שיעורו של הגאון רבי רפאל סויד שליט״א | ראש ישיבת תפארת שלמה
גיליון מס' 148 | פרשת לך לך תשפ״ז
לפני כשנתיים, בגיליון מס' 55, כתבנו יסוד שבעזרתו ניתן ליישב את רוב הקושיות הידועות בענין קיום האבות את כל התורה עד שלא ניתנה. היסוד הוא, שהאבות קיימו רק את המצוות שבתורה, ולא את הדינים שבה. בגיליון זה נחזור על היסוד ונבאר אותו, ואחר כך נעסוק בקושיות שהעלו הלומדים עליו.
מקור הדברים
קיימא לן (יומא כח. קידושין פב.) שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי". וכן מצינו ביצחק אבינו, שאמרו חז"ל (ב"ר עג) על הפסוק "וימצא בשנה ההיא מאה שערים", שהאומד הזה היה בשביל להפריש מעשר. וכן ביעקב אבינו מצינו (שם עט, ז) שהוא שמר את השבת, וכן פירש רש"י (בראשית לב, ה) על הפסוק "עם לבן גרתי" - ותרי"ג מצוות שמרתי. ויותר מכך אמרו בגמרא (יומא שם), שאברהם אבינו קיים אפילו את מצות עירוב תבשילין, שהיא מדרבנן.
אלא שעל דברים אלו הקשו הראשונים והאחרונים קושיות רבות מתוך פרשיות התורה, שבהן נראה שהאבות ובניהם לא נהגו לפי דיני התורה. ולענ"ד יש להציע מהלך חדש בסוגיא זו. ראשית נציג את הקושיות:
א. מדוע לא מל אברהם אבינו את עצמו עד שנצטווה על כך, והלא קיים את כל התורה?
ב. כיצד נשא יעקב אבינו שתי אחיות, רחל ולאה, והלא התורה אסרה זאת?
ג. כיצד חלו הקידושין של יוסף במצרים, והלא לא היו שם עדים לקיום הקידושין?
ד. כיצד חלו הקידושין של יעקב ולאה, והלא יעקב התכוון לקדש את רחל, והוי מקח טעות?
ה. כיצד חלה מכירת הבכורה של עשו ליעקב, והלא זהו דבר שלא בא לעולם, ואין אדם יכול להקנות דבר שעדיין אינו בעולם?
ו. כיצד שמרו האבות את השבת, הלא גוי ששבת חייב מיתה?
ז. כיצד חלה מכירת הטלואים של לבן ליעקב, הלא זהו דבר שלא בא לעולם, שהרי הצאן עוד לא נולדו?
ח. כיצד אכל יצחק מן השחיטה של עשו, הלא שחיטת מומר פסולה?
ט. כיצד לבש יעקב את בגדי עשו, הלא בגדי עם הארץ מדרס לתלמידי חכמים?
י. מה היתה מחשבתו של אברהם להקריב את יצחק, והלא ברגע שיצחק היה מת, היה אברהם נעשה אונן, ואונן פסול לעבודה?
יא. כיצד חשב אברהם להקריב את יצחק, והלא היה נטמא בכך, וטמא פסול לעבודה?
יב. מדוע לא אמרו שאברהם אבינו היה עוסק במצוה, ואם כן היה פטור מהכנסת אורחים, שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה?
יג. כיצד היה שייך דין יבום בתמר, והלא היא היתה כלתו של יהודה, ולא אשת אחיו?
יד. כיצד היה שייך דין יבום בתמר על ידי שלה, והלא תמר היתה אשה קטלנית?
טו. מדוע אמרו בגמרא (בבא בתרא קנט:) שמשה ואהרן פסולים לעדות, והלא קודם מתן תורה עדיין לא היו פסולים, ולאחר מתן תורה כבר לא היו אחים, שהרי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי?
טז. כיצד שלח אברהם את אליעזר להיות שליח לקידושין של רבקה, והלא עבד אינו בתורת קידושין?
