Skip to content
קובץ גליונות

נהרי בנימין - פרשת לך לך

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

באיסור לקיחת שרה ע"י פרעה

וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם (יב, יז)

כתב רש"י וז"ל "ואת ביתו, כתרגומו ועל אנש ביתיה. ומדרשו לרבות כתליו ועמודיו וכליו", עכ"ל. ונראה, דהנגעים באו עליו וגם על ביתו, ר"ל דבאמת היו שם שתי עבירות, אחת של עריות וכדמבואר להדיא בגמ' ערכין (טז, א), ושנית היה שם איסור גזל וכדמבואר ברמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ד) דשכם נתחייב מיתה משום גזל שלקח דינה בעל כרחה, וה"נ שרה הרי נלקחה בע"כ ושלא ברעונה, וכדכתיב בהדיא בקרא (בראשית יב, טו) "ותקח האשה בית פרעה", הרי דהיה שם גם גזל.

והנה איתא בערכין (שם) "על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע וכו', גילוי עריות וכו' ועל הגזל וכו' וינגע ה' את פרעה נגעים גדלים וכו' דכתיב בנגעי הבית וצוה הכהן ופנו את הבית", יעו"ש. הרי מבואר דנגעים באים על שני עניינים אלו על עריות ועל איסור גזל.

מעתה נראה פשוט דה"נ אצל פרעה בא לו העונש של נגעים בשביל שתי עבירות אלו, משום עריות ומשום גזל. והנה בגמ' שם מבואר דמשום עונש גזל אין הנגעים באים על גופו כ"א על ביתו וממונו, וכלשון הגמ' הוא כונס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו. לפי"ז מבואר הלשון בקרא, דשני עניינים שונים הם, דאילו משום לתא דעריות שדינו בנגעים הביא הקב"ה נגעים גדולים על פרעה עצמו, ואילו משום לתא דגזילה שדינו גם כן בנגעים - באו על ביתו, ר"ל כתליו עמודיו וכליו.

ולפי דברינו אלו יתבאר היטב הא דאיתא לקמן ריש פרשת ויגש בפרש"י עה"פ (מד, יח) "כי כמוך כפרעה", שכתב וז"ל "ומדרשו סופך ללקות עליך בצרעת כמו שלקה פרעה על ידי שרה זקנתי על לילה אחת שעכבה". והדברים ע"ב דהא לא היה שם איסור גילוי עריות. אולם להמבואר א"ש היטב, דהרי פרעה לקה בנגעים לא רק משום איסור עריות כי אם גם משום איסור גזל [ודוק בל' רש"י שם "על לילה אחת שעכבה"], ולענין זה שפיר שייכי אהדדי פרעה ויוסף, דגם על לקיחת בנימין יש בזה משום גזל. וע' במש"כ שם.

שוב הראוני בתהילים (קה, יד) "לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים". וביארו שם המפרשים דלא הניח אדם לעשקם, קאי על האבות ור"ל דלא הניח לאדם לעשוק ולגזול את האבות. ויוכח עליהם מלכים ר"ל שהוכיח ויסר על זה גם מלכים. ופרש"י (שם) "כדכתיב וינגע ה' את פרעה" יעו"ש. ומבואר דעונש נגעים בא על פרעה משום שעשק וגזל את האבות, והן הן הדברים שכתבנו.

ועוד לפי"ז יתבאר מה שאמר פרעה (פסוק יט) "למה אמרת אחתי היא ואקח אתה לי לאשה ועתה הנה אשתך קח ולך", דהנה ענין הגזל מלבד מה שלקיחת שרה מצד עצמה היה גזל [עי' רמב"ם הל' מלכים שם דשכם נתחייב מיתה בשביל גזל משום שלקח את דינה בחזקה וכיבוש], וע"כ גם אצל פרעה עצם הלקיחה של שרה לרשותו נחשבה לגזל, עוד בזה היה גזל מאברהם משום שהיא אשת אברהם, וכדאיתא בסנהדרין (נז, א) ועל הגזל בן נח נהרג, ופרש"י וז"ל "כך הוא מעות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה", ומבואר מדברי רש"י דלקיחת אשה מבעלה הוי גזל בב"נ ונהרג עליה ונפ"מ בזה גם למפותה נמי ועי' לקמן פרשת וישב לט, ט עה"פ "על דבר שרי אשת אברם", ברמב"ן כתב וז"ל "כי בעבור החמס שעשה לשרה גם לאברהם" עכ"ל. ומבואר דהיה בזה חמס ר"ל עושק וגזל משרה וגם מאברהם. והביאור בזה הוא כמש"כ, דמלבד מה דהיה כאן חמס וגזל משרה שלקחה בע"כ בחזקה, היה בזה גם משום גזל מאברהם דבלקיחת אשה מבעלה חשיב זאת גזל בב"נ.

