אודות הבנתנו כמעשה האבות
כתב הגרי"א שר זצ"ל ראש ישיבת סלבודקא וז"ל בפומיה דרבינו הכוונה זצ"ל מרגלא לומר לפני תלמידיו אחר שיחותיו הנפלאות ברוממות מעלת האבות כמה שנזכה להתבונן ולהכיר את אמיתת האבות עלינו לדעת שעוד רחוקים אנחנו מההכרה השלימה והמקפת את אמיתת גדלותם כי רוממות ערכם היא למעלה מהשגותינו המצומצמות למעלה עד אין חקר ועלינו רק להודות לה' שפתח לפנינו שערי אורה להסתכל ולראות אחת מני אלף קדושת האבות עכ"ד.
למה לא מוזכר מעשה דאור כשדים
הסבא מסלובדקא זצ"ל שאל למה המעשה של כבשן האש באברהם אבינו כתוב רק ברמז בתורה אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו, ז) לכאורה סיפור כזה של מסירות נפש לקדש שם שמים היה צריך להיות יותר מפורש. ותירץ שבדרכי האמונה יש ב' דרכים: א' אמונה במציאות בורא עולם וכל מה שכלול בזה, ולאמונה זו מסר אברהם אבינו את נפשו בכבשן האש. ב' אמונה במהות הבורא, וזו דרגה גבוהה יותר. דהנה כתיב (בראשית יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום, ואומרים חז"ל (ב"מ פו.) שהכוונה שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי לא להטריחו באורחים. ובמס' נדרים (ח:) חז"ל אומרים אין גיהנם לעולם הבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתעדנין בה ורשעים נידונין בה. וביום הזה של כחום היום אומרים חז"ל בדיוק אותו לשון הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, וא"כ דרגת החום היתה כחומו של גיהנם, ובאותו יום אברהם אבינו יצא החוצה וירא וירץ לקראתם, וא"כ כאילו שאברהם אבינו הפיל את עצמו לתוך כבשן האש כדי לקיים הכנסת אורחים. לכן אומר הסבא שבאור כשדים מסר אברהם את נפשו על האמונה במציאות בורא עולם, ובאלוני ממרא מסר את נפשו על האמונה של 'מה הוא אף אתה' – אברהם אבינו האמין שהבורא גומל חסדים והגיע למסקנה שגם הנברא צריך לגמול חסדים, ועל אמונה זו היה מוכן למסור את נפשו. מדרגה זו באמונה כוללת כל המדרגות של אמונה ובכלל מאתים מנה, ולכן אין צורך להזכיר הענין של אור כשדים להדיא. (על פי תורת אביגדור מאמרים ושיחות אשר השמיע לחברים מקשיבים, השיחות נאמרו באידיש ונעתקו ללה"ק ע"י המו"ל ח"ג עמ' צ)
הרימתי את ידי
חז"ל אמרו (חולין פט:) "קשה גזל הנאכל שאפלו צדיקים גמורים אין יכולים להחזירו, שנאמר: בלעדי רק אשר אכלו הנערים". והרי מופלא הדבר, אברהם נלחם עם ארבעה המלכים לאחר שניצחו את החמשה, ועפ"י ההלכה קנו הם בתחילה את הרכוש ששללו מסדום בדין חזקת מלחמה, ואברהם קנה מהם לאחר שניצח אותם, ועוד שמלך סדום בעצמו אמר לו: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" (בראשית יד, כא), אלא שאברהם ויתר להם והכריז: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל" (שם), והיתה בזה מדת חסידות רבה, לפנים משורת הדין, עד שאמרו חז"ל: "בשכר שאמר אברהם אבינו, אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות, לחוט של תכלת ורצועה של תפילין" (חולין פט.). וא"כ, איפוא, היאך קראו לזה שרכשו הנערים גזל הנאכל? איזה גזל יש בדבר שלפי ההלכה הברורה הוא שייך לו?
