תועבת ה' מחשבות רע וטהרים אמרי נעם (טו, כו)
על תיבות תועבת ה' אומר התרגום 'מרחקתא דאלקא'. כלו', הפסוק מדבר על דברים המרחקים מעבודת הבורא, ולא על גוף האיסור ממש. והיינו שהוא מתמקד כאן בתולדה הרעה הנמשכת מ'מחשבת רע', ולא על עצם התכונה והמידה הרעה.
הענין יתבאר ע"פ דברי הרמב"ם (איסו"ב פכ"ב ה"ח - סוף), המדבר על הקושי לפרוש מעריות בכלל, וממחשבת עריות בפרט, ובתחילה שם כותב 'לפיכך ראוי לו לאדם לכוף את יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה להנצל מהן וכו''. ובסמשך מביא הרחקות נוספות כגון זהירות מייחוד, ומסיים 'ויתרה מכל זאת אמרו יפנה עצמו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד'.
מעתה יש לומר, שהמשלי שוב נותן כאן מסלול עוקף, וכעת לפתרון של הריחוק. היינו, שנגד עצם המחשבות ירגיל עצמו בהפך, כמו שכתב הרמב"ם בראשית דבריו, אבל כדי לתת תרופה מיידית לריחוק, ל'מרחקתא דאלקא', הפתרון הוא לעסוק ב'אמרי נעם' של התורה, ובעיקר בחכמתה (- לימוד בעיון), כמו שכתב הרמב"ם (בסופו).
כך ישבור את מעגל המחשבות הכולל 'מחשבות' רעות שכתוצאה מהם נוצר 'ריחוק' מה', ואותה תחושת ריחוק מוסיפה עוד מחשבות רעות וכו'. ע"י דברי ה'נעם' של התורה המעגל נפרץ, ובמקום 'מרחקתא' נוצרת 'טהרה' שמאפשרת קירוב מחודש, ואז יקל על העבודה העיקרית של ההתרגלות בקדושה ובמחשבות טהורות.
זהו שנאמר 'אמרי נעם', אמירה דווקא, בגדר דיבור מוציא מידי מחשבה. כי מלבד העיסוק בקדושה ובמחשבות טהרה נזקק גם העיפול של דיבור באמרות נעם התורה.
***
נערך מתוך כתבי אאמו"ר הר"ר הוד יעקב בן מרנין זצ"ל הכ"מ, שדבריו הם שהתפרסמו במדור זה, ככל שהדבר התאפשר תוך כדי מחלתו.
נלב"ע י"ג תשרי תשפ"ז, מתוך יסורים נוראיים שאין ניתן להביעם בכתב. קידש שם שמים בהליכותיו, ודאג לסובביו אף בשעותיו האחרונות, הגם שהיה שרוי בצער. נפטר מתוך דעה צלולה, ובבוקר האחרון לחייו אף התפעל מדברי הרמב"ם (יסודי התורה ח, א - ב) שאמונת בני ישראל במשה נובעת מכך שכולנו מעידים עליו, שעינינו ראו את מסירת התורה על ידו, ולא זר. רצונו היה לפרסם את עדותו וחזר על כך שהוא 'עד למעמד הר סיני'.
ת.נ.צ.ב.ה
סיפור לפרשת השבוע: הקיצור הארוך
ויתרתי על שמונת אלפים דולר בגלל ארבעה לוחות עץ עקומים, ואז רפי הודיע לי סופית שאני אדם שלא יודע לעשות חשבון.
"ואתה עוד עצמאי", הוא הוסיף. "זה החלק שבאמת מפחיד".
עמדנו מאחורי מפעל לציוד דגים בצפון קנדה, ימים לפני סוכות, בשעה אחת ושתיים בלילה. הרוח דפקה פחי גשם קרים ללב עבר, וחויות ניילון שכיסו לקבוע לקיר התנפחה שוב ושוב כאילו גם היא מבקשת לעזוב את המקום.
הרמחל? הבנתי אותה.
גם אני רציתי לעזוב.