ולפי"ז יתבאר מה שאמר פרעה "למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה", ופרשו הרמב"ן והספורנו דר"ל שלקחה לאשה ולא לפילגש. והיינו דפרעה טען לאברהם שגרם לו לעבור על איסור בזה שאמר לו היא אחותי, והגדיל חטאו של אברהם בזה שמחמתו לקחה לאשה ולא לפילגש. ולכאורה אילו משום איסור עריות אין שום נפ"מ בין אם לקחה לאשה או לפילגש, אולם לפמש"נ דהיה כאן משום גזל מבעלה שפיר יש בזה תוספת אם לקחה לאשה ולא לפילגש, דבלקיחה לשם אשה יש בזה תוספת גזילה כלפי בעלה.

מעתה יתבאר היטב מה שאמר פרעה "ועתה הנה אשתך קח ולך", דלפמש"נ הרי היתה כאן גזילה גם מאברהם על כן השיב את שרה לאברהם בעלה. וכדמצינו אצל אבימלך שאמר לו הקב"ה "ועתה השב אשת האיש" [וכן מפורש בדברי הרמ"ה (סנהדרין נט, א) דהא שנאמר "השב אשת האיש" גבי אבימלך יסודו מדין השבת גזילה, עיי"ש] וזהו שאמר לאברהם קח ולך, דתקחנה בחזרה לעצמך שהרי ממך לקחתיה.

ונראה עוד בביאור מה שהוסיף 'ולך', דהוא ע"פ דברי הרמב"ם (בפ"ט ממלכים שם) שכתב דמאימתי תהיה ב"נ כגרושה שלנו משישלחנה מביתו ע"ש, ולפי"ז במה שאמר 'קח ולך', יש כאן שני דברים, מעשה השבה ומעשה גירושין, ד'קח' הוא כלפי הגזילה דהוי מעשה השבה ו'לך' הוא לגבי בעלה, מבית הגזילה. ודו"ק.

פניני נחלה

ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' (טו, יג)

מה שהקדים להנבואה 'ידע תדע', י"ל הביאור בזה, דאע"פ שעיקר הנבואה היא נבואה לרעה, שגר יהיה זרעך ועבדום ועינו אותם, וא"כ יש לומר דהנבואה לא תתקיים וכמש"כ הרמב"ם (בפ"י מהל' יסודי התורה ה"ד) "דברי פורענות שהנביא אומר אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם" יעו"ש. אולם ידע תדע כי גר יהיה זרעך, ר"ל שתדע ידיעה אמיתית שהנבואה הזאת תתקיים, כמש"כ הרמב"ן עה"פ "במה אדע כי אירשנה" (טו, ח) וז"ל "בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו וכו' למנעה מהם או שמא יעשו הכנענים תשובה" יעו"ש. וה"נ אמר לו הקב"ה להיפך שידע ידיעה אמיתית שגר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואע"ג דאולי יעשו תשובה מ"מ נבואה זו לא תתבטל על כל פנים.

והטעם בזה הוא משום דהך כי גר יהיה זרעך הוא בגדר חוב המוטל על זרעו של אברהם לפרוע, ורק ע"י פריעת חוב זה יוכלו לזכות בארץ ישראל. וכמש"כ רש"י עה"פ "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו" (שם לו, ז) וז"ל "ומדרש אגדה מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר" עכ"ל. הרי דזכייתו במתנה הגדולה של ארץ ישראל שבה תלויה התורה וקיום המצוות, אינה אלא בפירעון שט"ח זה של כי גר יהיה זרעך.