יז. בגמרא (יבמות סב.) לומדים מן הפסוק "שבו לכם פה עם החמור" - עם הדומה לחמור. וקשה, שהרי גם על ישמעאל נאמר "שבו", וישמעאל לכאורה לא היה עבד. ואם כן, מדוע לא נלמד מכאן שגם לגוי אין יחס, או להיפך, שגם לעבד יש יחס?
יח. במדרש רבה כתוב שאברהם שבר את שינו של אליעזר. וקשה, אם כן מדוע לא יצא אליעזר לחירות?
יט. כיצד למדו את התורה, והלא בן נח שלמד תורה חייב מיתה?
כ. כיצד כתבו האבות סת"ם, והלא בן נח פסול לכתיבת סת"ם?
כא. כיצד קיימו האבות מצות שחיטה, כמבואר בחז"ל שהם שחטו, שהרי הקריבו קרבנות, והלא בן נח פסול לשחיטה?
הקושיות האלו נראות כאילו כל אחת מהן עומדת בפני עצמה, וכל אחת צריכה תירוץ משלה. אבל כשמתבוננים בהן, רואים שרובן ככולן עוסקות בתחומים דומים: קניינים, קידושין ואישות, טומאה וטהרה, ופסולים שיש בבני נח. ולכן נראה שיש מקום לתירוץ אחד כללי, שמיישב את רובן בבת אחת.
היסוד - מצוות ולא דינים
כדי ליישב את כל הקושיות האלו, נראה לומר שמה שאמרו חז"ל שהאבות קיימו את כל התורה כולה, הכוונה שקיימו את המצוות שבה, ולא את הדינים שבה. ונבאר את הדברים.
בחידושי מרן הגרי"ז הלוי על התורה מובא תירוץ לקושיא איך נשא יעקב שתי אחיות. ותירץ, שלא אסרה התורה לבוא על שתי אחיות, אלא אסרה לבוא על אחות אשתו, כלומר על אחותה של האשה הנשואה לו. נמצא שהאיסור תלוי במציאות של "אישות". וכיון שקודם מתן תורה לא היתה בעולם מציאות של אישות של ישראל, אלא רק אישות של בן נח. אם כן, לא שייך לאסור לישא שתי אחיות, אפילו לא מצד מה שעתיד להיות, שהרי גם לאחר מתן תורה אין איסור כל זמן שאין אישות.
[אלא שתירוץ הגרי"ז צריך עיון מדברי הגמרא בפסחים (קיט:), שם איתא שיעקב אבינו לא יברך על הכוס לעתיד לבוא, משום שנשא שתי אחיות. משמע שיש כאן כביכול תביעה עליו, ואילו לדברי הגרי"ז אין כאן אפילו ענין להחמיר. וצריך עיון.]
וכן תירץ הגרי"ז את הקושיא מדוע לא מל אברהם עד שנצטווה: כל זמן שהקב"ה לא ציווה על המילה, לא היה על כך שם "ערלה". ממילא אילו היה אברהם מל את עצמו, לא היה בזה מעשה מצוה, אלא היה כמחתך בשר בעלמא.
ומעתה, לפי היסוד הזה, אפשר לחלק בין שני סוגים של דברים שבתורה:
הסוג הראשון: מצוות חיוביות, כמו לולב ושבת. אלו דברים שיש בהם תוכן בפני עצמם, ואפשר לקיימם בכל זמן. את אלו קיימו האבות.
הסוג השני: דינים שהם צדדיים למצוה, כגון דיני קניינים, ודיני טומאה וטהרה. אלו אינם מצוה בפני עצמם, אלא הם צורת ההסתכלות של התורה על המציאות. דינים כאלו לא שייך לנהוג קודם מתן תורה, משום שהמציאות שהם עוסקים בה עדיין לא היתה קיימת. למשל, דיני קניינים אינם מצוה שאדם מקיים, אלא הם קובעים מתי חפץ עובר מרשות לרשות. וכן דיני טומאה אינם מצוה בפני עצמם, אלא הם קובעים מה נחשב טמא ומה נחשב טהור.
