פרשת לך לך - "יש מנהיג לבירה"
על הפסוק בפרשתינו "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" (פרק ט"ו, ו') אומר רש"י "הקדוש ברוך הוא חשבה לאברהם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו". וכך מובא במדרש (במדרש רבה פרק ל"ט, י"א) "רבי יצחק פתח: שמעי בת וראי, והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" (תהלים פרק ס' פסוק מ"ה) אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת (היינו ארמון מואר, הכוונה לעולם הגדול על כל מורכבותו) אמר תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם".
אברהם אבינו, מיום שעמד על דעתו, הטרידה אותו שאלה מוסרית ורגשית דוחקת: למי תודה? למי ברכה? מי הוא אדוני כל השפע הבלתי פוסק הזה, השופע בכל יום תמיד על כל אחת מבריותיו, מעניק לה חיים, מספק לה את כל צרכיה? רבים, רבים מאוד, מצליחים להדחיק שאלה תביעה זו הנובעת מאבי אבות המוסר האנושי, מתכונת הכרת הטוב הטבועה בכל אדם הראוי לשם אדם, ומהווה את התשתית של מוסרו להנות מכל טובו של עולם, ולרמות את עצמו כאילו כל זה בא לו מאליו ועל כן פטור הוא מלומר תודה, ומלחפש כתובת לתודה זו, זוהי פריקת עול. חוסר הכרת הטוב דומה הוא לתינוק השוכב מוגן בחיקה של אימו, יונק מחלבה, ו... כופר בקיומה. אברהם אבינו היה קודם לכל מוסרי. דרך ארץ שלו קדמה לא רק לתורה אלא גם לאמונה. ללא לאות חתר לגלות את בוראו ובורא העולם כולו, מתוך התבוננות וחקר הבריאה עצמה. בהתמדה ובעקביות עסק עשרות שנים בחשיפה של בורא העולם בתוך העולם, וצרף פרור ידע לפרור ידע, גילוי לגילוי, "מידה" ל"מידה", וכך הלך והתקדם בפתרון חידתו העלומה של האל המסתתר במעשה ידיו. ואז, בהגיעו לגיל ארבעים ושמונה שנה, ברום פיסגת חקירתו להכיר את אדון העולם, והשתנותו העצמית בהתאם לכך, אז נגלה אליו הבורא: אני הוא בורא העולם! אותי חיפשת, הנני! אברהם אבינו לא הניח אחריו יומן או כתבי זכרונות, אך לא קשה לנחש כיצד הרגיש באותו רגע מופלא כאשר נוכח לדעת שהנה הבורא, אותו התאמץ כל כך להכיר ולגלות, הנהו, והרי הוא נראה לו בדיוק כפי שנצטייר לו בעבודתו רבת השנים. כן, כל אחד מאיתנו חי בתוך עולם המדבר אלינו ללא הרף, כל שאיפת אוויר המוגשת עד לאפנו, כל פיסת מזון המוגשת לנו בחן, בחסד וברחמים, כל ארוע הקורה לנו בחיינו הפרטיים ובחיינו המשפחתיים והלאומיים, כל נתח היסטוריה המופיע בצורת ידיעה בתקשורת ובעתון, וכל מידע על הטבע, חוקיו ושימושיו, כל אלה מכילים בהכרח את סימני ההיכר של יוצרם ומנהלם, טביעת אצבעותיו של הבורא מוטבעת בכל מה שקורה בעולם ומתגלה לעינינו, אם נפקח אותן נגלה ונראה, את ה' שאותו אנו מצווים להכיר ולאהוב. אולם השוחד, הנגיעה, הרצון להתנתק מכל כבל ולהנות מכל מנעמי החיים, הם שמונעים את האדם מלהגיע למסקנה הכל כך פשוטה והמתבקשת מאליה, האמונה שיש מנהיג לבירה. זוהי מהותה של מצוות האמונה. האמונה היא עמוד השדרה, ובריח תיכון העובר כחתך לאורך כל חיי יהודי מקיים מצוות, באמונה יהודי מוצא נוחם, מתרפק עליה כמרגוע נפשטים ספקותיו, וחי הוא חיי שלווה ובטחון חיים שאין בהם תחושת מתח, והטלת אשם על כל גוף שהוא כי כמובן הוא חי בידיעה מוחלטת שיש מנהיג לבירה ושרק הוא ואין עוד מלבדו מנהל את עולמו. אין כוונת התורה לחייב את האדם להגיע להכרה פילוסופית עמוקה, שרק מתי מעט יכולים לעכל אותה. שכן, לאמיתו של דבר ההכרה במציאותו של הבורא מתבקשת מאליה והיא מסקנה המוכרחת מתוך התבוננות פשוטה בטבע. כשיתבונן