והנה כבר נחלקו הרמב"ם והר"ן בנבואה שיש בה רעה לאחד וטובה לשני אם היא חוזרת או לא, יעויין בדרשות הר"ן (בדרוש השני) שכתב דכה"ג אפשר לה שתתבטל, ונראה דלכ"ע בכה"ג שהטובה תלויה ברעה ורק ע"י הרעה זוכים בטובה, הוי זאת נבואה לטובה שא"א שתתבטל, וזהו שהוסיף לו הקב"ה ידע תדע כי גר יהיה זרעך, שתדע ידיעה אמיתית שילכו זרעך בגלות משום דזהו התנאי לזכות בארץ ישראל ולא שייך שהנבואה הזו תתבטל וכמש"נ [וע' עוד בדרשות הר"ן שם, במש"כ בזה].

אליהו מלאך הברית

בפרקי דר"א (פ' כט) "וכן היו ישראל נוהגים למול עד שנחלקו לשתי ממלכות ומלכות אפרים מנעו מהם המילה, ועמד אליהו וקנא קנאה גדולה ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ וכו' נגלה עליו הקב"ה ואמר לו מה לך פה אליהו אמר לו קנא קנאתי א"ל הקב"ה לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גילוי עריות שנאמר פנחס בן אלעזר וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך, ולכן הוא נקרא מלאך הברית".

ונראה דיש להוסיף בזה, דהנה מצינו דאליהו נקרא מלאך הברית שנאמר (מלאכי ג, א) "ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא", והוא המלאך שעליו נאמר (שם פסוק כג-כד) "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים" [הרי דאליהו הוא מלאך הברית], ולכאורה ע"ב מאי שייטא זה לזה שהנביא אליהו הוא מלאך הברית שיבוא לסוף הימים לבשר על הגאולה, ולהשיב לב אבות על בנים, וע"ע.

והנה מצינו דאליהו נקרא נביא ונקרא תשבי וגם גלעדי, והנה שמות האלו שייכא לביאת אליהו בסוף הימים, דמה שנקרא נביא, אליהו הנביא, הוא ע"פ מה דאיתא בספרי (פרשת וזאת הברכה פיס' שמב) שמחר אליהו מתנבא בא משיח בן דוד, ומה שנקרא אליהו התשבי הוא ע"פ מה דכתיב הנני שולח וכו' והשיב לב אבות על בנים, וכדאיתא בילקוט מעם לועז (מלכים א, יז) למה נקרא שמו תשבי שמשיב לב ישראל לאביהם שבשמים, ונקרא אליהו הגלעדי, כמש"כ בילקוט שמעוני (שם, רמז רח) מתושבי גלעד, מיושבי לשכת הגזית ואין גלעד אלא בית המקדש דכתיב (ירמיהו כב, ו) "גלעד אתה לי" ופרש"י גלעד, המקדש, דאליהו בא ללשכת הגזית והוא יבוא ויורה לכם דרך, וכ"ז יהיה בסוף הימים בבוא אליהו דהוא יבשר על הגאולה והוא ישיב לב אבות והוא יורה לנו דרך ויעמיד לנו את הסנהדרין, וכדמבואר בגמ' דהוא בא ללשכת הגזית להחזיר העטרה ליושנה.

וזהו גם הביאור במה דכתיב בקרא (ישעיה נב, ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה, דמשמיע שלום היינו לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כדאיתא בילקוט שמעוני פרשת פנחס. ומבשר טוב, ע' פסיקתא רבתי (פל"ה) בשעה שהקב"ה גואל את ישראל קודם ג' ימים שיבוא משיח בא אליהו ואומר בא שלום לעולם, ביום השני בא ואומר טובה בא לעולם [דאליהו בא יום אחד קודם משיח לבשר על הגאולה] ביום השלישי בא ואומר ישועה בא לעולם [ואילו קודם משיח לבשר על הגאולה] והיינו שמתרץ קושיות ואבעיות ויתיר לנו כל הספיקות, ואין שמחה כהתרת הספיקות וזהו מבשר טוב על התורה, ועוד משמיע ישועה היינו לבשר על הגאולה.

והנה שמות הללו שייכים לביאת אליהו בסוף הימים, אולם מה דנקרא מלאך הברית לכאורה אין ענינו להגאולה העתידה, ואילו בקרא כתיב (מלאכי ג, א) "ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא וגו'", ובסוף הנבואה (שם פסוק כג-כד) "הנה אנכי שולחם לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים", דמלאך הברית הוא אליהו הנביא שבא להשיב לב אבות, יעו"ש במפרשים, וזה המקום היחידי שמצינו שנקרא מלאך הברית, והדברים צריכים ביאור ופירוש.