אולם מכיון שאף בדבר שמצד הדין אינו חייב להחזירו כלל ומותר לו לקחת לעצמו, נשארת עליו עדיין חובה לעשות לפנים משורת הדין לפי החומרות העמוקות ביותר, וכפי שאמנם קיים אברהם לגבי כל השלל, ואם הוא לא נהג כן אף לגבי חלק פעוט ולא לעצמו כי אם לזה שכבר אכלו הנערים, הרי זה נקרא גזל. ורואים בזה על אברהם ביקורת כה חמורה שלא יכל לעמוד בנסיון, ובאים לידי מסקנה שקשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אין יכולים להחזירו.
לא להאמין בעצמו
תן לי הנפש והרכש קח לך (יד, כא)
בתורה מסופר שלאחר שאברהם ניצח את ארבעת המלכים, הציע לפניו מלך סדום: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" (בראשית יד, כא). ואמנם לפי ההלכה ולפי נוהגי העולם הגיע רכוש סדום לאברהם, כי הלא נפל לשלל בידי המלכים המנצחים והם זכו בו מדין כיבוש מלחמה, ולאחר שאברהם ניצח את המלכים האלה והציל את הרכוש הזה מידם, הרי עבר לרשותו של אברהם בקנין גמור. ולא עוד אלא שמלך סדום ויתר לו מרצונו הטוב על רכושו והציע לפניו, כאמור, שיקח אותו לעצמו (ראה לעיל עמ' קיד).
אולם אברהם אבינו שנכנס למלחמה זו וחרף את נפשו למות על מצות פדיון שבויים כדי להציל את לוט אחיו, בא לידי הכרה שאין לו ליהנות כלום ממצוה זאת והחליט לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר את כל השלל למלך סדום. ולא הסתפק אברהם בהחלטה בלבד, כי חשש שמא יתקפהו פתאום היצר של חמדת ממון ולא יוכל לעמוד נגדו, ומיד קפץ ונשבע למלך סדום: "הרמותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך".
והנה מופלא הדבר מאד, כי הלא אברהם הגיע לידי החלטתו להשיב את הרכוש למלך סדום מבלי כל ציווי והשפעה משום צד כי אם מתוך תבונת עצמו, מתוך הכרתו השכלית הגדולה ודעתו הרחבה, ובכל זאת לא סמך על הכרתו ודעתו ומצא מקום לחשוש שמא יתגבר יצרו על שכלו עד שראה הכרח לעשות סייגים לנפשו ולגדור את עצמו בשבועה חמורה בשם ה' שלא יהנה מרכוש סדום. ולא רק מצא לנחוץ להישבע כדי לגדור את נפשו משלל של אבנים טובות ומרגליות, שיש בו משום נסיון גדול, אלא לא האמין בעצמו שעם כל הכרתו החזקה יוכל לעמוד בפני נסיון אף לגבי הנאה פעוטה של איזה חוט או איזה שרוך נעל, שאין אדם מתאוה להם כלל ואיש חשוב מתבייש להתכופף ולהרימם מן הארץ, וראה צורך להרים את ידו לה' בשבועה להסתייג גם מחפצים קלים כאלה.
ויש לציין כאן את זהירותו המופלאה של אברהם אבינו בעניני גזל. בתחילת אותה הפרשה כתוב: "ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט" (שם יג, ז). ופירשו חז"ל שהריב בין רועים אלה היה בזה ש"בהמתו של אברהם היתה יוצאת זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאת זמומה, ואמרו להם רועי אברהם: הותר הגזל וכו'" (ראה מד"ר שם). אמנם רועי לוט מצאו היתר לזה, כפי שמסופר שם, אבל אברהם לא הסכים להיתר זה, ולאחר שרועי לוט לא נשמעו להם החליט אברהם להתרחק מלוט ואמר לו: "הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה". אברהם חשש להימצא במחיצה אחת עם לוט משום שלא דקדק בעניני גזל, ודרש ממנו שיתרחק ממנו לצד אחר של העולם, אם האחד ילך לשמאל ילך השני לימין. עד כדי כך הגיעה זהירותו והתרחקותו של אברהם מכל חשש של גזל. ובכל זאת, עם כל זהירותו הרבה, כשבא לידו הנסיון של שלל מלך סדום, ואם כי לא היה בזה כל חשש של איסור גזל ולא החמיר בכך אלא משום חשבונות של חסידות, לא האמין בעצמו שיוכל לעמוד בנסיון זה אף לגבי חוט ושרוך נעל וראה צורך לסייג את עצמו בשבועה ובהרמת ידו לה' אל עליון. (ועי' במחשבת מוסר ח"ב עמ' תס"ח)
ויחשבה לו צדקה
בתורה כתוב - לאחר שהיה דבר ה' אל אברהם במחזה והבטיח לו על הזרע - "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו).
