, ושעל כן הרי הוא מתחייב בתוספת עבודה לאלקים, בתור הודאה על אותה הטובה שיחדהו הבורא יתעלה בה יותר משאר בני אדם.

ויעל אלקים מעל אברהם [י״ז, כב]

עיין בפירוש רש״י, וזה לשונו: 'מעל אברהם', לשון נקיה היא כלפי שכינה, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום, עכ״ל. ובמדרש כאן איתא, אמר ריש לקיש, האבות הן הן המרכבה, שנאמר 'ויעל אלקים מעל אברהם', 'ויעל מעליו אלקים' (בראשית ל״ה, יג), 'והנה השם נצב עליו' (בראשית כ״ח, יג), ע״כ.

והנה בגמ' ראש השנה דף י״ח ע״ב איתא, ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו, ויש לומר הביאור בזה, דמכיון שהצדיקים הינם מרכבתו של מקום, אם כן הרי במיתתן נסתלק מקום השכינה, והויא לה מיתתן כשריפת בית אלקינו.

עמק הפרשה

הרה״ג ראובן מלך שווארץ שליט״א

וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל [י״ד, כ]

הנה מבואר הכא שאברהם אבינו נתן מעשר. אולם עי' ברמב״ם בפ״ט מהל' מלכים ה״א דאיתא וז״ל על ששה דברים נצטווה אדם הראשון על ע״ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים.

אע״פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם.

בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטווה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו, עכ״ל.

הרי מבואר דיצחק היה הראשון שהפריש מעשר, ולא אברהם, וצ״ב איך זה מתאים עם המבואר בפרשה דידן.

וי״ל דהנה איפה כתוב שיצחק הפריש מעשר, ועי' במפרשים שביארו ע״פ דברי חז״ל דבהא דכתיב בפרשת תולדות ״וימצא בארץ ההיא מאה שערים״ מבואר שהפריש מעשר, דהטעם שמדד כמה גדל היה למעשר.

וא״כ נמצא שיש חילוק בין המעשר של אברהם להמעשר של יצחק. דיצחק הפריש המעשר של התורה, דהוא זרע ודברים גידולי קרקע, מעשר מהגידולים, וזהו המעשר של התורה, אבל אברהם הפריש מעשר ממה שהשיג על ידי המלחמה, ואין זה המעשר של התורה, ולכך הרמב״ם דמיירי במצוות התורה רק הזכיר המעשר של יצחק, ולא המעשר של אברהם.

More in this printout

View the whole printout