והנראה בביאור הדברים, דהנה בתמורה (טו, ב) איתא "במתניתא תנא כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסי בן יועזר לא היה בהם שום דופי ומכאן ואילך היה בהן שום דופי אמר ר"י סמיכה של דופי [ופרש"י קתני דעד יוסי בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ובשום דבר] והא יוסי בן יועזר גופי' מיפלגי בסמיכה, כי איפלג בה בסוף ימיו דבצר ליבא", כלומר דהמחלוקת הראשונה בתורה בא עי"ז דנתמעטו הלבבות, דתורה שבע"פ תלויה בלב [וכתיב על לבבך הוא תלמוד שהוא על הלב] וכמש"כ רש"י בסוטה (מז, א) דמשמת יוסי בן יועזר בטלו האשכולות ופרש"י עד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן מסיני למשה והן הראשונים שנחלקו וכו'. וע"ע בשו"ת רע"א (סי' מב) דכתב דמילה ותורה שייכים אהדדי וכמש"כ בעוללות אפרים שמילה חיצונית היא סיבה למילה פנימית מעולת הלב, כשימול ערלת לבבו אז יהיה חדרי לבו פתוחין להבין ולהשכיל, וכן מצינו תפילה מיוחדת לאב לאחר המילה שיהא לבו של בנו פתוח בתורתך אולם של הקדושה, והוא ע"פ מה דאיתא בעירובין (נג, א) לבו של ראשונים כפתחו של אולם אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב סידקית, ונראה דלכן מתפלל האב בשעת המילה שיהיה לבו פתוח כפתחו של אולם, משום דהמילה החיצונית היא מבוא למילה הפנימית וכמש"כ.

ועל פי זה נראה לבאר הא דאיתא במלאכי (שם) הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם, ופרש"י והשיב לב אבות להקב"ה על ידי הבנים לאחוז בדרך המקום וכן כתב הרמב"ם (בפי"ב מהל' מלכים ה"ב) שקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם שנאמר הנה אנוכי שולח לכם את אליהו וכו' ואינו בא אלא לשום שלום בעולם שנאמר והשיב לב אבות על בנים, כלומר לעשות שלום בין ישראל קב"ה כמו שעשה שלום ביניהן בזמן שיטים, אולם בסוף עדיות (פ"ח מ"ז) מבואר בפלוגתת ר"ש וחכמים דמה שאליהו בא לעשות שלום ולהשיב לב אבות על בנים היינו לעניין התורה שלא יהא בהם מחלוקת, לעשות שלום בין התלמידי חכמים ע"ב דבר זה, ובאמת דבר זה ע"ב דהאיך ישיב לב בנים על אבותם שלא יהא ביניהם מחלוקת, וע"ב.

ולפמש"נ נראה דהא דאליהו ישיב לב אבות על בנים שלא יהא שום מחלוקת בין התלמידי חכמים, הוא ע"י זה שיפתח לבן של ישראל כפתחו של אולם ויחזרו כולם להיות כהאשכולות, וזהו ע"י מילת ערלת הלב, וכמש"נ. ונראה דפתיחת הלב הוא ע"י המילה, וכדכתיב בקרא (דברים ל, ו) "ומל ה' אלוקיך את לבבך וכו'", וכן מה דנאמר ביחזקאל (יא, יט) "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם", וע"י הסרת ערלת הלב יהיה ליבנו פתוח כאולם לתורה, ואותה הסרת הלב דלעתיד תהיה ע"י אליהו מלאך הברית, דמלאך מלשון שליחות, דאליהו זכה להיות מסיר ערלת הלב, הן בכל ברית וברית והן לעתיד לבוא לפני בוא יום ה', הוא המלאך ושלוחו של הקב"ה למול את ערלת הלב (ע' ספורנו ר"פ וירא בראשית יח, א) דכתיב הנה אנכי 'שולח' לכם את אליה הנביא שאליהו מלאך הברית הוא לעולם המל את ערלת הלב. ודו"ק.