האדם בבריאה, כשישים דעתו על היצורים כולם – עולם חדש יתגלה לעיניו. כל הטבע כולו הינו ציור גדול המורה על הבורא ומידותיו. כל יצור, כל תופעה וכל תהליך בטבע רומזים על חוכמתו, על חסדו, על השגחתו וייחודו יתברך. ועל כך אמר הנביא (ישעיה פרק מ פסוק כו) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". מעשה בגוי אחד שבא לרבי עקיבא ושאלו: מי ברא את העולם? אמר לו רבי עקיבא: הקדוש ברוך הוא. אמר הגוי: הראני דבר ברור. אמר לו רבי עקיבא: מי ארג את בגדיך? השיב לו הגוי: האורג. אמר לו רבי עקיבא: כך הוא בכל דבר ודבר בבריאה מעיד שיש מי שעשאו. אלא מה ההרגל התמידי מאפיל על כל הנפלאות לראותם כדבר טבעי. סיפור ידוע שהיה עם רבינו הרמב"ם יוכל להזכירנו יסוד זה. במהלך ביקור נימוסין של קבוצת נכבדים מצריים בבית הרמב"ם אשר היה, כידוע, רופאו האישי של המלך, לא יכל אחד הנוכחים הידוע בדעותיו הכפרניות לכבוש את פליאתו: הכיצד אדם גדול כהרמב"ם מאמין במציאות האלוקים ואף מנהיג על פי אמונה זו את כל אורחות חייו. במקום לענות תשובה, דפדף הרמב"ם בספר הרפואות שלפניו הכתוב בכתב ידו, ותוך כדי עיון בעמוד עמוס אותיות צפופות נקב במחלה סבוכה, ביאר את גורמיה, והקריא את דרך הטיפול המורכב והממושך שבה עד להחלמתה המלאה. "היודע אתה" שאל הרמב"ם את המלך "מנין לי כל זאת? יום אחד, לאחר שכתבתי את תיאור המחלה אשר הגיעה לפני, בעודי מתלבט בדרך הטיפול הרצוי, נתקלה ידי מבלי משים בקסת הדיו, והנה הדיו הנשפך זחל לגמרי במקרה בצורה של אותיות אשר הרכיבו את המילים אשר לפליאתי היוו תשובה מושלמת לשאלות אשר ניקרו במוחי". למראה עיניו הבולטות בתמיהה והחיוך המתמלא אשר רפרף על שפתי הנוכחים, המשיך הרמב"ם לאחר שהיית מה, ואמר בקול מוכיח "סיפור הבל קטן על יצירה מקרית אינך מוכן לקבל, והבל בקנה מידה עולמי, לומר שכל פרטי ופלאי העולם והבריאה כולה נוצרו מאליהם ובמקרה, נשמע לך הגיוני?! האינך שומע את קולו של כל פריט בבריאה הזועק לעומתך, בורא בראני?!" אי אפשר שלא להתפעל ולהתרגש מעוצמת הבריאה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ומיופי שלמותה. השמש מאירה ביום, הירח בלילה, כוכבים לאלפים ולרבבות שכל אחד מהם עולם בפני עצמו ומהם אף גדולים פי כמה מכדור הארץ כולו. ההרים והגבעות הצמחים והפרחים, הפירות והירקות למיניהם בגווני צבעיהם, החיות והבהמות, העופות והדגים למיניהם, ועל כולם האדם נזר הבריאה מגידולו לקיומו בחדרי בטן אמו, ועצם גופו המפליא, עצמותיו ובשרו, גידיו ושריריו, עורקיו המתפצלים לנימים ובני נימים לאלפים ולרבבות, וכולם פועלים נאמנה ובהתמדה כאחד, ועד שיכלו של האדם הנועד להבין ולהשכיל, להתבונן ולהתעמק ולהשיג עניינים לאין שיעור. ופניו של האדם ותנועותיו המעידים על מהותו ועל מצב רוחו. שמחה ועצב, כעס ורצון, הכנעה וגאווה, שחוק ורצינות, צער ושביעות רצון, טוב לב והיפוכו, והכל בא לידי ביטוי בציורים שונים על לוח פנים של אדם אחד. ועל כך התפעל איוב ושיבח את ה' יתברך ואמר (איוב פרק יט פסוק כו) "ומבשרי אחזה אלוה". וכשהתבונן דוד המלך עליו השלום בכל מהלכי היקום בבריאה, שיבח ואמר (תהלים פרק קד פסוק כד) "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית". כך גם אנו כשנתבונן בכל הנ"ל בוודאי נשכיל להבין את האמת הברורה, שיש בורא ויוצר לכל היצירה הגדולה והנפלאה הזאת, ובכך נבנה בליבנו את היסוד לקיום רצונו יתברך בעשיית מצוותיו כפי שציוונו בתורתו הקדושה בכל מהלך חיינו.
