הרכב נסע ללא דלק כיון שלא רצה לתדלק בתחנה לא שומרת שבת
אברך יקר ואציל נפש הוא ר' אריה, כשמעבר לכך הוא בעל ערכים, שיודע להציב גבולות לו לעצמו ולסובב אותו, גבולות אותם לא ניתן לחצות, בבחינת "עצור גבול לפניך". אחד הערכים החשובים ביותר ביהדות היא "השבת", אות היא בין הקב"ה ובין עם ישראל. ר' אריה לא ימכור את השבת בעד נזיד של תענוג, הוא גם לא יעגל פינות, ולא יחצה את הגבול אף לא באופן חד פעמי... לא ולא! הוא יכניע את עצמו תחת אותה מתנה טובה שנתן הקב"ה לבניו אותה הוציא מבית גנזיו. ובמה דברים אמורים? ובכן, באחד מימי חול המועד לקח ר' אריה את בני משפחתו לטיול ל"מערת הנטיפים". מרוב לחץ של מבקרים, לקח שעה שלמה למצוא מקום חניה, וכשזה סוף סוף נמצא, נעמדו בני המשפחה בתור הארוך לפני הקופה לרכישת כרטיסים. הילדים שמעו רבות על המערה המופלאה, ממש פלאי הבריאה, עתה באו לחזות בחוש הראיה בבחינת "מבשרי אחזה אלוק". והנה בתוך כל הרעש וההמולה הבחינה בתו הקטנה של ר' אריה בשלט גדול שהוצב בפתח הכניסה למערה המכריז על שעות הפתיחה, בשורה השלישית כתוב היה "בשבת בבוקר פתוח האתר משעה...".
"אבא" קראה הבת הקטנה לאביה, "תראה מה כתוב כאן", והיא הצביעה על השורה השלישית שבשלט. ליבו של ר' אריה נחמץ. הוא כלל לא ידע כי המקום פתוח בשבת, ומחלל אותה בפרהסיה ובריש גלי. הוא אסף את כל הילדים ואמר להם: "מקום שמחלל שבת באופן כה מחפיר עבור בצע כסף ובועט בערך הנעלה והמקודש ביותר של עם ישראל, אין לנו פה מה לחפש, שבים הביתה!".
אנשים מסביב ששמעו את דבריו חשו בגאווה של עמידה על עיקרון ללא עיגול פינות... הם שבו הביתה מאושרים ולא מאוכזבים, הם עמדו בניסיון וחשו בליבם כי יש ערכים עליהם לא ניתן להתפשר ויהי מה! אנחנו יהודים ואת דגל השבת מניפים בעוז ובגאווה!!! זה חינוך!
"דע לך" אומר לי ר' אריה כבדרך אגב, "לא אכנס לתדלק בתחנת דלק שאינה שומרת שבת. נקודה! וזה נובע מאותו עיקרון ומאותו יסוד, מי שמחלל שבת לא אתמוך בו לא במישרין ולא בעקיפין".
יום אחד יצא ר' אריה מבני ברק לאשדוד. כמה דקות לאחר היציאה הבחין כי מד הדלק החל להבהב, מה שאומר שצריך דחוף למלאות דלק, אחרת בתוך מס' קילומטרים (עשר ק"מ או חמש עשרה ק"מ במקרה הטוב) הרכב ידמום ויעצור, הוא חש בגופו צמרמורת, קור וחום משמשים בערבוביה, הוא ידע כי עד אשדוד אין שום תחנת דלק השומרת שבת, האם יתדלק הפעם בתחנה המזלזלת במצוות השבת? מה עושים? הוא התלבט קשות, האם לחרוג הפעם ממנהגו... ואז התאזר בעזות דקדושה, "לא! לא! הוא לא יעשה זאת, הוא לא יתן ידו לדבר שכזה ויהיה מה!".
