Skip to content
קובץ גליונות

משפטי התורה: הליכות חיים

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

הזיק אתרוג באופן שכשרותו שנויה במחלוקת

שאלה

בחול המועד סוכות לאחר תפילת שחרית בבהכנ״ס מיהר ראובן לדרכו, ותוך כדי הליכה חפוזה פגע בידו של שמעון שהחזיק את אתרוגו המהודר. האתרוג שנפל ארצה נפגע באופן שכעת כשרותו שנויה במחלוקת הפוסקים, ומשכך תובע שמעון מראובן את תשלום דמי האתרוג כפי שהוא שילם עליו – אלף שקל. אכן אף שאתרוג זה נרכש לפני החג באלף שקל, אולם בחוה"מ ניתן לקנותו בחמש מאות שקל.

אלא שלעומתו משיב ראובן, מאחר וישנן דעות בפוסקים שאתרוג זה כשר לברכה, קים לי כמותם, וממילא פטור אני מכל תשלום. ולכל היותר מוכן אני להביא לך אתרוג אחר פשוט שכשר לברכה לכו"ע. מה הדין?

תשובה

ראובן המזיק צריך לשלם לשמעון חמש מאות שקל עבור הנזק שגרם לו. ואינו יכול להפטר ע"י שיתן לו בתמורה אתרוג אחר שכשר לברכה.

מקורות

המזיק לחבירו אתרוג יקר, האם רשאי לשלם לו באתרוג זול שכשר לברכה?

כתב בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' קיג) לגבי מי שהזיק לחבירו אתרוג יקר לפני החג או בחוה"מ ורוצה לשלם לו באתרוג פשוט שכשר לברכה – שרשאי לשלם בכך. וראייתו מהמבואר בגמ' ב"ק (עח:) לגבי אדם שהתחייב בנדר להקריב בהמה לעולה והקדיש לשם כך שור ובא אדם אחר וגנבו, שיכול הגנב לשלם לנגנב כבש – כי גם בכבש יצא המקדיש ידי חובת נידרו. וא"כ הוא הדין לגבי אתרוג, הלא ניתן לקיים את המצווה גם באתרוג פשוט, וממילא רשאי המזיק להפטר מתשלום ע"י שישלם לו אתרוג פשוט.

אכן בשו"ת חכם צבי (סי' קכ) חלק עליו וחייב את המזיק לשלם לניזק כפי שהיה שווה האתרוג בשעת הנזק. מאחר ושומת נזיקין נמדדת תמיד כפי שווי החפץ הניזוק בשוק לפני הנזק, וכמה הוא שווה לאחר הנזק להמכר בשוק, ואת ההפרש במחיר ישלם המזיק לניזק כמבואר בב"ק (יא.), ובשו״ע חו"מ (סי' שפז). ואין הנידון דומה לגונב קרבן של חבירו, כי שם הבהמה שנגנבה לאחר שהוקדשה אינה שווה מאומה בשוק, מאחר והיא הקדש שאסור להנות ממנו, כמבואר בגמ' בפסחים (פט:) שהמוכר עולתו ושלמיו – לא עשה כלום. וכיון שהבהמה הגזולה לא היתה שווה כסף בשוק, נמצא שהגזלן לא הפסיד ממון לנגזל, אלא גרם לו ע"י גנבתו שצריך להקדיש כעת בהמה אחרת כדי לצאת ידי חובת נדרו. והיות ואת נדרו יכול לקיים גם אם יקריב כבש בלבד, לכן יכול הגנב לשלם לו רק כבש.