חז"ל תיארו לאיזו מדריגה עליונה בהכרה הגיע אברהם אבינו. בן שלש שנים הכיר את בוראו מדעתו ומחכמתו כנגד דעתם של כל בני העולם, ומשום כן קראו אותו אברהם העברי שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר (בר"ר מב). אברהם מסר נפשו על הכרתו, בגללה השליכו אותו לאור כשדים ועמד בעוד נסיונות רבים, עד שנאמר עליו: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" (נחמיה ט). ולא הסתפק בהכרה שלו בלבד, אלא שמרוב אהבתו את ה' שוטט בתבל, ובכל מקום בואו בנה מזבחות וקרא בשם ה' והפיץ אמונה והכרה בבורא בין כל בני העולם. והכרתו בה' הגיעה למדריגה כזאת, שבגללה נאמר עליו שהקנה לד' שמים וארץ, כדברי הכתוב: "ברוך אברם לא' עליון קונה שמים וארץ" (בראשית יד, יט; וראה רש"י שם). הוא גם זכה שה' נגלה אליו וציוה לו ציוויים ואזהרות וגילה לו את כל עתידו ודורותיו אחריו ושזרעו יהיה תכלית העולם.
והנה לאחר כל מדריגותיו אלה בהכרת ה' ובגילויים שה' נתגלה לפניו, היה עוד מקום לציין את אמונתו, כדברי הכתוב: "והאמין בה'". ולא עוד אלא שהכתוב מוסיף על זה: "ויחשבה לו צדקה", כלומר "הקדוש ברוך הוא חשבה לאברהם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו" (רש"י שם).
ואף לאחר שהגיע למדריגה עליונה זו באמונה, עדיין לא הגיע לשיאה, ובשעה שהקב"ה המשיך באותו מחזה להבטיח לתת לו את הארץ הזאת לרשתה ואברהם שאל: "במה אדע כי אירשנה", מצאו בו פגם באמונה, כפי שאמרו חז"ל: "א"ל הקדוש ברוך הוא: אברהם! כל העולם כולו עומד הוא בדיבורי ואין אתה מאמין בדברי, אלא אתה אומר 'במה אדע'" (פדר"א מח). ופגימה זו היתה כה חמורה עד שהביאה עונש נורא כזה, שיהיו בניו עבדים במצרים ויענו אותם ארבע מאות שנה.
אנו למדים מדברי התורה וחז"ל, שהתביעה היתה דקה מן הדקה ואי אפשר לנו לעמוד עליה, שהרי התורה מעידה באותו מעמד, כאמור, שהאמין בה' ויחשבה לו צדקה, וחז"ל אומרים שלא שאל אות אלא אמר לפניו שיודיענו באיזו זכות יתקיימו ההבטחות (ראה רש"י שם), אלא מכיון שהתבטא בביטוי כזה שאפשר לפרש את משמעותו כאילו שאל על עצם ההבטחה (ראה מדרש תנחומא קדושים יג שנענש על אשר הוציא דבר מתוך פיו ואינו יודע האיך מוציאו), התגלה פגם באמונתו, וזרעו נזדקקו לרדת לגלות מצרים ולהיצרף שם בכור השעבוד והעינויים ד' מאות שנה כדי לתקן את הפגם הזה.
הרי עד כמה מגיעים מעמקי האמונה, שאף אברהם אבינו עם כל השגותיו ומדריגותיו העליונות בה, עוד היה ראוי לעלות בה יותר ויותר ועדיין נמצא בה פגם כזה שהיה זקוק לזיקוק וצירוף קשה של ארבע מאות שנה.
