בעקבות התובנה שפרסמתי בשבוע שעבר, "מאחורי חלון הראווה", שבה כתבתי על נטייתנו לקנא באנשים שחייהם נראים לנו מוצלחים ומאושרים, בלי לדעת אילו קשיים והתמודדויות מסתתרים מאחורי החזות החיצונית, קיבלתי תגובות רבות מקוראים שסיפרו עד כמה הדברים עוררו בהם מחשבה והזדהות.
אחד מהם כתב לי שבהמשך אותו יום השתתף בחתונה, ולהפתעתו הרגיש כאילו משהו השתנה אצלו. במקום להסתכל סביבו ולמדוד אנשים, להשוות ולשפוט, כפי שהיה רגיל לעשות, הוא הרגיש פתאום שכולם אהובים עליו. הרי אין לו מושג מה באמת מתרחש בחייו של כל אחד מהם, ומה מסתתר מאחורי החזות שהוא רואה.
"כבר המון זמן לא היה לי סוויטש (– מפנה) כזה גדול בראש, ובמהירות כזאת", כתב לי.
אבל בין התגובות שקיבלתי היה גם סיפור אחד, שגרם לי לחשוב על צד נוסף של הדברים.
"נעבעך, פעם היה מלך. והיום? כלום!".
את המשפט הזה שמע פעם יהודי בשעה שעמד בחנות הדגים הקטנה שלו, כשהוא עסוק בניקוי דגים, מוקף בריח ובלכלוך.
שני אנשים שעמדו בסמוך אליו דיברו ביניהם, ולא העלו בדעתם שהוא מקשיב.
וכדי להבין מדוע הם אמרו זאת, צריך לחזור כמה שנים לאחור.
וכה סיפר לי האיש עצמו:
גרתי באחד היישובים בצפון הארץ, והיה לי סופרמרקט גדול, אבל מה זה גדול, עובדים, משלוחים, משאיות נכנסות ויוצאות עם משטחים כל היום. משהו ענק. גם נהגתי ברכב והייתי עדיין אברך צעיר בן 25, זה היה חידוש גדול בימים ההם.
בסוף פשטתי רגל! והמקום נסגר.
אחרי תקופה פתחתי חנות דגים, מקום קטן, עבדתי לבד, 10 שעות ביום, לכלוך דם וריח... חותך ומגרד לבד את הדגים.
אנשים פשוט ריחמו עלי. והנה יום אחד אני שומע שני אנשים שאמרו אחד לשני: "נעבעך, פעם היה מלך, והיום? כלום!".
מה שאותם אנשים לא ידעו, שדווקא בחנות הדגים הקטנה הזאת הצלחתי, בעזרת ה', לפרוע את חובותיי, להשתקם כלכלית, ואף לחתן את ילדיי.
הם ראו אדם שירד מגדולתו. אני ראיתי את המקום שבו הצלחתי סוף סוף לעמוד שוב על רגליי.1
כשאנחנו מדברים על הנטייה לשפוט אנשים על פי מה שאנחנו רואים מבחוץ, אנחנו חושבים בדרך כלל על שיפוט של ביקורת, קנאה או זלזול.
אבל מתברר שגם רחמים עלולים להתבסס על אותה טעות.
אותם אנשים לא התכוונו לפגוע בבעל חנות הדגים. להפך, הם ריחמו עליו באמת. הם זכרו את האיש המצליח, בעל הסופרמרקט הגדול, וראו אותו עכשיו עומד לבדו ומנקה דגים.
אלא שהם החליטו בעצמם מהי הצלחה ומהו כישלון, ומכאן הסיקו מה האיש מרגיש ומה מצבו.
לפי איזה סרגל?
וכאן כדאי לעצור לרגע ולשאול שאלה פשוטה: מי קבע שבעל סופרמרקט גדול הוא אדם מצליח יותר מבעל חנות דגים קטנה?
אנחנו רגילים למדוד הצלחה באמצעות דברים שאפשר לראות מבחוץ. גודל העסק, מספר העובדים, המחזור הכספי, הבית שבו אדם מתגורר, הרכב שבו הוא נוסע והמעמד שהוא תופס בחברה. כל אלה דברים שאפשר לראות, להשוות ולמדוד.
אבל האם אלה באמת הדברים שקובעים עד כמה טוב לו לאדם?
ייתכן שאדם מנהל עסק גדול ומרשים, אבל אינו ישן בלילות מרוב דאגות. ולעומתו, אדם שעובד בעבודה פשוטה, בלי עובדים ובלי מעמד מיוחד, חוזר לביתו עייף אך מרוצה, ומתפרנס בכבוד ובשלוות הנפש.