מה שאין כן בכל מזיק דבר שיש לו שוויות ממונית בשוק, אפילו אם הדבר נועד לצורך מצווה בלבד כמו אתרוג או ספר תורה וכדו', מכל מקום אם הזיקו או גנבו ואבד – חייב המזיק או הגזלן לשלם לניזק כפי השווי הממוני שחיסר לו ביום שבו נעשה הנזק, ולא יכול להפטר בתשלום חפץ פשוט וזול, למרות שגם בו יוצאים ידי חובת המצווה. ולכן בנידון של החכם צבי, וכן בנידון השאלה, אם ראובן המזיק היה מפיל לשמעון את אתרוגו לפני החג, היה משלם לו אלף שקל – הסכום שבו הוא נמכר כעת בשוק. ואם הפילו בחוה"מ ישלם לו רק חמש מאות שקל, כי זהו הסכום שכעת היה שווה האתרוג להמכר בחוה"מ לפני שניזוק. ורבותינו האחרונים הסכימו לדינא עם החכם צבי, ונהגו כך להורות הלכה ולמעשה.

למה לא יוכל המזיק להפטר בטענת קים לי

כמו כן לאור האמור לא יוכל ראובן המזיק לטעון בנידון דנן שקים לו כדעת הפוסקים שהאתרוג שהזיק עדיין כשר לברכה, ולשיטתם לא הזיק לו מאומה כי האתרוג הרי נקנה אך ורק כדי לצאת עמו ידי חובת המצווה, והוא עדיין יכול לצאת ידי חובת המצווה באתרוג זה. ואף ששמעון הניזק רוצה להדר לצאת ידי חובת כל הדעות, אולם מחמת זה אינני חייב לשלם לו ממון.

כי לפי האמור, כלפי דיני ממונות שומת הנזק נמדדת אך ורק לפי שווי החפץ שהוזק בשוק, ומאחר ואתרוג כזה הרי אנשים לא מעוניינים לקנות, נמצא שכעת לאחר שהזיקו – אין לאתרוג שום שוויות ממונית בשוק. וממילא הנזק הממוני שעשה ראובן לשמעון בחוה"מ היה חמש מאות שקל.

לכאו' מוכח ברמ"א שהמזיק יכול לטעון קים לי

אלא שלכאורה מדברי הרמ"א (חו״מ סי' שו, סעי' ה) מוכח לא כך. שישנו נידון לגבי אדם שנתן לשוחט מומחה לשחוט עבורו עוף או בהמה ומשום מה, ללא כוונה, שהה השוחט במהלך שחיטתו. והגמ' בחולין (לב.) מסתפקת האם שחיטה כזו פסולה, ונשארת בספק. והרמ"א (ביו"ד סי' כג, סעי' ב) הכריע – שהשחיטה פסולה, וכך גם כתוב בכל ספרי קיצורי ההלכות שלומדים מהם השוחטים הל' שחיטה [לשון תה"ד]. ולכן טוען התרומת הדשן (סי' קפו) שלמרות ששחט בחינם – נחשב השוחט כמזיק בשגגה, וחייב לשלם לניזק את עלות העוף או הבהמה שפסל בשחיטתו, וכך גם הכריע הש"ך (חו״מ סי' שו, ס״ק י). אולם הרמ"א שם בחו"מ, וכן בפי' דרכי משה על הטור (חו״מ סי' שפו, סעי' ג) כתב, שלמרות שהבשר נאסר באכילה, אולם השוחט פטור מלשלם על הנזק, מאחר ויכול לטעון קים לי כסוברים שהשחיטה כשרה.

הרי שאף שהרמ"א מסכים לעובדה שקימ"ל להלכה שהבשר נאסר לאכילה, וממילא שוב אין הבשר שנשחט שווה מאומה להמכר בשוק, בכל זאת כתב שיוכל המזיק לומר קים לי כדעה שהבשר כשר, וזאת למרות שודאי גרם בשחיטתו נזק ממוני לניזק. וא"כ לכאורה הוא הדין בנידון דנן לגבי אתרוג.

גם להרמ"א בנידון השאלה – חייב המזיק לשלם

אמנם לענ"ד גם לדעת הרמ"א בנידון השאלה ראובן חייב לשלם לשמעון עבור האתרוג שהזיקו, ולא יוכל לומר קים לי כדעות המכשירות אתרוג כזה לברכה. והחילוק בין המקרים, שבנידון הרמ"א לגבי השוחט, בעל הבהמה נתן מרצונו ומדעתו לשוחט שישחוט עבורו, וידע מראש שלכל שוחט, אפילו מומחה, יכול לקרות תקלות פתאומיות בשחיטתו. ולכן נקרא השוחט בשם "מזיק ברשות", ואינו כמו כל מזיק אפילו בשגגה שנקרא "מזיק שלא ברשות".