אין גבול לחכמות התורה
בספר שימושה של תורה עמ' קצא מסופר בשם מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל שאמר שמעתי פעם מהגה"צ רבי נתן צבי הסבא מסלובדקא זצ"ל אמרו (חגיגה יב.) בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו שנאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו, והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב אני אל שדי (בראשית יז, א) אני הוא שאמרתי לעולם די. ואמר שכאשר אמר הקב"ה יהי שמים התרחבו עד בלי די גער בהם והציב גבולם וכך בכל מאמר ומאמר, אבל כשנתן תורה לעמו לא גער ולא אמר די וממילא ה' יתן אומר המבשרות צבא רב (תהלים סח, יב) ואין גבול לחכמת התורה והיא מתרחבת והולכת בלי די ואפשר להתעלות בה בלא גבול.
הסבא מסלובדקא זצללה"ה שאל למה המעשה של כבשן האש באברהם אבינו כתוב רק ברמז בתוה"ק אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו, ז) לכאורה סיפור כזה של מסירות נפש לקדש שם שמים היה צריך להיות יותר מפורש. ותירץ שבדרכי אמונה יש ב' ענינים: א' אמונה במציאות בורא עולם וכל מה שכלול בזה, בענין זה מסר אאע"ה את נפשו בכבשן האש. ב' אמונה במהות הבורא וזו דרגה גבוהה יותר. דהנה כתיב (בראשית יח, א) וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחום היום, ואומרים חז"ל (ב"מ פו:) שהכוונה שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי לא להטריחו באורחים. ובמס' נדרים (ח:) אומרים חז"ל אין גיהנם לעולם הבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתעדנין בה ורשעים נידונין בה. שנים רבות לאחר תקופת חז"ל גילו המדענים שיש נרתיק של גזים מסביב לשמש ונרתיק זה מגן על כדור הארץ ולולי הנרתיק היה כל הנמצא בכדור הארץ נשרף מחום השמש, ומזה מובן הזה של כחום היום אומרים חז"ל בדיוק אותו לשון הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה ולכך דרגת החום היתה כחומו של גיהנם.
היפרד נא מעלי
ועד היכן היא ראית עינים של בן אדם רואים אנו אצל אברהם אבינו. 'אשרי האיש אשר לא הלך' - זה אברהם אבינו וכו' 'ובמושב לצים לא ישב' - שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שלצנים היו, שנאמר: 'ויהי כי טוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו' (ע"ז יט). כח הליצנות שהי' טמון בלבות אבות אבותיהם נתגלה ויצא לפועל רק בימי שמשון. ומכיון שהרגיש אברהם אבינו בכח זה צפה וראה את התוצאה - ליצנות. לצים הם, והורה הלכה 'ובמושב לצים לא ישב'. הלצנות של יוצאי חלציהם נזקפה על חשבונם מפני ששורש כח זה מלבבם ינק, וכה נתגלגל כח זה מאבות לבנים עד שגדל ועשה פרי של לצנות, קראו את שמשון לשחק לפניהם. לפי ראות עינינו אין אנו מוצאים אצלם גם חטא של לצנות, כי הלא דרך המנצחים לשמח בנצחונם ולבזות את שונאיהם, וגם הם רצו לבזות את שמשון הגבור אויבם ומחריב ארצם, צוו לו שישחק לפניהם, והם לא התלוצצו כי אם שמחו בנצחונם, אבל כיון שגרמו לליצנות, השתתפו בלצנות, לצים המה, ולא רק הם אלא גם אבות אבותיהם, ולולא נפרד מהם אברהם אבינו, לא הי' נקרא עליו הפסוק 'ובמושב לצים לא ישב'. מחויב הי' להרגיש בכח זה, להבין את התוצאות, ולהתרחק מהם, זו היא מדת בשר ודם למצא את הגרעין, את השורש, ולראות את הנולד ממנו, מהסיבה הראשונה, את אשר יסובב ממנה, מהכח את הפעולה, ולהתחשב עם הכח כמו עם התוצאות, והאדם השלם אשר לו עינים, יראה ויבין מרמיזא קל מרמז דדרמיזה את כל ההשתלשלות וההתפתחות, תולדותיהם ותולדות תולדותיהם המתפשטים מכח הסיבה הראשונה.