באתי לכאן לשישה ימים. אני שמחה בונם, בן שלושים ושמונה, נשוי ואב לחמישה, טכנאי מערכות קירור מהסוג שמטפס לתוך חדר מכונות ומתחיל לדבר עם מדחסים כאילו נולד איתם באותו בית יולדות. רפי בן עמי, שלושים וארבע, רווק וטוב ממני כמעט בכל דבר שדורש אלחוט. כשאני בודק בורג פעמיים, הוא כבר הפעיל את המערכת והלך להכין קפה.
"בחיים צריך לדעת לשחרר" הוא אומר.
אני שונא את המשפט הזה. אולי מפני שאני - לא יודע.
הגענו לתקן את מערכת ההקפאה המרכזית של המפעל. אם נסיים לפני יום רביעי בשבוע בבוקר, נקבל בונוס של שמונת אלפים דולר, חצי לכל אחד.
לרפי הכסף היה נחמד. אצלי הוא היה חמצן.
אף אחד בבית לא ידע שבחודשיים האחרונים נשענו על כמעט הפסיק לשלם. עסקה מקוששת עם קבלן שלא שילם השאירה אותי עם הלוואה, ספק זועם ושבצים ושניים אלף שקלים שתבנק זכר טוב ומהר ממני. אפילו לאשתי סיפרתי שהנסיעה לקנדה היא "פרויקט מצוין לקראת החורף".
איזה חורף.
שמונה אלף דולר, והייתי חוזר להיות אדם נורמלי. רגוע.
ואז אבנר הופיע.
הוא היה יהודי בן שישים ושלוש, אלמן, יצואן דגים שחי באזור כבר שמונה עשרה שנה. איש נמוך עם זקן לבן קצר ומעיל שבכל פעם שפתח אותו נפלו מאחד הכיסים קבלות ישנות.
"יש בעיה קטנה", אמר לנו בערב הראשון.
אצל אנשים כמו אבנר, למדתי מהר, אין בעיות קטנות.
הסוכה שהזמנתי עבורו ועבור כמה יהודים העובדים באזור נשארה ברייקיאוויק בגלל תקלה בהובלה.
"יש לך כלי עבודה?" שאלתי.
רפי סובב אלי את הראש.
"שמחה בונם".
"מה?"
"אל תתחיל".
"אני לא מתחיל. שעה עבודה".
הוא הסתכל עלי במבט השמור לאנשים שמודיעים שהם קופצים רגע ברגל לטהרה.
"שעה", חזרתי.
זו היתה הטעות הראשונה.
בבוקר ביקשתי ממנו כמה לוחות.
"למה?"
"אנחנו בונים בית קטן".
"כאן?"
"לשבוע".
הוא הביט בי.
"אתה בונה בית לשבוע?"
"כן".
"בחוץ?"
"כן".
אדוורד פתח את הדלת, נתן לרוח לחבוט בה בחדרה, והביט בי שוב.
"אתם עם מצויין", פסק.
בהתחלה מצאנו עץ ששת מאחורי מחסן האריזות. אחר כך התברר שחלקו שייכות לספק ואסור לקחת אותו. מצאנו אחרות, עקומות יותר.
רפי הסתכל עליהן ואמר:
"הן לא עקומות. הן אמנות מודרנית".
הקמנו קיר אחד.
הרוח פירקה אותו.
הקמנו שוב.
הפעם הברגים החזיקו והלוח עצמו נסדק.
לקראת עשר בלילה, אחרי יום שלם בתוך חדר המכונות, הרגשתי את טעם המלח על השפתיים. ריח מתכתי של מי ים ודגים דבק בבגדים. האגודל הימני שלי, זה ששברתי בגיל אחת עשרה כ שנפלתי מאופניים באשדוד, התחיל לכאוב מקור.
ודווקא אז נזכרתי בסוכה.
סבא דוד היה בונה את הסוכה לבד. כל שנה.
אותם קרשים בערך, אותם ברגים שחלקם כבר שכחו מה תפקידם בעולם, ואותו ילד אחד חסר סבלנות שהתפלל בשקט שיום אחד ימציאו סוכות מתקפלות.
הילד הייתי אני.
"תחזיק ישר", סבא היה אומר.
"אני מחזיק".
"אתה מחזיק עקום".
