כגן ה' כארץ מצרים. (יג, י)
שמעתי מפ״ק אדוני אבי [רבי בנימין] ז״ל בהגדה, מצוה לספר ביציאת מצרים וכל המספר לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, והקשה אדוני אבי ז״ל בתחילה אמר מצוה ואח״כ אמר הרי זה משובח, דאם הוא מצוה פשיטא דמוכרח להרבות כמה שיכול, וא״כ למה ועל מה הרי זה משובח, הלא הוא חייב בהמצוה. ותירץ אדוני אבי ז״ל דאיתא במדרש, מ״ט פעמים כתיב תיבת מצרים בתורה כנגד מ״ט שערי טומאה שהיו ישראל במצרים, ואם היו מאחרין עוד מלצאת היו נכנסים לשער החמישים של טומאה, ולא היו יכולין לצאת משם לעולם. והקשו המפרשים הלא מצינן פעם נוספת מצרים בתורה כגן ה׳ כארץ מצרים, ותירץ דשם קמיירי בשבחה של מצרים, ובשבחה לא קמיירי.
והשתא אתי שפיר, מצוה עלינו לספ״ר כלומר למנות כמה פעמים כתיב בתורה מצרים, כדי לידע בזה גודל הנס שעשה הקב״ה עמנו שהוציאנו במצרים ברגע האחרון לפני הכניסה לשער החמישים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, ר״ל שיאמר הלא יש חמישים פעמים מצרים בתורה, דבפרשת לך לך כתיב כגן ה׳ כארץ מצרים, אף אתה תשיב לו הרי זה משובח, שפעם החמישים שכתוב מצרים זה בשבח של מצרים ובשבחה לא קמיירי ודפח״ח.
(תפארת ישראל (ווילמרשדארף ת״ץ) לרבי ישראל בן רבי בנימין אב״ד הורמילוב)
ויאמר מלך סדום אל אברם, תן לי הנפש והרכוש קח לך. (יד, כא)
איתא בזהר חדש פרשה לך לך, בשעה שנשמת הצדיק יוצאת מהגוף ועוברת על פתחי גיהנם ורוצה לקרוא שם אל ה' בקול תפילה, וגדול כחן של צדיקים שע"י תפילתן יותן להם רשות להוציא הרשעים בחזקה מגיהנם, אזי שר של גיהנם שהוא נקרא מלך סדום עומד לקראת הצדיק, ומבקש מאד אל הצדיק שלא יעשה לו כזאת, ואומר מה לך להוציא אותן רשעים שלא שמעו לקול הורים ומורים והעיזו פניהם, רשעים הם ויאבדו שלי. והם אכן אותן שחטאו הרבה ולבסוף שמעו בקול הורים ומורים ונתחרטו וקבלו דבריהם, הם נקראים רכוש של הצדיק שהחזירן למוטב, הנה אותן קח לך מגיהנם, ואף שחטאו הרבה מ״מ שמעו לבסוף לקול ד״ת וראוים לצאת.
וז״ש ויאמר מלך סדום שהוא שר של גיהנם, אל אברם שהוא נשמת הצדיק הנקראת אברם, שבאת מחלק ממעל שהוא אב רם, תן לי הנפש הן נפשותם של רשעים שלא שמעו לקול הורים ומורים, והרכוש שהחזרת למוטב, קח לך ותצילם מדינה של גיהנם.
(יסוד יוסף (שקלאוו תקמ״ה) לרבי יוסף אב״ד דובנא)
זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם, המול לכם כל זכר. (יז, י)
כתב בסמ׳׳ג (עשין כב) שצריך כ״א מישראל שני עדים דהיינו מילה ותפילין, ולכן בשבת די באות השבת הנוסף לאות המילה ואין צריך לאות תפילין (מנחות לו:). והנה לפי זה מי שמתו אחיו מחמת מילה וחסר לו אות, לכאורה יהיה חייב להניח תפילין בשבת. ונראה לי דהסמ׳׳ג מפרש כן בדרך אגדה בעלמא, דכמה טעמים אשכחן בדברי אגדה כה׳׳ג אפילו בגמרא, ולא מחלקינן משום אותו הטעמים, כי הא דאמרינן בפרק המפלת (נדה לא:) מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה ופי׳ רש׳׳י ולא לשבעה, ומפרש הטעם שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים, שהן אסורין בתשה״מ. ולפי טעם זה, אם ילדה בזוב שצריכה שבעה נקיים לאחר ז׳ ימי לידה (עי׳ נדה לז.), וכי סלקא דעתך שיהא הבן נימול לשבעה ימים.