ומשכך אומר הרמ"א, שהשוחט טוען לבעה״ב, מאחר והתקלה יצאה בשגגה איני נחשב כלפיך כמזיק, כי אתה הוא זה שאמרת לי לשחוט לך בהמה זו, וידעת מראש שיכולה להיווצר תקלה בשחיטה. וממילא אני התחייבתי לך לשלם מדין – פועל בלבד ולא מדין מזיק. והחיוב שלי כלפיך היה – רק אם אכשל בדבר שהינו פסול לכל הדעות, משא"כ בדבר שישנם דעות המכשירות שחיטה כזאת – לא התחייבתי לך מעולם. ולדעת התרומת הדשן והש"ך, כיון שהפסול בשחיטתו מוזכר בכל ספרי ההוראה של השוחטים, הרי שהשוחט התחייב מראש לשלם גם על תקלה כזאת אם תצא משחיטתו, למרות שהינו מוגדר כ-פועל, ולא כ-מזיק.

ולכן לענ"ד גם להרמ"א, אם השוחט יקח מעצמו בהמה של חבירו וישחוט אותה וישהה בשחיטתו בשגגה במיעוט הסימנים, אף באופן שלא יתחייב על כך מדין גנב, יתחייב מדין מזיק לשלם על הפסד הבהמה כפי המחיר בשוק. כי דבר פשוט הוא שבנזיקין דנים לפי החפץ הניזוק, והרי אף לדעות שמכשירות את השחיטה, אולם במציאות שנפסק שהוא טרף מודים הם שסוף סוף החפץ ניזוק. והוא הדין בנידון השאלה לגבי האתרוג, שגם לדעת הרמ"א יצטרך ראובן לשלם חמש מאות שקל.

מוכר אתרוגים שהזיק בשגגה לאחר שמכרו בהנחה ניכרת

שאלה

ראובן מכר אתרוגים לפני חג הסוכות בביתו. יום אחד הגיע שמעון, חבר טוב שלו מהעבר, על מנת לקנות אתרוג מהודר, ובעקבות ידידות העבר הציע לו ראובן אתרוג מהודר מאוד, ואמר לו שבעצם מחירו שמונה מאות שקל, אבל לו הוא ימכור אותו במאתים שקל בלבד. שמעון שמח ושילם לראובן מאתים שקל, והחזיר לו את האתרוג כדי שיארוז אותו כראוי בקופסה. בעת אריזתו נפל האתרוג מידי ראובן המוכר, והפיטם שלו נשבר, ראובן התנצל בפני שמעון והחזיר לו את המאתים שקל ששילם לו עבורו.

שמעון שעוסק בדיני ממונות התעורר לשאלה מעניינת, הרי ראובן טען קודם שהאתרוג שווה שמונה מאות שקל, ובמחיר זה הי' מוכר אותו לאדם אחר, וא"כ כיון שהאתרוג כבר הגיע לרשותו של שמעון, נמצא שכעת ראובן הזיק לשמעון חפץ ששווה שמונה מאות שקל, ואחרי שהחזיר לו את המאתים שקל עדין חייב הוא לו שש מאות שקל.

האם באמת יכול הי' שמעון לתבוע מראובן עוד שש מאות שקל.

תשובה

אם שמעון הי' תובע את ראובן בעוד שש מאות שקל, הי' ראובן פטור.

