'נתת ליראיך נס להתנוסס' - 'האדם הגדול בענקים'
-מתוך שיחת מו"ר שליט"א בשל"ס בהיכל הישיבה"ק, נו"נ ע"י אחד השומעים ולא היה למראה עיניו-
הנה פרשתנו עוסקת בנסיונות שנתנסה אברהם אבינו, שמכוחם נקבע מעלתו של אברהם, והנסיון הראשון הוא במה שמבואר בתחילת פרשת לך לך שמתואר איך שהקב"ה בא לנסות את אברהם אבינו, 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך', וזהו הנסיון הראשון שבא מפורש בתורה, אולם כבר קודם לכך מרומז ענין הנסיון באור כשדים שמסר אברהם אבינו את נפשו ליפול לתוך כבשן האש, וכדברי רש"י באבות (פרק ה' משנה ג') על דברי המשנה 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו', שנסיון אור כשדים היה מקודם לנסיון של 'לך לך מארצך', וכך הוא גם דעת האבן עזרא שנסיון אור כשדים נכלל בעשרה נסיונות.
אולם דעת הר"מ בפי' המשניות (שם) ורבינו בחיי הוא שהנסיון הראשון היה 'לך לך מארצך', ורק לאחמ"כ התחילו העשרה נסיונות, וכך הוא להדיא בד' התנחומא בפרשתן (פרק ד') 'ד"א לך לך, ר' לוי בן חמא אמר, אמר לו הקדוש ברוך הוא נסיון הראשון ונסיון האחרון איני מנסה אותך אלא בלך לך, לך לך מארצך וגו' ולך לך אל ארץ המוריה', הרי מבואר שאין נסיון אור כשדים נכלל בעשרה נסיונות, והנסיון הראשון הוא מה שאמר הקב"ה לאברהם ללכת ממקומו, וענין זה תמוה טובא, האיך עמידה בנסיון כה גדול דוגמת מסירות נפש להקב"ה אינו מן המניין, ואילו שאר הנסיונות שהם לכאורה פחותים מהנסיון של אור כשדים, מהוים חלק מהעשרה נסיונות שבהם קיבל אברהם את דרגתו בכך שעמד בכולן.
והנה שנינו בגמ' בע"ז (יח.): תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו וכו' אמר לו רבי, מה אני לחיי העולם הבא אמר לו כלום מעשה בא לידך אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי. אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא', ודברי הגמ' טעונים ביאור, שהרי ר"ח בן תרדיון היה מעשרה הרוגי מלכות, ומה היה צריך למעשה דנתחלפו לו מעות בשביל שיזכה לחיי העולם הבא, ומה יש בכוח מעשה זוטא זה להעמידו לחיי עוה"ב יותר ממה שמסר נפשו על קידוש ה', ובכלל צ"ב מה הסתפק ר"ח על חלקו לעוה"ב.
ובאמת בד' הגר"א (ביאורי אגדות על מסכת ברכות פרק ט') מבאר דג' דרגות יש בעוה"ב, וחיי העולם הבא הוא הדרגה הגבוה ביותר 'ידוע שהן ג' דרגין, חלק לעוה"ב שכל ישראל כו', בהכנסן לברית, ובן עוה"ב עליו נאמר אשריך ארץ שמלכך כו', ומזומן לחיי העוה"ב מקור החיים ואלו א"צ טבילה כלל לפי ששם אינו דין כלל ויקרא שמה רחובות כו'. הרי מבואר בדבריו שיש ג' דרגות, 'חלק' לעולם הבא, 'בן' עולם הבא, ויש 'חיי' עולם הבא, וזהו הדרגה הגבוהה ביותר, ואהנ"מ כל מה שהסתפק ר"ח הוא רק על הדרגה הגבוהה של 'חיי' עולם הבא, אלא שעדיין יש לבאר מה יש בכח מעשה זוטא זה שנתן מעות שנתחלפו לו לצדקה, שזהו סיבה לזכותו לעוה"ב יותר מזה שמסר נפשו על קידוש ה'.