והוסיף על דברים אלו הגרי"ד סלומון שליט"א במאמרו "אמת ואמונה". "חיים אנו בדור טכנולוגי שהעניק הילה זוהרת לכל אשר בשם המדע יתיימר, אך הבה נבדוק מהי מידת הכנות של מי שטוען לקני מידה קפדניים של המדע בבדיקת האמת, נערוך לכופר שלנו תחקיר קצר: "רציתי לשאלך על אביך, שמעתי שעבר ניתוח לאחרונה, מה שלומו?". "הניתוח לא הצליח כנראה, מצבו קשה". "אמור לי, האם ראית בכלל את הרשיון הרפואי של הרופא שניתח את אביך?". "אומר לך את האמת, אינני יודע אפילו מי ניתח את אבי. אני מאמין שבית החולים מתנהל כשורה ומאפשר רק למנתחים מוסמכים לנתח". "זוהי הקביעה המדעית שלך? כך אתה בודק ומוודא דבר החשוב לך באמת ונוגע לחיי אדם?! כאשר שוחחנו על מסורת האומה כולה בדבר מעמד הר סיני נשמעת הרבה יותר מדעי (איני יודע מה עונה כאן האפיקורס שלכם, אך זה שלי גמגם כמה דברים לא מדעיים. החלטתי לא להרפות ממנו), ספר נא לי על סדרת הבדיקות שאתה עורך לפני שאתה נכנס למעלית. אתה משער כמוני עד כמה לא נעים ליפול עם המעלית ולהחבט בתחתית הפיר בקומה התת-קרקעית. דבר כזה עלול לקרות בגלל כבל שנשחק עד שנקרע. מאחר שאינך בודק דבר לפני כניסתך למעלית רשאי אני להניח שאתה מאמין שעורכים בדיקה תקופתית של הכבל, ושאתה מאמין בכשירותו של הבודק לבצע בדיקה זו. אתה גם מאמין שהוא מבצע את הבדיקה כהלכה. אתה מהמר על חייך ומאמין לאנשים לא מוכרים לך ושלא ראיתם מימיך בתקווה שהללו מבצעים תפקידם כיאות. אכן "בעל אמונה" אתה. כאשר אתה רץ לבית המרקחת לקנות חומר לזריקה לילדך החולה, אז אינך מדעי כלל וכלל. אז אתה "בעל אמונה" גדול, אתה מאמין לאנשי המחקר הרפואי שקבעו את הנוסחה לחומר המוזרק. אתה מאמין לבית החרושת לתרופות שביצע מלאכתו כיאות והכניס לשפופרת הזכוכית הקטנה את החומר הדרוש שהוכן כהלכה. אתה מאמין שהיבואן והסיטונאי איכסנו את החומר בטמפרטורה הנכונה, ושהאחראי לכך ווידא שלא עבר התאריך של תפוגת פעילותו של החומר. אתה מאמין שהרוקח קרא נכון את הלטינית המקושקשת של הרופא ואף נתן לך את החומר הנכון לזריקה. אתה יודע יפה שדי לעתים בטעות אחת בלבד לאורך השרשרת הארוכה הזאת כדי שחיי ילדך יועמדו בסכנה. אך אתה איש מאמין הנך. אתה מוכן לסכן את חיי ילדך על אמונתך זו. אינך חושש אף לרגע שמא אחד מאלה שאתה בוטח בהם נכשל... אתה אפילו מאמין שאף אחד מהמומחים הרפואיים בהם אתה מאמין לא הסתייע בהשגת תעודותיו על ידי העתקה במבחן... וכך אתה מהלך לך בכל דרכי חייך כשכולך אמונה. ממש "צדיק באמונתו יחיה". רק כשאתה מגיע לוודאי מכל וודאי למסורת של אבותינו, של אומה שלמה שחייה העידו על אמת מסורתה, ועליה אף נתנה את נפשה, שם לפתע אתה פושט את אדרת האמונה ולובש את החלוק הסטרילי של המדען כביכול, ורוצה לבדוק כל דבר במיקרוסקופ. ומה שאינו