"אז המסמר עקום".
"המסמר בסדר גמור".
דודה סמעודה הייתה יושבת במרפסת וצוחקת. פעם אמרה לסבא: "לי פאתח בלילה פאתח בחילה". מי שקודם לך בלילה, קדם לו בתחבולה. כלומר, המבוגר כבר מכיר כמה טריקים שהצעיר עוד יילמד בדרך הקשה.
שנאתי את האמירה הזאת.
בעיקר מפני שסבא תמיד חייך אחריה כאילו ניצח בוויכוח שלא ידעתי שהתנהל.
עכשיו, בשלוש מעלות מעל האפס, חצי עולם מאשדוד, ניסיתי לזכור קורה שהתעקמה להיות בננה ונכנעה בבכיות הידיים שלו.
מוזר מה העץ מוציא מבנאדם.
למחרת הצטרף אלינו אבנר.
"עזוב, אנחנו נסתדר", אמרתי.
"אני מסתדר עכשיו", השיב אברהם מברכה.
הוא עבד לאט, לא יעיל בכלל, לפעמים הייתי צריך לפרוק אחריו ולחבר מחדש בלי שיראה.
רפי, לעומתו, סייר, נדבך.
"בקור הזה אנחנו נגמר מצער".
בשעת ערב מאוחרת ישבו בחדר קטן שהקצה לנו המפעל לתפילה. אבנר הניח חומש על השולחן באנחות, עיין בפרשה ואמר:
"וראה דבר יפה ברש"י. 'אל הארץ אשר אראך - לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו'."
שתקתי.
"למה דווקא עכשיו?" שאלתי.
"סתם. חשבתי על זה היום".
"אם היו מגלים לי מיד איפה יש כאן עצים נורמליים, הייתי מחבב גם את זה".
אבנר חייך.
רפי לא.
הוא ישב בקצה החדר ושיחק במפתח מספר שלוש עשרה בין האצבעות.
"יש משהו לא הגיוני בכל הסיפור הזה", אמר פתאום. "אם מצווה חשובה, למה להפוך אותה למסלול מכשולים? תביא סוכה, תקים, גמרנו. למה שאדם יצטרך לרוק דם בשביל דברים טובים?"
אבנר סגר את החומש.
"שאלה טובה".
"נו?"
"אמרתי שאלה טובה. לא אמרתי שיש לי תשובה בשלוף".
רפי גיחך.
משום מה זה היה הוויכוח הכי רציני שהיה לנו בכל הנסיעה.
בחצות כבר עמדו שלושה קירות.
בשתיים נשאר להשלים את הרביעי ולחזק את המסגרת העליונה.
ואז צלצל הטלפון של אבנר.
הוא דיבר שתי דקות באנגלית קנדית, סיים, והפנים שלו קיבלו מן הבעת "אוי ואבוי" מנומסת.
"הסוכה הגיעה".
רפי התחיל לצחוק.
אני המשכתי להחזיק את הקורה.
"איזו סוכה?"
"הסוכה שהזמנתי. הנהג מצא דרך להגיע. היא במחסן של המלון".
רפי צחק עכשיו בקול.
"שמחה בום, תגיד לי שאתה מבין את גודל האירוע. עבדת פה שתי לילות כדי לבנות משהו שכבר קיים בתוך קרטון".
הנחתי את המברגה.
פתאום הרגשתי כמה החולצה שלי רטובה. כמה קר לי. כמה אני עייף.
הסוכה המוכנת עלתה כמה מאות יורו. קלה להרכבה, מסודרת, ישרה.
אצלנו הקיר המערבי נטה מעט שמאלה. גם אחרי שני כיוונונים.
"יאללה", אמר רפי. "למפעל. יש לנו עוד שש שעות. מתקנים, לוקחים בונוס, שלום על קנדה".
הוא הלך.
אבנר נשאר עוד רגע.
"שמחה בום?"
"לך לישון".
"מה אתה עושה?"
"לא יודע".
וזה היה נכון, נשארתי לבד.
חתיכת נסורת נדבקה לי ללשון. האצבע המורה נפתחה קודם מברג, ובכל פעם שלחצתי על המברגה הרגשתי שם צריבה מעצבנת.