ושמעתי ממרן הגרא"מ שך זצוק"ל שהיה רגיל לומר בזה, שיש פעמים שהאדם מתרומם ומתעלה לרגע אחד למסור את נפשו, אולם אין זה דרגתו בחייו הרגילים של יום יום, שאין הוא עומד כל הזמן בדרגה של מסירות נפש אלא זה היה מעשה שעשה פעם אחת ותו לא, ולכך כשנתחלפו לו מעות זהו נסיון של דרגתו בחייו הרגילים, שגם בפעולות הקטנות של יום יום עומד הוא בנסיון, ולכך דווקא זה סיבה לזכות לחיי עולם הבא, ומעתה זהו הביאור בזה שלא נמנה הנסיון של אור כשדים בכלל העשרה נסיונות, שעיקר מעלת עמידה בנסיון הוא שהאדם מתרומם ומתעלה בעצם מהלך חייו, ואילו נסיון אור כשדים הוא רק לאותו רגע מסוים, ובזה אין די להגדירו כנסיון שבא להעמיד את כל מהלך חייו, כחיים של קידוש ה'.
מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו
אמנם יתכן לומר באופ"א, דהנה בדברי הגר"א באדרת אליהו מבואר שעיקר דרגתו של אברהם הוא ע"י ומכח הנסיונות, וזה מרומז בקרא ד'הלוך ונסוע הנגבה' כי עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו, היה כדי לבא לדרגה דיליה כמו שנאמר 'הלוך ונסוע הנגבה'. ויש להבין היכן מרומז בפסוק זה תוכן ענינם של הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו, שהיו בכדי שיבוא לדרגה דיליה. ומצאנו הביאור בדברי הרמב"ן (בראשית כב א) שכתב לבאר דענינם של הנסיונות הוא להוציא את כוחותיו של האדם לפועל, ומשום כך ניסה אברהם בכדי שיוציא את כוחותיו ומכח זה יבוא לדרגתו 'והאלהים נסה את אברהם ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי השם צדיק יבחן (תהלים יא, ה) כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה'. הרי מבואר בדברי הרמב"ן שאין מטרתו של הנסיון להכשיל את האדם, אלא אדרבה, כל ענין הנסיון הוא לטובתו של האדם, בכדי שיוציא מן הכח אל הפועל את צדקתו.
ובדברי מוהר"ח מוואלוז'ין (רוח חיים ע"ד המשנה דעשרה נסיונות), מבואר שכל מעלת אברהם והתואר 'אברהם אבינו', בא רק לאחר שעמד בנסיונות 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו- כאן אמר 'אברהם אבינו' ולעיל אמר מנח ועד אברהם ולא אמר 'אבינו' ירצה בזה על פי מה שכתוב מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שמסר אברהם אבינו נפשו על קידוש ה' והוא מוטבע בנו שרבים מעמי הארץ מוסרים את עצמם על קידוש ה', וכן בכל הנסיונות העשרה היו להישיר הדרך לפנינו, וכן התעוררות פתאום לאדם לילך לארץ הקודש הוא מנסיון לך, לך, וקבלת כל דעבדין מן שמיא לטב מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות השי"ת', מתבאר מתוך דבריו שקודם הנסיונות לא היה לאברהם את כל הכוחות שהוריש לבניו וקודם לכן היה אברהם סתם, אלא שהנסיונות גידלו את אברהם ולאחר הנסיונות נקרא במשנה 'אברהם אבינו' שעברו מדותיו לבניו, וזהו מה שהתבאר בדברי המהר"ל שע"י הנסיונות התעלה אברהם אבינו, וידועים דברי הגר"י הוטנר במכתבו, עה"פ 'שבע יפול צדיק וקם', דאין הכוונה לרבותא שאע"פ שנפל הרי הוא קם, אלא אדרבה, שע"י הנפילות והקשיים שיש לצדיק, בזה הוא קם שעל ידי הקשיים מתעלה הרי שזה הדרך לגדול.