נכנס מתחת למיקרוסקופ, סימן שאינו קיים! חוסר הכנות והעדר היושר זועקים מאחורי העמדת הפנים ה"מדעית", אמור בפשטות: איני רוצה להכיר את האמת, היא אינה נוחה לי, אני מוכן לשלם באיבוד כל חיי עבור תאוותי. כן, על זה אומר הנביא (הושע פרק יד פסוק י) "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע י"ד). את האמת הניח הבורא ממש לפנינו, אך נתונה הבחירה החופשית לאדם לעצום את עיניו ולזעוק: איני רואה!... והתורה קוראת לעומתו "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. ובחרת בחיים!
הבה ונראה מהסיפור שלפנינו, המוביל אותנו לתובנה, כי הכול מגיע לנו מלמעלה, הבית שלך, המזל שמשחק לך, הרווח או ההפסד שעשית החודש, הכול כבר הוכרז בשמיים, הכול יורד לכול אחד מאיתנו על פי החלטת המנהיג האמיתי-בורא עולם ...
עמוס כנרת היה עורך דין מומחה. לא, הוא היה הרבה הרבה יותר מזה. עורכי דין מצויינים הם דבר שבנמצא, אם כי לא בשפע, אבל אנשים כמו עמוס כנרת הם ענין של נדירות שבנדירות. כוח הניסוח המשפטי שלו הפך לשם דבר בעולם החוק והמשפט. רוב עורכי הדין נעזרים בחוזים ובהסכמים כתובים מוכנים. יש מלאי עצום העונה כמעט לכל הדרישות. מקסימום משנים כמה מילים כדי להתאים את החוזה או את ההסכם למקרה ספציפי, השונה במשהו מהנוסח המוכן. אבל לא כך נהג עורך הדין ד"ר עמוס כנרת. "אם לוקחים הסכם מוכן בשביל מה צריך עורך דין?" נהג לשאול. על כן ניסח בעצמו, מילה במילה, כל חוזה וכל הסכם שעליו החתים או חתם, או כמו בדרך כלל שניהם גם יחד. היצירות שלו, הגם שלא היה בהן אפילו שמץ של ספרותיות (שהיא כמעט ההיפך מענינים חוקיים), נקראו בהתעניינות מרובה מאוד על ידי בעלי המקצוע, וזכו לשבחים מכל עבר. הוא אהב את החוק. היה זה לגביו כמו משחק בחפצים מרתקים, שמעולם ולעולם לא חדל להתפעל מהם. אילו תשלובות יפות! איזו מערכת הקשרים הגיונית! אם יהיה כך הרי לא יוכל להיות אחרת, ומכיוון שלא נרצה שתעשה כך הרי שאנו מגבילים את אחריותנו למקרה שתנהג כך, ואתה תפקיד ערבות כזו אצל זה וזה שתבטיח אותנו מפני תוצאות לא רצויות של העניין ההוא, וכך הלאה... שום מקריות, שום אפשרות להתחמקות או להסתתרות מאחורי ניסוח מעורפל. עמוס שחה במימי החוק בקלילות ובטבעיות. לגביו לא היו אלו (כמו שהן לגבי רובנו) מילים יבשות וארוכות, בעלות קצב קבוע של שיעמום ואי בהירות ומנדנדות בחזרתן על עצמן ובדברן על דברים לא סבירים ולא הגיוניים. הוא אפילו לא הבין איך יכול מישהו לחשוב כך. מילות החוק נדמו לו ממש כמו שנדמות מילות השיר למשורר. הוסף מילה, הורד, קצר למען החרוז, הארך למען המשקל, תן כפל משמעות, בחר בצבת עדינה את המילה הזו שעדיפה על המילה ההיא מבחינה מסויימת. תן לכל הקבוצה משהו מלכד, אפשרות לחיות בשלום זו לצד זו. עמוס כנרת