הוא הרים עיניו לשמים ואמר "רבש"ע יודע אתה למה אינני נכנס לכל התחנות שבדרך, לכבודך ולא לכבוד בית אבא, הם עדיין לא עושים רצונך ואינם שמחים במתנה הנפלאה שנתת לנו, לא הייתי רוצה להיות שותף למעשיהם, אנא ממך קח אותי עם רכבי עד שאגיע לתחנת דלק שומרת שבת". הוא ביקש והתפלל, וראה זה פלא, לא יאומן! האוטו נסע ונסע עד שהגיע לאשדוד כשכל הדרך המנורה של מד הדלק מהבהבת, הוא נכנס לתחנה כשכולו קורן מהתרגשות ומילא את רכבו. מי שאמר לחומץ שידלק יאמר לאוטו בלי דלק שינוע...
בזכות שמירת השבת הצליח במכירת התפוחים
עד סיום מלחמת העולם השנייה הסתובבו בפולין יהודים אשר שרדו את המחנות, הצרות והעינויים, הם היו "כלואים" בפולין, השלטון הקומוניסטי ששלט אז, בפולין הגיף בפניהם את שעריו, ולא נתן לאותם ניצולים לצאת מהארץ אשר היתה ספוגה בדם ובדמעות של מיליוני יהודים ובהם גם בני משפחותיהם אשר נשפך דמם כמים. בשנת תש"י לאחר כארבע שנים של ציפייה נפתח פתח צר על ידי השלטונות לאפשר לתושבי פולין לעזוב ולצאת מארצם, רבים מהניצולים מיהרו לממש זאת ויצאו כדי לעלות לארץ הקודש, ארץ אבותינו – ארץ ישראל. כמה מאות אנשים נשים וטף עלו על האוניה שהייתה אמורה להפליג אל ארץ הקודש, במהלך הנסיעה הגיעו בערב שבת לונציה שבאיטליה, האוניה היתה אמורה לעגון עד ליום ראשון בבוקר, כעבור שעות ספורות עמדה השמש לשקוע ושבת המלכה פרשה את כנפיה על כל היקום. בין נוסעי האוניה היה הרב ישראל ארנברג אשר הקפיד על שמירת וקדושת השבת – קלה כבחמורה, לצערו כל אנשי האוניה אשר שבעו מרורים במחנות, זנחו את דרך התורה והמצוות לאחר שעברו כל אחד ואחד את הגיהנום הפרטי שלו.
בבוקרו של יום השבת הגיעו לנמל ואל מול פני האוניה שעגנה - רוכלים איטלקיים, הם צצו מכל עבר עם שלל מרכולתם, ופרסו את סחורותיהם לפני אנשי האוניה, המחירים היו זולים והאנשים ירדו ורכשו מלאי סחורות, בגדים, כלים, ועוד מיני מוצרים שיוכלו להשתמש בהם בהגיעם ארצה. המוצר המבוקש ביותר היה תפוחים! שהיו יפים, אדומים ומתוקים. המחיר שלהם היה זול במיוחד, והנוסעים רכשו הרבה מאד ארגזים מלאים בתפוחים כדי למכרם בהגיעם ארצה, וליהנות מפער המחירים. (בארץ היו המחירים של התפוחים האיטלקיים גבוהים מאד).
אי שם בירכתי הספינה ישב הרב ארנברג וקרא בספר תהילים, עיניו זלגו דמעות על יהודים "אחים תועים" שאחר שעבר עליהם מה שעבר, לא רצו לשמוע מאומה ממצוות התורה, ושבת קודש הפכה ליום חול רגיל רח"ל, את השבת הוא העביר מתוך התעלות הנפש עם אכילת שלושת הסעודות, מנוחה, תפילה, וקריאת תהילים. מספר נוסעים "ריחמו" על אותו יהודי שישב והתפלל אליו ואמרו לו שהם מוכנים לקנות עבורו מה שיצטרך, ואף היו מוכנים להלוות לו כסף עבור זה, אך הוא הודה להם מקרב ליבו, והסביר להם כי יום השבת הוא יום קדוש, ומוקדש כולו לבורא עולם – בורא שמים וארץ.