למדנו שענין הנסיון הוא מלשון נס שענינו לרומם את האדם כנס, שהאדם מתגדל ע"י הנסיון, שהנסיון מוציא רצון האדם וכחו שאינו נמצא במציאות אל המציאות, ובזה גדל האדם, והקב"ה רצה לגדל את אברהם אבינו, כיון שהכיר ברצונו וכחותיו לעבוד אותו, וזה מעלת אברהם אבינו וכפי שמצאנו בד' רש"י באיוב (פ"א ג') 'אבל מאברהם אינו כן שהרי באברהם כתיב בו הגדול שנאמר כו' אלא רמז שהוא אדם גדול שעמד בעשר נסיונות לפיכך כותבין אותו שני ההי"ן ואיוב שנאמר בו גדול לא עמד אלא באחת שנאמר תם וישר וגו' מכל אותו הדור שלא נתפס על אותו עון', ומבואר בדבריו שעיקר גדלותו של אברהם הוא במה שעמד בנסיון, והתוספת של ב' ההי"ן הוא לומר שמכח העשרה נסיונות הוא נעשה האדם הגדול, ונראה הביאור בדבריו בדרך שביארנו שגדולותו של אברהם נמדדת לפי הנסיונות שעמד בהם, כיון שהנסיון מגדל ומרומם את האדם במה שמוציא את כוחותיו מן הכח אל הפועל, ולכן מכח הנסיונות הוא נעשה אדם גדול, ונמצא דעיקר בחירתו של אברהם אבינו הוא מתוך העשרה נסיונות שגדלו אותו, וזה היה יסוד מעלתו, וגם אדם הראשון נתנסה, בשביל שיעמיד את הבריאה אולם לא עמד בכך וכמו שאומרים בסליחות 'נסיתיו במצווה קלה ואותה לא נצר' היה נסיון ולא עמד בו, ולכך היה אלפים שנות תהו שבהם לא היה מי שיעמיד את הבריאה, עד שבא אברהם ונבחר בעשרה נסיונות, ואז נחלקה הבריאה לשבעים אומות שאינם ראויים לתכלית.
ולפי"ז נראה לבאר הטעם דמבואר בתנחומא ובשיטת הרמב"ם דאין אור כשדים ממנין עשרה נסיונות, כי ענין הנסיונות היו להעמיד את אברהם במעלתו, שזהו ענין נס להתנוסס ורק דרך כך זוכה למעלתו, אולם אור כשדים היתה הסיבה לעצם בחירת אברהם שהוא זה שיעמוד בנסיונות לאחר שאדם הראשון כשל בכך, ובאור כשדים זכה לעמוד במקום אדם הראשון ולהתנסות ולהיות האדם הגדול בענקים, שאדם הראשון היה בדרגה זו ומשום כך נתנסה אלא שלא עמד בנסיון ואברהם אבינו באור כשדים נבחר ע"י בורא עולם להיות במקומו ונסהו בשביל להעמיד את האדם הגדול שיעמיד את האדם המתוקן בבריאה. ויה"ר שנזכה לעבוד ולעמוד בנסיון כל ימי חיינו, אכי"ר.
השעה
מי האיש החפץ חיים
כל אחד רוצה חיים, אין אחד שאינו רוצה חיים טובים ומאושרים. ואני אומר לאנשים כל הזמן, דבר אחד אל תשכחו.
אתם רוצים חיים ומתכוננים לקבל חיים? יש פסוק בתהלים, אי אפשר לשכוח את זה. 'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'. אבל יש הקדמה לפסוק הזה, לכו בנים שמעו לי, יראת השם אלמדכם, ואח"כ 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'. ההתחלה הוא 'יראת השם אלמדכם, ואח"כ עוברים לשמירת הלשון. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. וצריך להבין, הרי יראת שמיים זה דבר מאוד כולל, והאיך שמירת הלשון זה אלמדכם יראת שמיים?.
אז דבר אחד ודאי כתוב כאן, שהביטוי הכי חזק של יראת שמיים זה נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. אני לא צריך להגיד כאן דרשות, אפשר לראות את זה בחוש. רואים יראת שמיים במי שהוא נזהר בלשונו, מי שאין לו יראת שמיים נכשל בלשונו. יראת השם אלמדכם, רוצים חיים, רוצים טוב. אנחנו קראנו עכשיו בפרשת ראה השבוע "את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". כמה פסוקים אחר כך, "ובחרת בחיים". יסוד הבחירה של בן אדם זה טוב ורע וחיים ומוות. הפסוק אומר, "מי האיש החפץ חיים", אתה רוצה חיים? "אוהב ימים לראות טוב", אתה רוצה טוב? מה הפשט "מי האיש החפץ חיים"? ודאי שהפשט הוא שהוא יחיה יותר שנים אם הוא לא ידבר לשון הרע, זה גם נכון רבותיי. יש הוכחה מהחפץ חיים. החפץ חיים אמר שאם הוא יסתלק מן העולם בגיל צעיר, אז זה חילול השם, כי הוא כל הזמן מדבר "מי האיש החפץ חיים נצר לשונך מרע", אז זה גם בפשוטו. אבל זה ודאי לא רק הפשט רק שהחפץ חיים זכה לאריכות ימים.