הרגיש הנאה יצירתית אמיתית בכל פעם שניסח מסמך משפטי. לא, הוא עשה זאת לא רק למען ההנאה. הייתם, בוודאי, פוערים עיניים לרווחה אילו הייתם שומעים את הסכום בארבע ספרות שקיבל עורך הדין עבור כל ניסוח. וגם כך, לא יכול היה לעמוד בהזמנות. אם רצית למכור דירה בעוד חצי שנה על פי חוזה שינוסח בידי כנרת כדאי היה שתרשם בתור כבר עתה. כך אולי תזכה לניסוחו של המומחה. בדיחה קבועה הילכה בין המשפטנים שנהגו לנצל את שרותיו: אצל כנרת כדאי להיכנס לתור ברגע זה, בלי כל קשר לכך שאינך עומד לבצע עתה שום עסקה. עד שיגיע תורך כבר תהיה בוודאי בעצומן של כמה וכמה עסקות... היו שניסו להתחרות בו, אולם ללא הצלחה. לכנרת הספיקה דקה של עיון במסמך כדי לשסע לגזרים את האמון שנתן אי מי במסמך הזה. החסרונות כאילו צצו ועלו לפניו, בלי שיהיה עליו להתאמץ לחפש אותם. הוא היה מציג כמה שאלות ציניות, והמסמך איבד את ערכו. כללו של דבר, אם רצה מישהו חוזה סגור מכל צדדיו, שלא ישאיר אותו עומד באיזה שהוא שלב של הדרך בפני שוקת שבורה, היה כדאי לו להשקיע הרבה כדי לקבל הרבה. אילו היה מקובל במדינתנו ציון לשבח למנסחים משפטיים אין ספק שעמוס כנרת היה זוכה בו ללא ערעורון של אף אחד. ובכל זאת, מעולם לא המלצנו לאף אחד מבין הקוראים שלנו להיעזר בשרותיו של עורך הדין כנרת. לא בגלל המחיר היקר, כי אנחנו סבורים שלפעמים כדי לקבל משהו מושלם צריך להשקיע הרבה כסף. הסיבה היא הרבה יותר פנימית וערכית. עמוס כנרת היה למרבה הצער אפיקורוס אמיתי. כופר בעיקר. קשה אפילו לכתוב את המילים האיומות הללו, וכמובן שלא נצטט לכם את מילותיו הארסיות, רק נאמר לכם את העובדה: הוא היה אפיקורוס בעקשנות מוחלטת. סירב לבקוע אפילו סדק בחומת הכפירה שלו. בן אדם אינו נוהג להסתובב ולהכריז על אמונותיו ודעותיו, אבל הדבר נחשף בפומבי דווקא על ידי רעייתו עפרה. היא היתה לבורנטית בעלת ותק, וכששמעה שבתל אביב נערכות הרצאות מעניינות בענייני מדע ניגשה לשמוע. היה מרתק, אבל התברר שהדבר לא כל כך תמים כמו שחשבה, מאחורי ההרצאות המדעיות הסתתרו מרצים שומרי תורה ומצוות, אנשים הבקיאים בנבכי המדע ויחד עם זה בקיאים לא פחות בשבילי אביי ורבא, התורה שבעל פה והתורה שבכתב. עופרה נמנתה על קבוצה שלא חדלה לבקר בהרצאות גם לאחר שהבינה שהן מגמתיות. החוטים שנשזרו באומנות רבה בין המדע לאמונה נשאו חן בעיניה. היתה ישרה מכדי לבטל במחי יד. עדיין לא התחייבה לשום דבר, אבל רצתה בהחלט להוסיף ולשמוע דברים שהיו חדשים לגביה, מרתקים ואפופי משמעות. "למה אינך באה אף פעם עם בעלך?" שאל אותה הרב פרופסור מרדכי רגב, אחד המרצים. "אין על מה לדבר איתו. הוא רחוק מכל נדנוד של אמונה. כאילו היה לו חוזה כתוב ומוסכם שאמונה היא בשבילו מחוץ לתחום" השתמשה עופרה בדימוי מתאים עבור