ולפי"ז מה שאמר ת"ש שאליהו בא להשוות המחלוקת ומה שאמרו חכמים שאליהו בא לעשות שלום בעולם דכוונתם בזה לתשובה (דהוא שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, וכמש"נ והשיב לב אבות על בנים) - חדא היא. דבכדי לעשות שלום בין הת"ח ולעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים בעינן תורה ותשובה [וכמש"כ במקו"א עפמש"כ הגר"א (משלי ח, ג. וכן הוא באבן שלמה פרק ב אות א) לבאר את התפילה "פתח לבי בתורתך", שהיא כנגד הסרת התאוה, ואכמ"ל], באופן דתרוויהו עריכי אהדדי, תורה ותשובה, ודו"ק.

ביאורי תפילה

ועל בריתך שחתמת בבשרינו

נראה הביאור בלשון 'ועל בריתך שחתמת' בבשרינו, מ"ט מזכירים בברכת המזון הא דהברית היא 'חתימה' בבשרינו, דהנה בברכות (מח, ב) תניא "רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ וכו' לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית". ופרש"י "צריך שיזכור בה ברית בברכת הארץ שע"י ברית נתנה לאברהם בפרשת מילה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך" יעו"ש. ור"ל דרק ע"י קיום הברית זכו למתנת הארץ.

והנה ביהושע (ה, ד) כתיב "וזה הדבר אשר מל יהושע", ופרש"י "על ידי דבור מל אותם, אמר להם סבורים אתם לירש את הארץ ערלים לא כך נאמר לאברהם ואתה את בריתי תשמור וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך" עי"ש. והנה לעיל שם (פסוק ב) כתיב "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צרים ושוב מל את בני ישראל שנית", ויעו"ש בפרש"י "ורבותינו אמרו שנית זו פריעה מילה שלא נתנה לאברהם אבינו". דמה נמצא לפי"ז שמצות פריעה עכשיו ניתנה ליהושע. לפמ"ז נמצא דמה שאמר להם יהושע דא"א לרשת את הארץ בהיותם ערלים, כוונתו היתה שא"א לרשת את הארץ בלי פריעה, דבאמת לא היו ערלים ורק פריעה חסרה להם עכשיו מצות פריעה. ונמצינו למדין שמעכשיו נתווסף חובת פריעה אין זה עוד מצוה נוספת על עיקר דין מילה, כ"א דמל ולא פרע כאילו לא מל, וקיום הברית כדי לירש את הארץ תלוי כעת לא רק במילה כ"א בפריעה, וגם אם נימולים אתם מ"מ כ"ז שלא יקיימו גם את מצות הפריעה אין כאן שמירת הברית וממילא אינם יכולים לירש את הארץ. ונמצא דבעת כניסתם לארץ לרשת אותה היו מצווים גם על הפריעה כדי לזכות בארץ.

מעתה נראה דהא דצריך להזכיר ברית בברכת הארץ אין זה רק עיקר המילה אלא דצריך לכלול גם את מצות הפריעה שניתנה אז בכניסתם לארץ. והנה כבר האריך הבית הלוי בפרשה דידן (בראשית יז, ח) לבאר דתרי עניינים הם המילה והפריעה, ומה דאמרינן וצאצאיו 'חתם' באות ברית קדש היינו ע"י הפריעה דהיא החתימה ואות הברית יעו"ש, דה'חותם' של הברית באה על ידי הפריעה, עיי"ש מה שהביא מהזוה"ק, ואכמ"ל.

לפי"ז מבואר היטב מה שאומרים בברכת הארץ 'ועל בריתך שחתמת בבשרנו', דלהמבואר הרי זכיית הארץ תלי תליא בקיום מצות פריעה ועל כן חייבין להזכיר לא רק את המילה אלא גם את ענין הפריעה, דהברית היא גם במעשה הפריעה. ולכן אומרים ועל בריתך שחתמת בבשרנו דהחתימה היא הפריעה, והיא האות ברית קודש.

ואתי שפיר נמי מה דמבואר שם בגמ' (ברכות שם) דיהושע הוא שתיקן ברכת הארץ כי הוא המכניס לארץ. ולהנ"ל אתי שפיר היטב הא דתיקן יהושע להזכיר בתוך ברכת הארץ את חתימת ברית קודש, ומשום דיהושע הוא שנצטווה על מצות פריעה אז בכניסתן לארץ, ובזה הוא דזכו לארץ שניתנה לאברהם אבינו.

More in this printout

View the whole printout