"מי האיש החפץ חיים", הכוונה היא שבעולם הזה יהיה לך חיים, איכות חיים, איכות חיים רוחנית. "אוהב ימים לראות טוב", מה זה טוב? טוב זה שלמות. המסילת ישרים אומר, "כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך", וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום, "ואני קרבת אלהים לי טוב". מתחילים בשלמות וגומרים בטוב. חיסרון זה רע, שלמות זה טוב. אתה רוצה חיים, איכות חיים, חיים רוחניים, חיים רוממות. אתה רוצה טוב, אתה רוצה שלמות. "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".
רבי אייזיק חבר מדבר בזה, מה החומרה הגדולה של לשון הרע? והוא מבאר כי הדיבור מגדיר את האדם, המעלה של אדם זה מדבר, זה מעלת האדם שהוא המדבר. והרי כתוב במשנה, "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ותלמוד תורה כנגד כולם". על המשנה הזאת בתוספתא, "ועל שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם". תלמוד תורה הולך כנגד לשון הרע, [זה נמצא גם בדברי המהר"ל].
ומה החיים פה ומה הפה והלשון? החיים של בן אדם זה המדבר. אדם מדבר, הוא מאבד את מעלת החיים, מאבד את מעלת האדם. זה לשון הגמרא בסנהדרין, "נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו", לעמל תורה נברא. הכוח של הפה זה תורה, זה מגדל את הבן אדם. הפגם הכי גדול, במדבר, במהות של האדם, זה בפה המדבר, זה לשון הרע. זה הצד הכי גרוע כנגד תורה. זה תורה כנגד כולם וזה לשון הרע כנגד כולם. זה שתי הבחינות, זה לעומת זה. ודוד המלך אומר לנו, אתה רוצה חיים, אתה רוצה טוב? אנחנו באים עכשיו לקבל חיים, לקבל שנה טובה ומתוקה. מה העצה? "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", זה העצה, זה העבודה שלנו.
(מתוך כנס יסוד לכולל חפץ חיים בעיון בקהילת 'רינת יוסף' בשכונת קרית יובל בירושלים - שלהי אלול תשפ"ו)
מראה באצבעו
המשך תשובות לשאלות מחג הסוכות
הרב אביאל יחיאל צדוק שליט"א
יש"כ על הדברים הנפלאים המובאים בשם מרן רה"י שליט"א, הדברים שמחים ומאירים כנתינתם ומה שיש גם דברים ממרן רה"י שליט"א המוסיפים הרבה בעבודת האדם, ובהשראת השכינה ובהכנסת השמחה אל תוך הבית, ואבוא לדון בקרקע קדם רבינו מרן שליט"א בענין השאלות שהובאו בשמו. לגבי השאלה 'ישב בסוכה' ואחר כך יברך 'שהחיינו', דהלא יתכן כבר הוא קיום המצוה מרגע הכניסה לסוכה, אך המעשה שעליו נתקנה הברכה הוא הישיבה [אליבא דהרמב"ם או האכילה להחולקים עליו, ואכמ"ל], עי' רא"ש סוכה פרק ד' סימן ג', אך שייכת הברכה לכל המצוה, וכלשון המובא [ברא"ש שם] וכ"ה בתשובות הגאונים שערי תשובה (סימן שטו) מרב צמח גאון "אף על פי שמשנכנס לה צריך לברך, כיון שאין לה קבע אלא בישיבה בסעודה ויש קידוש הכוס וסעודה סודרן לפניו על הכוס" [וכמבואר גם בלשון תר"י ברכות ו, א מדפה"ר "שהברכה שמברך בשעת אכילה פוטרת הכל עד אכילה אחרת, שהאכילה היא עיקר יותר מכל שאר הדברים, ועל כן עשו עיקר מחייבו ממנה שיברך בשעת אכילה כדי שיפטור השינה והטיול וכל מה שמשתמש בה עד אכילה אחרת", וע"ע ברא"ש ברכות פ"א סי' יג, ועי' ט"ז אורח חיים סימן תרלט ס"ק ז, וס"ק כ, אמנם עי' רמב"ן פסחים ז, א, ואכמ"ל], ולהכי יש להסמיך המעשה לברכה, שכל עניינה של הברכה היא על המעשה שיש בו קביעות [עי' ט"ז אורח חיים סימן תרמג ס"ק ב]. ויתכן עוד, דלעולם בעי' להסמיך הקיום לברכה כל מה שאפשר, ובשאר מצוות א"א לחלק הברכות, משא"כ בסוכה הוא מעשה נמשך, ואע"ג דבלולב לא מברכי' שהחיינו מיד לאחר תחילת הנענוע אף דחשיב עובר לעשייתן לפמש"כ התוס' מחמת הנענועים שבהלל או מחמת מנהגא דאנשי ירושלים מ"מ העיקר הוא בתחילה שהוא עיקר הנטילה, משא"כ גבי סוכה אין הבדל בתוכן הישיבה ברגע הראשון מהרגע השני [וכ"ה אף גבי מש"כ הגרעק"א לדון אי יכול לברך על נ"ח לאחר ההדלקה, דסו"ס העיקר הוא קודם ההדלקה].