בעלה עמוס. "אין בכלל דבר כזה. בכל העולם כולו אין אדם שכופר בגלל ששכלו אומר לו כך" אמר הרב רגב בלהט. עכשיו התנגדה גם עופרה "יש אלפים ורבבות, אתה מדבר שטויות". אבל הוא לא נכנע "אין ולו אחד. אפילו לא גוי, קל וחומר שלא יהודי. אנחנו נבראנו עם אמונה, ממש כמו שנבראנו עם רפלקסים אחרים. היא צריכה להתפתח, בוודאי, אבל לכפור אינה מאפשרת. מהשכל הישר עוד לא שיכנע אף אחד שציור צוייר לבדו, קל וחומר שעולם מופלא לא נברא מעצמו. לא צריך שכל מפותח כמו של בעלך כדי לדעת שלכפירה אין כל אחיזה בהיגיון". "אז איך תסביר שהוא בכל זאת כופר?". "הוא מפחד להאמין. האמונה מחייבת הרבה מאוד, ומזה בורח אומן הניסוחים שלך. נוח לו להישאר משוחרר לנפשו ולתרץ זאת באי אמונה מבחינה שכלית". "אפילו אם אתה צודק, לא תצליח לשכנע אותו, גם אם תשוחחו שנה שלימה. החוזים שלו סגורים היטב, אתה יודע". "אין חוזה סגור בעניין הזה. אני אמצא את הסדק, היי סמוכה ובטוחה בכך". הרב רגב הבטיח והתכונן גם לקיים. בעזרת השם. כשראה עמוס כנרת את הלקוח שנכנס הסתמנה איזו שהיא תמיהה על פניו. לא שהיה לו משהו נגד לקוחות חרדיים, בכלל לא. כל עוד הלקוח אדם הגון ומשלם מה שנדרש ממנו לשלם, לא איכפת לו מי שהוא. אבל בדרך כלל חרדים אינם נעזרים בשרותיו, משום שהוא אינו מחביא את דעותיו הכפרניות. ללקוח הזה, רגב, אין כנראה בעיה עם הדעות. בסדר, אם הן אינן מפריעות לו אז גם לי אין שום בעיה איתו. כנרת ידע שהלקוח הזה שילם מחיר מפולפל מאוד כדי להשיג פגישה בלי לחכות זמן רב, ועל כך בוודאי מגיע לו יחס נאה. "מר כנרת, אנחנו עומדים לשכור בית הארחה לכמה שבועות רצופים, מדי שנה בשנה, וא...". כנרת קטע אותו "מי זה אנחנו? נא לדבר במונחים ברורים ומדוייקים". רגב לא נבהל "אנחנו זו אגודה מסויימת שאני נמנה על הנהלתה. יש לי מסמכים חוקיים המאשרים כל מה ששייך לאגודה". כנרת ביקש לעיין במסמכים. כך נהג תמיד, לא לסמוך על אף אחד ולא לדון בענין כל עוד משהו אינו ברור לחלוטין. העיון סיפק אותו והוא ביקש מרגב להמשיך. "היות שבשנים קודמות נתקלנו בכמה בעיות, היינו מבקשים שאתה תערוך את החוזה. אני יודע גם שאתה לוקח אחוז גבוה כשכר עורך הדין, אבל משום שבעבר נכווינו עם עורכי דין זולים, החלטנו שעדיף לשלם בשלב הזה מאשר להסתבך אחר כך". הכל היה אמת לאמיתה, אלא שהיתה עוד אמת: הסיבה היותר חשובה שבגללה הופיע לכאן רגב. אבל בשלב הזה של הדברים הוא העדיף לשמור אותה לעצמו. עמוס כנרת קם ממקומו וניגש לאחד המדפים שמימינו. הוא הביא דיסקט חדש, כמה חוברות הדנות בחוזים מן הסוג הזה, לוח שנה נוח לדפדוף ומחשב קטן. תוך כדי הפעלת המחשב אמר לרגב "אתה בוודאי יודע שהשיטה שלי היא לא להעתיק חוזה אחד מחוזה אחר, אלא לחבר לכל ענין חוזה חדש על פי נתוניו וצרכיו. גם