לפי זה מובן מדוע רבות מן הקושיות שהבאנו נוגעות דווקא לתחומים האלו: מכירת הבכורה ומכירת הטלואים עוסקות בדיני קניינים; בגדי עשו והקרבת יצחק בעקידה עוסקים בדיני טומאה וטהרה; הקידושין של יעקב ושל יוסף עוסקים בדיני אישות. בכל אלו לא היה עדיין דין התורה בעולם, ולכן אין קושיא מכך שלא נהגו בהם.
קושיות על התירוץ
לאחרונה העליתי את היסוד הזה בשלוחת "הקושיא היומית" באור עולם (0733454545, שלוחה 656). והפעם ביקשתי דבר הפוך מן הרגיל: במקום לומר תירוץ על קושיא, ביקשתי מהלומדים להקשות קושיות על התירוץ. הלומדים העלו כמה וכמה קושיות, ונדון בהן כדרכה של תורה, שהרי כל יסוד צריך להיבחן היטב מכל הצדדים לפני שאפשר לסמוך עליו.
הבהרה ראשונה
ראשית יש להבהיר דבר חשוב: אין הכוונה שהאבות קיימו רק מצוות עשה, ולא שמרו על איסורים. הכוונה היא, שיש מצוות שתלויות בדינים צדדיים. וכאשר אותם דינים עדיין לא חלו, ממילא אין טעם לקיים את המצוה, שהרי חסר הדין שהמצוה צריכה לו כדי להתקיים. כלומר, החילוק אינו בין מצות עשה למצות לא תעשה, אלא בין דבר שעומד בפני עצמו, לבין דבר שתלוי בהגדרה שהתורה קבעה.
הדוגמא הברורה לכך היא התירוץ הידוע של הגרי"ז, מדוע אברהם אבינו לא מל עד שנצטווה: מכיוון שלא נצטווה, אין על כך שם ערלה. לעומת זאת, מסתבר שאברהם אבינו הניח תפילין עם כל פרטי ההלכות - שיהיו שחורות ומרובעות, כתובות על קלף וכו' - משום שזהו דין עצמי, שיש בו תוכן חיובי בפני עצמו. מה שאין כן מילה, שהיא תלויה בשם "ערלה", שעדיין לא היה קיים.1
ואנו לא באנו לחדש דבר אחר, אלא רק להרחיב את היסוד של הגרי"ז לדברים נוספים, על פי אותו רעיון עצמו.
א. טומאה וטהרה
בתוך הדברים אמרנו שלא שמרו האבות על דיני טומאה וטהרה, משום שבזמנם עדיין לא היתה מציאות של טומאה. ועל כך הקשו מדברי רש"י, שאברהם לא הביא למלאכים לחם משום ששרה נטמאה באותו זמן. רואים שנהג אברהם בדיני טומאה.
ויש לומר, שאין זה משום דיני טומאה ממש. שהרי אין איסור לאכול לחם כזה, ובפרט שאברהם חשב שהמלאכים הם ערביים. אלא שגם אצל הגויים היו נוהגים הרחקות מאשה בימי טומאתה, ולא משום דיני טומאה של התורה.
עוד הקשו מדברי הגמרא בבבא מציעא (פז.), שאברהם אבינו היה אוכל חולין בטהרה, והגמרא מביאה לכך ראיה מהמעשה עם המלאכים. ויש ליישב דיש לחלק בין טומאת נדה לשאר הטומאות, ושמא דברי הגמ' אמורים רק לענין זה, ועדיין צ"ע.
ב. קידושין אצל בני נח
עוד הקשו מדברי הגמרא בסוטה (י.), שיהודה אמר לתמר: "שמא אביך קיבל בך קידושין". רואים שנהגו גם בדינים, ולא רק במצוות.
ויש ליישב, שנחלקו האחרונים האם בן נח זכאי לקדש את בתו. המנחת חינוך (מצוה לה אות יג) כתב שלא מצינו דבר כזה, וכן כתב בכלי חמדה (תולדות אות ג). לעומתם, בבית האוצר (מערכת א-ב כלל ב) ובשו"ת מהרי"א הלוי (חלק א סימן קי) כתבו שגם בן נח זכאי בקידושי בתו. ולפי שיטה זו, דברי יהודה עוסקים בדין שקיים גם אצל בני נח, ואין מכאן ראיה שנהגו בדיני התורה.