הרב יהודה רביץ שליט"א
במה שהק' רבינו הגר"ד בסוכה דמברכים על שהחינו אחר הישיבה, ומ"ש משאר מצות שבתורה שלא חוששים להפסק ומברכים שהחינו בין ברכת המצות לבין המצוה בעצמה, והנה לכאורה יש ליישב, וכך ראיתי בדרך אמונה (פי"א מהל' ביכורים) שהק' דדברי הרמב"ם סתרי אהדדי, דלענין פדיון הבן פסק שמברך שהחינו קודם עשיית המצוה, ומשמע שבעינן עובר לעשיתן, ולענין סוכה פסק דהרמב"ם שקודם ישב ואח"כ יברך שהחינו ומשמע שאין קפידא לברך קודם עשיית המצוה,וכ' ליישב, שבאמת גם בשאר מצות היה עדיף לכתחילה לא להפסיק בין הברכה לקיום, אומנם אין לו אפשרות לקיים זה שכבר יוצא ידי חובת המצוה משא"כ בישיבת סוכה שהמצוה היא לא מעשה של מצוה אלא הישיבה נמשכת וממילא עיקר קיום המצה נמשך ממילא עדיף שפיר להסמיך את הברכה לעשיית המצוה ולאחמ"כ לברך שהחינו, ובאמת גם בברכת הפרי מצינו שנח' הפוסקים האם יברך קודם את ברכת הפרי או קודם את הברכת שהחינו, ובמשנ"ב רכ"ה סקי"א כ' שעל פרי נכון לברך שהחינו קודם ואח"כ ברכת הפרי וביאר שם בשעה"צ (י"ב) מטעם שחיישינן להפסק, ואומנם בטלית פסק המשנ"ב להיפך שיברך קודם על המצוה ואח"כ שהחינו יש לחלק, ואכמ"ל עכ"פ חזינן שיש לחשוש שברכת שהחינו הוי הפסק, וא"כ י"ל שהיכא שאפשר לברך ללא שהוי הפסק עדיף טפי. וביתר ביאור, י"ל: דהנה בשו"ע תרנא כ' "יברך על נטילת לולב ושהחיינו" קודם שיטול האתרוג כדי שיברך עובר לעשיתו" וכן נפסק במג"א תרמה כ' וז"ל "במנהגים כ' במגילה חנוכה שופר לולב גבי מצות שינענע ואח"כ יברך שהחיינו וכן נוהגין בפוזנ' ול"נ שיברך קודם [לבוש] וצ"ע במאי פליגי, ומ"ש משאר מצות שלכו"ע מברך קודם,ולכאורה י"ל עפ"י מה שפליגי הראשונים האם יש חיסרון בעובר לעשייתן בנטילת לולב, וידועים דברי התוס' פסחים ז: ועוד ראשונים שבנענוע ממשיך קיום המצוה ויכול לברך גם אחרי הנטילה כל עוד לא הוריד את הלולב מידו, ולכן כ' הגר"א שכל העצות המובאות לפוך את האתרוג וכדו' הינם רק לכחילה אבל בדיעבד יכול גם לברך אח"כ דהמצוה לא נגמרה, אומנם י"ל שעדיין אי"ז דומה לסוכה, דזה ודאי שעיקר מצות נטילת לולב כבר נתקיימה בנטילה והנענוע הוי רק המשך למצוה בשונה מסוכה שאין הבדל בין תחילת הישיבה להמשך הישיבה והכל הוי חדא מצוה, ולכן י"ל שלענין לולב פסק השו"ע לברך שהחינו קודם הנטילה שיהיה קודם עיקר קיום המצוה, משא"כ לגבי סוכה כיון שעיקר המצוה מתקיימת גם אחרי שיושב מבואר שפיר מ"ט עדיף שיברך אחרי הישיבה כדי שלא יהא הפסק בין הברכה לישיבה, ובזה יש ליישב שלענין טלית עיקר המצוה היא שהטלית תהיה עליו ולא מעשה העיטוף ולכן פסק המשנ"ב שיברך ומתעטף ואחרי שמתעטף יברך שהחינו כיון שעיקר המצוה נמשכת לאחמ"כ, משא"כ פרי פסק לברך קודם שהחינו משום הפסק, ולפי"ז מבואר שפיר שאפשר היכא לברך את השהחינו אחרי ולהסמיך את הברכה עדיף טפי ולכן כ' המשנ"ב לברך את השהחינו אחרי הישיבה בסוכה.