הפעם נעבוד כך". רגב הסתיר חיוך מתחת לשפמו. יופי, הכל הולך לפי התוכנית. כנרת הקליד במחשב והתקדם, סעיף אחר סעיף, בהתאם לתשובותיו של רגב על השאלות. אפשר היה להתפעל מהיסודיות שלו. הוא כתב באיזו שעה יפסיק בית ההארחה לפעול במתכונת הקודמת, מי אמור להכינו למטרות האגודה, מה מותר ומה אסור לאגודה לעשות בתקופת השכירות, מי אחראי לנזקים שעלולים להיגרם לשמו הטוב של בית ההארחה בתקופת השכירות, ועוד כהנה וכהנה. כשגמר לתחקר את רגב אמר כנרת "עכשיו המתן בשקט כרבע שעה ואני אוסיף כמה עניינים חוקיים והמקובלים בחוזים מסוג זה. אחר כך תקרא ותחתום". ורגב חייך בשנית. הוא התפלל להצלחה, תפילה שבלב. "זהו זה" אמר כנרת בעודו מוציא מן המדפסת טיוטה של החוזה ומגישה לרגב לקריאה. "האם יש כאן גם ניסוחים סטנדרטיים ששלבת בלי תשומת לב מיוחדת?" שאל רגב. כנרת הביט בו בתמיהה נעלבת "לא, לא לשם כך שילמת כמה ששילמת. כל מילה כאן היא על דעתי ובאחריותי". "פשוט, אני רואה כאן מילים שנמצאות גם בחוזים רגילים" הסביר רגב את שאלתו. כנרת חייך "נו, בודאי. אותה שפה לכולנו. אם בחוזים אחרים מדבר על 'מועד התשלום' או 'כתובת המשכיר' זו לא סיבה שאני לא אכתוב כך. אין לי כלל לשנות, הכלל הוא לבדוק שכל דבר מתאים במאה אחוזים. אני עומד מאחורי כל ניסוח, בין שהוא שלי ובין שלאו". ואת זה חיכה רגב לשמוע. עיניו רצו על פני השורות, מחפשות שתי שורות מסויימות מאוד. הוא עבר רגע קשה כשחשש שהן אינן, אבל הן היו שם, הוא מצאן מודפסות שחור על גבי לבן "המשכיר אינו אחראי לתקלות שעלולות להיגרם בגלל כוח עליון, והוא מסיר מעצמו מראש כל אחריות לנזקים שעלולים להיגרם בגינו. הדברים אמורים גם במצב הפוך, השוכר אינו אחראי ולא ידרש לשלם במקרה שכוח עליון ימנע ממנו את שכירת המבנה לתקופה הנקובה בחוזה". "מה זאת אומרת?" שאל רגב. "אינך מכיר זאת? אלו מילים שכיחות בחוזים. אם יקרה משהו שאין עליו כל שליטה מורידים אחריות משפטית, ששום סחטן לא יעלה בדעתו לתבוע אותך על כך". "מה זה נקרא דבר שאין עליו שליטה?" שאל רגב. "רעידת אדמה, למשל. בית ההארחה אינו יכול למנוע אותה, נכון? וכל דבר אחר מסוג זה". "אז למה קוראים לדברים האלו כוח עליון?". כנרת התבלבל. "א... ככה מנסחים את זה". רגב לא הניח לו לחמוק בקלות "אמרת שכל מילה היא על דעתך, כן?". "כן, כוח עליון זאת אומרת ש...". "שמה? יכולת לכתוב שרעידת אדמה היא דווקא כוח תחתון, היא מתרחשת למטה, לא כך?". שתיקה, והוא ממשיך "זאת אומרת שעמוס כנרת יודע היטב ולוקח על אחריותו המלאה את הידיעה שרעידת אדמה אינה קורה מעצמה ולא בגלל תופעות קרקעיות אלא מונחית בידי כוח עליון, שאחרים קוראים לו אלוקים, מה?". כנרת היה המום. הוא ישב, סנטרו נשען על כף ידו, ובפיו אין דברים ואין גם אומר. מול