אנחנו רואים את ההבדל בגודל העסקים, אבל איננו רואים את ההבדל באיכות החיים.
והטעות שלנו עמוקה עוד יותר. לא רק שאיננו יודעים מה באמת עובר על האדם. לפעמים אנחנו אפילו לא עוצרים לשאול מה חשוב לו עצמו.
ייתכן שאאנחנו מרחמים על אדם משום שאיבד דבר שבעינינו הוא יקר ערך, בשעה שהוא עצמו שמח שהשתחרר ממנו. אנחנו מתפעלים מהישג שאדם אחר היה מוכן לוותר עליו בשמחה, ומצטערים על ויתור שמבחינתו היה דווקא צעד מבורך.
ובמילים אחרות: לא פעם אנחנו מודדים את חייו של הזולת בסרגל שלנו, ומסיקים מכך אם טוב לו או רע לו.
אבל מה שמתאים לי, מה שחשוב לי ומה שנחשב בעיניי להצלחה, אינו בהכרח מה שמתאים לאדם אחר.
ואולי זה מה שהופך את הסיפור על חנות הדגים למעניין כל כך. שני האנשים לא טעו במה שראו. הסופרמרקט באמת היה גדול, וחנות הדגים באמת הייתה קטנה. הם טעו במשמעות שנתנו לדברים.
הם ראו עסק שהצטמצם, והסיקו שחייו של בעל העסק הצטמצמו יחד איתו.
אבל מי קבע שחיים טובים נמדדים במטרים רבועים?
ויש כאן עוד נקודה שכדאי לזכור.
גם כשאנחנו רואים אדם שנמצא באמת בתקופה קשה, איננו יודעים מה משמעותה של התקופה הזאת בתוך סיפור חייו. האם זו תחילתה של הידרדרות, או דווקא תחילתה של התאוששות? האם הוא הולך ומאבד את מה שהיה לו, או מתחיל לבנות לעצמו משהו טוב יותר?
אנחנו שומעים על אדם שזכה לעשות "א גאלדענע שידוך", ומסתכלים עליו בקנאה: איזה מזל נפל בחלקו! בלי להעלות בדעתנו שייתכן שדווקא השידוך המפואר הזה יביא עמו שנים של סבל. ולעומתו, אדם שנאלץ להתגרש מעורר בנו רחמים, אף שייתכן שדווקא הפרידה הזאת שמה קץ לשנים של סבל ופותחת בפניו אפשרות לחיים טובים יותר.
אנחנו ממהרים לקבוע מי הצליח ומי נכשל, למי שיחק המזל ולמי התאכזרו החיים. אבל לא רק שאיננו מכירים את כל סיפור חייו של האדם. לפעמים אנחנו אפילו לא מבינים נכון את מה שאנחנו רואים במו עינינו.
1 ואיך הגיע דווקא לחנות דגים? כשביקשתי ממנו רשות לפרסם את הסיפור, סיפר לי פרט מדהים נוסף. לאחר שפשט את הרגל, קנה ממנו אחד ממכריו את הסופרמרקט עם כל הסחורה שנותרה בו, מלבד קופסת קרטון אחת של דגי סול קפואים. "אני לא סובל דגים", אמר לו הקונה, "את זה תיקח לעצמך". וכך, לאחר שאיבד את עסקו ואת כל הסחורה שהייתה בו, נותר האיש עם קופסת דגים קפואים אחת בידיו. הוא פנה לחנות דגים בשכונה, בתקווה שבעל החנות יסכים לקנות ממנו את הקופסה. אלא שבמקום להתעניין בדגים, החל בעל החנות לשפוך בפניו את תסכולו. הוא סיפר כמה קשה העבודה בחנות, כמה לכלוך וריח כרוכים בה, וכמה מעט הוא מרוויח מכל העמל הזה. "אתה רוצה למכור לי קופסת דגים?", אמר לו. "אני מוכן למכור לך את כל החנות, עם כל הדגים שיש בה!" מה שהחל כניסיון למכור קופסת דגים אחת, הפך פתאום להצעה לרכוש חנות שלמה. האיש התקשר לקרוב משפחה שהייתה לו חנות דגים בעיר אחרת, ולאחר שהלה בירר את הפרטים ואת כדאיות העסקה, המליץ לו לקבל את ההצעה. וכך, דווקא קופסת הדגים שאיש לא רצה, הובילה אותו לעסק שממנו הצליח לפרוע את חובותיו ולחתן את ילדיו. נפלאות דרכי ההשגחה!