הרב חי"ל הלוי רובינפלד שליט"א
בס"ד כבוד הגה"ג רבי דוד כהן שליט"א ראיתי בשם כת"ה שלא מצא המקור שרבינו הגר"א אמר דמצוה היותר קשה היא מצות שמחת יו"ט, ע"כ הנני לציין מקורו והוא להגה"ק רבי אברהם שלום הלברשטאם זצ"ל מסטרופקוב בנו של הדברי יחזקאל משינווא, וכידוע דאצל הדברי חיים מצאנז ויו"ח החזיקו ודיברו הרבה מרבינו הגר"א, והנה ז"ל בספרו 'דברי שלום' עמ' פ"ט, 'ובשלחן הטהור הוסיף: שאלו להגאון החסיד רבי אליהו מווילנא זצ"ל "הגר"א", שיאמר איזהו המצוה שיותר קשה לקיימה מכל מצוות שבתורה, והשיב שחקר ודרש היטב עד הדק שבירר שמצות שמחת הרגל הוא המצוה היותר קשה בקיומה מכל מצוות התורה הקדושה, לאשר החיוב מוטל אקרקפתא דכל בר ישראל בכל שמונת ימי החג להיות שמח וטוב לב בכל הימים ובכל הלילות בלי שום הפסק רגע, ואסור להניח בכל אותו הזמן להעלות על לבנו שום מחשבות והרהור של דאגה בשום ענין שבקולם, ושום צער ויגון לא יתקרב בשמחתינו כדי שלא יבטלנו משמחה, וזה הוא דבר המסור ללב וצריך ונחוץ לזה הרגל לחזק השמחה בלב בעבודה גדולה, ואם כן זו היא המצוה היותר קשה בקיומה מכל מצוות התורה הקדושה, וכן נזכה להתחזק 'בשמחה' ע"כ. בברכת שמחת יו"ט
הרב משה ישראל שוורץ שליט"א
לכבוד מרן רה"י הרה"ג ר' דוד כהן שליט"א, מה שהק' רבינו שליט"א במדור מראה באצבעו על דברי המשנ"ב שצריך לישב מיד אחר ברכת שהחיינו קודם לישב בסוכה דמאי שנא מכל מצוה שאין חוששין להפסק. ונראה דבאמת גם בשאר מצות הוה לן למיחש אלא שכיון שאנו רוצים לברך שהחיינו קודם המצוה א"א באופן אחר משא"כ בסוכה שעדיין יושב בסוכה ושייך לברך שהחיינו גם אחרי שישב. (ובאמת יש יותר מקום לחשוש כי הוא בספק שהברכה קאי רק על עשיית סוכה שהרי מברכין גם בליל שני וא"כ הוה הפסק אלא די"ל דממנ"פ אם אינו סוכות גם אז אינו שייך ברכת לישב בסוכה).