מקורות

אומדן דעת כל שהיא מבטלת מתנה

כתב הרמ"א (חו״מ סי' רז, סעי' ד) לגבי נתינת מתנה לחבירו, שבמתנה – דברים שבלב – הוו דברים. וביאר הסמ"ע (ס״ק י), שכשאדם נותן מתנה הרי אינו מקבל שום תמורה כנגדה, ומשכך אם ישנה אומדנה כל שהיא שעל דעת כן הוא לא נתן לחבירו את המתנה הזאת – המתנה בטלה, ואפילו שהיא רק אומדנה שבלב ונותן המתנה לא אמרה בפיו בעת נתינת המתנה.

וממילא בנידון דנן, אם יבוא שמעון בטיפשותו ויתבע את ראובן בשש מאות שקל, הרי שיטען כנגדו ראובן המוכר, כשעשיתי לך הנחה משמעותית כזאת במחיר האתרוג, דבר שאינני עושה לאף קונה, וגם שאר מוכרי האתרוגים לא עושים כזאת הנחה משמעותית, הוא רק משום החבירות שלנו. וכמו שאמרתי לך בשעת המכירה שעבורך אני עושה את ההנחה המיוחדת הזאת. והנה אומדן דעתי, וזוהי גם אומדן דעת שאר בני האדם, שאין חברות וידידות למחצה, וממילא אם הייתי יודע בשעת מכירת האתרוג שרק אני מתייחס אליך כחבר ומוכן לשם כך להפסיד שש מאות שקל, ולעומת זאת אני כלפיך נחשב כאדם זר – ודאי שעל דעת כן לא הייתי מוריד לך במחיר האתרוג. ובפרט שבאותו הזמן היו קונים רבים המהדרים במצוות שהיו רוכשים אותו במחיר של שמונה מאות שקל.

מסקנת התשובה

ועל נידון כזה טוען הרמ"א, שמספיק אפילו אומדן כל דהוא כדי לבטל את המתנה. והנחה של שש מאות שקל במחיר, לחפץ ששווה שמונה מאות שקל – מהותה מתנה, דהיינו, שראובן נתן לשמעון את האתרוג במחיר מתנה. והיות והינך טוען שאינך חברי כדי להוזיל לי בחזרה באותו החפץ שמכרתי לך הוזלה כזאת, אלא אני נחשב לך כלפי מכירת האתרוג כאדם זר – אם כן, מתברר למפרע, שטעיתי בכך שהסכמתי למכור לך את האתרוג בפחות משמונה מאות שקל, שהרי אינך שונה מכל אדם אחר. וממילא למרות שהגבהת אותו, האתרוג עדיין שייך לי, ושברתי את האתרוג שלי ולא שלך, ואין לך אלא את המאתים שקלים שלך.

החיוב בכל נושא ממוני אחר את מלוא התמורה

אמנם לענ"ד מסתבר, שכל טענת ראובן המוכר שייכת רק ביחס למכירת אותו אתרוג שלגביו נתן לו את ההנחה הגדולה, שעל זה אנו אומרים שעל דעת כן לא מכרו לו או לא נתן לו אותו במחיר מתנה, ומשכך הוא נשאר עדיין בבעלות המוכר. אולם אם למשל יומיים לאחר מכירת האתרוג [באופן שלא נשבר הפיטם] נסע ראובן עם רכבו ופגע בשגגה ברכבו של שמעון והזיקו בשווי שמונה מאות שקל, לא יוכל ראובן המזיק לטעון לשמעון אשלם לך רק מאתים שקל כפי שאתה שילמת לי עבור קניית האתרוג. מאחר וגם להרמ"א אין שום קשר בין שני הנידונים. ואין שמעון קונה האתרוג נעשה בעל חוב של שש מאות שקל כל חייו לראובן. וכשם שברור לכל, שאם למשל כעבור זמן הלוה שמעון לראובן שמונה מאות שקל, ודאי שחייב הלוה לפרוע למלוה שמונה מאות שקל ולא יפטר מחוב ההלואה אם יתן לו מאתים שקל בלבד, כי אין שום קשר בין המתנה שנתן לו במכירת האתרוג, לכל שאר עסקי הממון שיהיו בין שניהם מכאן ואילך.

More in this printout

View the whole printout