ג. "ותרי"ג מצוות שמרתי"
הקשו מדברי רש"י בתחילת פרשת וישלח: "עם לבן גרתי - ותרי"ג מצוות שמרתי". משמע שיעקב קיים את כל המצוות כולן, כולל הדינים.
ויש ליישב, שבלאו הכי קשה, שהרי יעקב לא קיים מצוות כמו יבום וחליצה, ועוד מצוות רבות שלא היו שייכות אליו כלל. על כרחך שהכוונה היא שלא עבר על איסורים וכדומה, ולא שקיים בפועל כל פרט ופרט שבתורה.
ד. שטר הכתובה של יוסף
עוד הקשו, ממה שמצינו שיוסף הראה שטר כתובה לאביו, והלא כתובה היא דין, ולא מצוה.
ויש ליישב, שגם לכתובה יש תוכן חיובי בפני עצמה: "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". ועוד, אין כוונת היסוד שהאבות בדווקא לא קיימו דינים, אלא רק שאין הכרח לומר שקיימו אותם. ולכן אין סתירה מכך שבמקרה מסוים מצינו שנהגו גם בדין.
ה. הבטחת שמעון לדינה
עוד הקשו, כיצד שמעון הבטיח לדינה שישא אותה, כשבאו להצילה משכם, והרי יש איסור לישא את אחותו. וכאן מדובר באיסור, ולא בדין צדדי.
ובאמת, קושיא זו קשה גם בלי היסוד שלנו, והיסוד הזה אינו מיישב אותה. היא נשארת בצריך עיון, אבל אין בה סתירה ליסוד עצמו.
ו. מצוות דרבנן
עוד הקשו, מדוע האבות קיימו מצוות דרבנן, כגון עירוב תבשילין, והלא אלו דינים ולא מצוות.
ויש לומר, שבלאו הכי קשה: מה שייך לקיים מצוה לפני שהיא קיימת בכלל, כגון קרבן פסח לפני יציאת מצרים? על כרחך צריך לומר, שכיון שהאבות ידעו ברוח קדשם שישראל עתידים לקיים מצוות אלו, לכן רצו לקיים אותן כבר בזמנם. ואם כן, גם מצוות דרבנן, שעתידים ישראל לקיימן משום "לא תסור", חפצו האבות הקדושים לקיים.
סיכומו של דבר
האבות קיימו את המצוות שיש בהן תוכן בפני עצמן, כמו שבת, לולב ותפילין. אבל דינים שתלויים במציאות שנוצרה רק במתן תורה - כגון קניינים, טומאה וטהרה ואישות - לא חלו בזמנם, ולכן אין קושיא מכך שלא נהגו בהם. רוב הקושיות שהעלו הלומדים מתיישבות לפי זה, [מלבד קושיא אחת בענין הבטחת שמעון לדינה, אך היא קשה גם בלי יסוד זה]. ובזה מתבאר היטב מאמר חז"ל שהאבות קיימו את כל התורה כולה, בלי שנצטרך ליישב כל קושיא בפני עצמה.
1 והנחה זו אינה מוכרחת. יתכן שגם כאשר האבות קיימו מצוות, הם לא קיימו אותן עם כל פרטיהן ודקדוקיהן, והיסוד עדיין במקומו עומד. וכמו שמצינו ברמב״ן בפרשת וישב, שיהודה רצה לקיים יבום בתמר אף על פי שהיתה כלתו ולא אשת אחיו, משום שהיה בזה ענין של הקמת זרע. וכן הבאנו בעלון 55 בשם גיסי הרה״ג משה טולדנו שליט״א לענין קרבן פסח: בתורה נאמר ״וצודה לי ציד״, ולשון צידה משמע חיה ולא בהמה, ומאידך מבואר שזה היה לקרבן פסח. ותירץ, שהאבות לא קיימו את כל פרטי הדין.