מה שהק' רבינו על דברי הגרשז"א דמותר להוציא הישן בסוכה מאחר שישן פטור מכל המצוות והק' דהרי יש מ"ד דבעלות השחר צריך לעורר אותו משינתו ואפי' המ"ד שא"צ להעירו טעמא משום דדמיא לסעודה שהתחיל אינו מפסיק הא בלא"ה היה חיוב להעירו והרי ישן ופטור מכל המצוות. ונראה דהנה דברי הגרש"ז תמוהים ג"כ מגמרא ערוכה דאסור לישן שינת עראי שמא ירדם וצ"ע דהרי כשנרדם הוא כבר ישן פטור ממצוות וגם בשינת עראי אין בו דעת וא"כ מה איכפת לי אם נרדם. ושאלתי את מו"ר הרה"ג ר' יצחק סורוצקין שליט"א בעמח"ס גבורת יצחק והשיב דאף דבשעה שנרדם היה פטור מ"מ במה שישן שינת עראי חוץ לסוכה גרם לעצמו לפטור ממצות שינה בסוכה שהרי עכשיו פטור מלישון בסוכה וע"כ אסור לישון שינת עראי לא מפני שחוששין שיישן חוץ לסוכה רק משום שפוטר עצמו ממצות סוכה. והנה הטעם שבעלות השחר מחוייב ליכנס לסוכה כי הוא מאחר שאינו זמן שינה ממילא נחשב כשינה חדשה ומחוייב ליכנס לסוכה וא"כ כשירדו גשמים בלילה אבל ביום אין גשמים יורדים אזי הוא חייב בסוכה ועי"כ שהולך לישון עכשיו הוא פוטר עצמו ממצות סוכה של השינה ביום שהוא שינה חדשה וע"כ צריכין לעוררו דומיא דאם היה ישן שינת עראי.
מה שהק' רבינו על דברי המשנ"ב שמסתפק האם דומה מצות ישיבת סוכה כל ז' לדברי הגר"א לענין מצה וצ"ע שהרי רואים שמברכים לישב בסוכה וע"כ שיש בה מצוה. ונראה להוסיף עוד על קו' רבינו דהנה שמעתי ממו"ר הרה"ג ר' משה שמעון שאפירא שליט"א שאמר לו מרן הרה"ג ר' משה פיינשטיין זצוק"ל שמסתבר בדעת הגר"א דליכא מצות מצה רק פעם א' ביום [ויש לתמוה על זה מכמה דוכתי ואכמ"ל] ולפ"ז גם בסוכה אי נימא דדמיא לדברי הגר"א לענין מצה מ"מ לא יהיה מצוה רק פעם א' ביום ולא מצינו בשום מקום שאין לברך יותר מפעם א' ביום ברכת לישב בסוכה. וצ"ע. ונראה לתרץ קושית רבינו שליט"א שיש ב' גדרי חיובי מצוה א] מצוה חיובית שמחוייב לעשותה ב] מצוה קיומית שאם עשאה הוה מצוה ג] מצינו בקו' דברי סופרים להגרא"ו ובשערי יושר שער ד' דאף שאין חיוב מ"מ יש כעין חיוב במקצת ולכן לדעת הריטב"א קבעו חכמים לאלו דברים חובה מדרבנן ואינו רק קיומית שתלוי ברצונו לבד אם רוצה לעשותו רק שאמר הקב"ה שהוא דבר נכון לעשותו. וממילא נראה דהא פשיטא שיש בכל אכילה וישיבה מצוה קיומית של סוכה ומברכין עליה לישב בסוכה אלא שס"ל שדברי הגר"א אינו רק מצוה קיומית אלא כך הוא רצון הק' שהעיר הקב"ה שראוי כן לעשות וע"כ אמר הקב"ה שבעת ימים תאכלו מצות שזהו רצונו אף אם לא קבעו חובה וממילא נסתפק המשנ"ב אם גם במצות סוכה יש דין זה של רצון ה' שרמז בתורה בנוסף להמצוה קיומית. ובדין נוסף זה יש כמה דינים כגון פת לאכול וכן שאין לאכול פת בלפתן בלילה הראשון ועוד לשו"ת יד אליהו שאין לאכול כל ז' פת בלפתן {לפי מה ששמעתי ממו"ר הגרמ"ש בשם ר' משה פיינשטיין שהוסיף שאין מקיימין דינו של הגר"א כל ימי פסח רק אם אכלו בלא תבלין וא"כ לכאו' ה"ה בסוכות} ועוד דינים וא"ש. הכו"ח לכבוד התורה ועומליה.