עיניו מתמוטטת השקפת עולמו, יש להניח שאחרי הקל יבוא גם החומר. אצבעותיו עברו להקלדה פראית על המחשב. כן, כמעט בכל קובץ שהעלה הופיעו חוזים עם המילים האיומות הללו: כוח עליון. ואני לא יכול לומר שהקלדתי בלי לחשוב ובלי לבדוק, זה יהיה שקר. בדקתי וחשבתי, ונטיתי להאמין שרעידות אדמה או קרינה רדיואקטיבית או מגיפות פתע או דברים נוראיים אחרים שעלולים לקרות בלי אשמת אחד הצדדים מונחים בידי כוח עליון. לא כתבתי: כוח המקרה, כוח הדברים הנעשים מעצמם. לא. ורגב המשיך "אומרים שאתה פיקח, כנרת. אם אתה עומד מאחורי הניסוח ומבין שכאשר האדמה רועדת זו תוצאה של מנהיגות שמימית, הרי עליך להבין שכאשר האדמה אינה רועדת אלא יציבה, מצמיחה ומגדלת, מנביטה ונזרעת, זו בוודאי תוצאה של כוח עליון. אם הבלגן לא נהיה לבד, הסדר לא כל שכן?". איזה טענה הגיונית. שום ניסוח חוקי לא יוכל לעמוד בפניה. אני פשוט בורח מן האמת, למרות שהיא ידועה לי. לא יאמן! ואחר כך לא היה מנוס מן ההמשך, אם יש בורא ומנהיג אז יש לעשות את רצונו, ואם יש לעשות את רצונו צריכים לברר מהו, ואם מבררים מהו אזי מתוודעים לכך שלעולם ולאדם יש תכלית, ואם יש תכלית אז אין מנוס מלחיות למענה ובשבילה. ואם לחיות למענה ובשבילה אז עמוס כנרת החתים את רגב ואת הנהלת בית ההארחה על חוזה השכירות. כי כאשר יתקיים בבית ההארחה סמינריון של "ערכים" גם עמוס כנרת ישהה בו וינסה ללמוד על חובת האדם בעולמו ועל הקרבה האפשרית והמעגנת בין יצור אנוש לכוח עליון...!
אחים יקרים!
אדם יכול לחשוב שכל מה שמתרחש סביבו הוא צירוף מקרים. פעם הולך ככה ופעם אחרת, לפעמים מתרחשת התפתחות כזו ולפעמים אחרת. הכל קורה מעצמו, או באמצעות השליטה שלנו – בני האדם – על המתרחש. אך האמת הפוכה בתכלית: הכל בכל מכל כל, כל מה שקורה בעולם, יש לו מטרה, מכוון ליעד מוגדר שקבע בורא עולם. אין הצלחות מפתיעות או כישלונות מאכזבים, אין טעויות נוראיות ולא זכיות יוצאות דופן. אין מושג של "לא יודע איך נפלתי לתוך זה", וגם לא "באופן מוזר התחלתי לעסוק בנושא פלוני". בורא עולם האחד והיחיד, מנהיג את העולם וקובע את התוכניות, מסדר את החיילים על לוח השחמט העולמי וגם מוביל אותם בכל מהלך. הכל נהיה בדברו, הוא המנהיג והוא המכוון! ככל שאדם יודע כי כל הנעשה בעולם נעשה בהשגחה פרטית וכל המתרחש מונהג ומנוהל בצורה הטובה ביותר, כך הוא מצליח לחוש ולהרגיש ואף לראות בעיניים, שכל הפעולות והמעשים, המחשבות והדיבורים מופעלים מלמעלה. ואז הוא לא חווה אכזבות ולא נפילות, הוא מבין שלא הכל תלוי בו ולכן חייו שמחים ומאושרים, עליזים ומלאי סיפוק, כי הוא יודע שיש מנהיג לעולם שמכוון את הכל ברצונו וכיוון שמה' יוצא הדבר אז כל מה שקורה הוא לטובתינו ולאושרינו הנצחי בזה ובבא.
בברכת התורה
הרב יואל ארזי