(תרומת הדשן (ויניציא רע״ט) פסקים וכתבים סימן קח)
*ועיין בעליות אליהו (וילנא תרט״ז) במעלות הסולם הערה י״ב, שסיפר הג״ר ישראל המו״צ דווילנא, שחיי אדם ז"ל הגיד לו, שפ״א בעש״ק ישבו תלמידיו הגדולים סביב לשולחנו, וישאל להם הגאון החסיד נ״ע אם הכינו להם שום לשבת כתקנת עזרא, והשיבו התלמידים הלא לא נכון לנו, וכי אשה עצורה לנו. והשיב להם הגאון נ״ע א״כ לא יהיה מילה בשמיני. והגאון החיי אדם הבין כרגע הכוונה ופירשה להם, כנ״ל דגם הטעם שנתנו חז״ל בשמיני דמילה לא שייך [תמיד] בימינו, ונענע לו הגאון בראשו.
כגן ה' כארץ מצרים. (יג, י)
בפ״ז דסוטה (לד:) איתא, שאין לך מעולה בכל הארצות יותר מארץ מצרים שנאמר כגן ה' כארץ מצרים, ואין לך טרשים בכל א״י יותר מחברון דקברי בה שיכבי וכו', ואפילו הכי חברון מבונה אחד משבעה מצוען שבמצרים. ומקשה והחברון טרשים הוי והא כתיב (ש״ב טו, ז) ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא וגו' ואמר רב אויא שהלך להביא כבשים מחברון, ותניא אילים ממואב כבשים מחברון. ומתרץ איידי דקלישא ארעא עבדה רעיא [לא חרשו אותה וראויה למרעה צאן] ושמן קניינא [ומקנה הצאן היה שמן], ומש״ה לא זרעו שם דלא עבדא תבואה.
ושמעתי מאחד מחשובי עיר המהוללה אזמיר יע״א החכם השלם והכולל תורה וגדולה במקום א׳ כמוהר״ר ידידיה אבועלפיא זצוק״ל הוא היה אומר בשם הרב המובהק כמוה״ר חיים אלפאנדארי זצוק״ל שפירש בזה הפסוק (תהלים קז, לח) ויברכם וירבו מאד ובהמתם לא ימעיט, דלכאורה מאמר ובהמתם לא ימעיט הוא מגומגם. ולהנ״ל אתי שפיר, דלעיל מיניה כתיב ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה דשמינא ארעא, א״כ ממילא לא עבדא רעיא, לכן קאמר דאעפ״כ ובהמתם לא ימעיט.
(שארית יעקב, פר׳ עקב, לרבי ישראל יעקב אלגאזי בעל ארעא דרבנן)
רבי חיים אלפאנדרי ז"ל
רבי חיים אלפאנדרי ז"ל (לא להחליף עם ר״ח אבואלעפיא מטבריה) נולד לרבי יצחק רפאל בנו של רבי חיים אלפאנדרי הזקן, ולמד אצל דודו, רבי יעקב אלפאנדרי מחבר ספר מוצל מאש. הוא היה רב ופוסק מפורסם בקושטא ומגדולי דורו, ומחבר הספר אש דת, והחיד״א בשם הגדולים קורא לו ׳מופת דורנו הרב המופלא מהרח״א׳. הוא נדד לארץ מצרים, ושם ביקר בבית שהתגורר בו רבינו חיים ויטאל, בביתו ראה כתב יד של תיקוני הזוהר שהוגה ביד קדשו של רבי חיים ויטאל, ועל פיו הדפיס המהרח״א מהדורה חדשה של תיקוני הזוהר. אח״כ עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, שם סבל מאד יחד עם יהודי עירו מידם הקשה של השלטונות, כנראה ממכתב ששלח בשנת תפ״ז יחד עם הרבנים לאיטליה, ובו ביקשו מקהילת פיזה לתרום להם על ידי השד״ר ששלחו.
למספר ימים עבר לירושלים, וכך תיאר רבי ישראל מאיר מזרחי בהקדמה לספרו פרי הארץ את עליית המהרח״א לעיר: הלא היו ימים טובים לישראל כימים האלה אשר עלה במעלו״ת להשתטח בנחלת ה׳, איש אשר רוח אלקין קדישין אשתכחת ביה ריויה דמי לבר אלקין, הרב המופלא סמא דחיי כמוה״ר חיים אלפאנדארי נר״ו מחיה חיים יחייהו, וישב שמה ימים במספר, ויאורו עיני ולבי שש באור תורתו, ודנתי לפניו בקרקע כתלמיד לפני רבו, עומד ומשמש באימה לפני א' עליון מלך רם ומתנשא.
יום פטירתו המדויק לא ידוע, אך בספר יקרא דשכבי (שאלוניקי תקל״ד) מבואר שנפטר בסביבות חודש אייר בשנת תצ״ג לפ״ק. בנו היה רבי שלמה אלפאנדרי שהיה דיין בקושטא, ותלמידו המובהק היה המקובל הגדול רבי גדליה חיון, מייסד בית המדרש בית אל בירושלים.