שמונה אלף דולר.
הבנק.
הספק.
הקול של אשתי ביום ראשון, שאלה אם אפשר להזמין לילד משקפיים חדשים עכשיו או להמתין לחודש הבא.
הנחתי יד על הקורה.
עץ מחוספס, לח.
יומיים קודם היא הייתה אשפה מאחורי מחסן דגים.
עכשיו ידעתי איפה היא נוטה, ידעתי איזה בורג צריך עוד חצי סיבוב, ידעתי שבפינה הצפונית צריך שתי זוויות מתכת, כי אחת לא תחזיק ברוח הזאת.
כל לוח שיישרתי עשה אותה קצת פחות "הסוכה של אבנר" וקצת יותר משהו שלא הצלחתי לקרוא לו בשם.
הרמתי את המברגה.
"אתה באמת דפוק", אמר קול מאחורי.
רפי.
"חשבתי שהלכת".
"גם אני".
הוא לקח קורה אחרת.
"איפה לשים?"
בשבע ועשרה נכנסנו למפעל.
אירוד.
אדוארד עמד ליד מכונת הקידוח עם שתי כוסות קפה.
"הבונוס", אמר רפי באנגלית, "הלך?"
אדוארד משך בכתף.
"נראה".
לא היה לו כוח לבעוט.
עבדנו עד אחת בצהריים. מצאנו את התקלה האחרונה, החלפנו שסתום, הרצנו לחץ ובדקנו טמפרטורה. כשהמערכת התייצבה על הנתון הרצוי, אדוארד טפח על גוף המדחס כאילו מדובר בסוס זקן שסוף סוף הסכים ללכת.
"עבודה טובה", אמר.
זה הכל.
לא שאלתי על הבונוס. לא רציתי לשמוע.
בערב נכנסנו לסוכה שלנו.
המילה "שלנו" יצאה לי בראש בלי רשות.
הסוכה המוכנת עמדה מקופלת במחסן המלון. אבנר הציע בבוקר להרכיב אותה ליד שלנו, ורפי אמר לו בצורה גסה למדי שאין מקום לשתי סוכות.
ישבנו שבעה אנשים סביב שולחן פלסטיק צר.
הרוח נשבה בקירות.
הם חרקו. החזיקו.
אדוארד בא לראות. הוא עמד בפתח עם הכובע ביד והביט סביב בפליאה.
"כל זה", שאל, "בשביל שבוע?"
"שבעה ימים", תיקן אבנר.
אדוארד העביר כף יד על אחת הקורות.
"את המפעל בנו לשלושים שנה. אף אחד לא בדק את הברגים ככה".
רפי הוריד את הראש כדי שלא יראו אותו מחייך.
אחרי שאדוארד הלך, אבנר ניגש אלי.
"רפי ביקש ממני לא לספר לך משהו".
"אז אל תספר".
"אני בן שישים ושלוש. בגיל הזה מותר לאדם להתעלם מבקשות מטופשות".
רפי הפסיק לחייך.
אבנר המשיך:
"שבוע לפני שהגעתם הוא התקשר אלי. שאל אם תהיה פה סוכה. אמרתי שהזמנתי אחת. הוא התקשר עוד פעמיים לבדוק".
הסתכלתי על רפי.
"מה?"
"כלום".
"שלוש פעמים?"
"הבנאדם אוהב שיקול בטוח. צריך לוודא".
רפי משך בכתפיים.
"לא רציתי להגיע עד סוף העולם ולגלות שאין", אמר. "בסדר? מציצו!".
אחרי כמה דקות הוא התחיל לסדר את הסכך בקצה, במקום שבו הרוח הזיזה שני ענפים.
"עזוב", אמרתי. "זה מחזיק".
"עקום".
"קצת".
"אתה לימדת אותי שעקום זה לא מקצוע".
עמדתי לידו.
הרוח נשפה שוב את הקיר המערבי.
הקורה הישנה חרקה.
רפי הניח עליה את כף היד, כמעט מתוך אינסטינקט.
"עזוב", הוא אמר לי. "אל תדאג. היא יושבת טוב".