אט אט שככה ההמולה, כספם של הנוסעים תם, והרוכלים האיטלקיים קיפלו את סחורתם. עם יציאת השבת קיבלו כל הנוסעים הוראה להעביר את כל החפצים לאוניה שעגנה בנמל בשם "גלילה", היא האוניה שאמורה להגיע בסוף אותו שבוע ארצה. הרב ארנברג אסף את מעט חפציו בעוד נוסעים רבים אחרים היו עמוסים בארגזים מלאים תפוחי עץ ושאר מיני סחורות, תוך כמה שעות היתה האוניה "גלילה" מפוצצת באנשים ובסחורות עד אפס מקום, משראה זאת רב החובל, פקד על כל באי האוניה להעביר את כל חבילותיהם, מזוודותיהם וארגזיהם פנימה למטה אל בטן האוניה מלבד חפציהם האישיים, בסיועם של מלחי מאוניה וקציניה רוקנו כל התאים והמעברים, הכל הורד למטה, ועל אף מחאות הנוסעים הם עלו על יצועם מתוך תחושת נעימות הנה "חוזרים הביתה".
עם בוקר התעוררו כולם, ולהפתעתם הבחינו כי הם עדיין בוונציה, האוניה תפליג בשעות הבוקר המאוחרות. הרב ארנברג התעטף בציצית ותפילין, ולאחר התפילה וטעימה של פת שחרית, יצא מתאו ולהפתעתו הבחין כי הנמל החל שוקק חיים, אותם רוכלים שהיו אמש, גונב לאזניהם כי יציאת האוניה תתאחר במספר שעות והם מיהרו לשוב ולשטוח את הסחורה שלהם. ירד הרב ארנברג מהאוניה, ואז נכונה לו הפתעה, הקונים היו מעטים שכן כספם של רוב הנוסעים אזל במסחר שנערך אמש ביום השבת, האיטלקים החליטו להיפטר מתפוחי העץ שברשותם, והמחירים ירדו פלאים. הרב ניגש ובדק תפוח תפוח, אף אחד לא דחק בו, המסחר התנהל בנחת, הכל נעשה בשלווה ומתוך יישוב הדעת. בתאו שבתוך האוניה הוא כיסה את הארגזים שמלאו כמעט את כל התא מחשש לעינא בישא, נראה היה שאף אחד לא שת ליבו לדבר.
בשעה אחד עשרה הרימה האוניה עוגן ויצאה לדרכה, משך כל זמן הנסיעה טיפל הרב בתפוחים, דאג לאויר נקי שיכנס לתאו, כמו כן הפריד את התפוחים שהחלו לגלות סימני ריקבון. לקראת סוף השבוע הגיעה האוניה ארצה ועגנה בנמל חיפה, מיד בירידתם מהאוניה סובבו את כולם סוחרים שבאו לרכוש מהעולים החדשים את אשר ניתן לרכוש מהם, המטענים הוצאו מבטן האוניה, וכשהוצאו החוצה חשכו עיניהם של בעליהם, חלקם הגדול נרקבו, חלקם נראו כצלויים באש, אף אחד מהם לא צלח לאכילה, ולא נותר להם אלא להשליכם לפח האשפה. ולעומת זאת התפוחים של הרב ארנברג היו, טובים וטריים אדומים ומתוקים, והרוויח במכירתם הון רב. "שומר מצווה לא ידע דבר רע!".
שמירת שבת שהצילה מהנאצים
בשעה שהנאצים פלשו לעיירת מגוריה הקטנה שבגרמניה ופינו את תושביה היהודים, בילתה רבקה אצל חברתה בכפר הסמוך. כששבה לביתה הבינה שעליה להימלט ומיד, לפני הנאצים ישובו לחפש את אלה שהם פספסו בפעם הראשונה. רבקה החליטה לנוס אל היער הסמוך, היא רצה מהר ככל שיכלה, עד שכעבור זמן שהיה נדמה לה שעברו כמה שעות, רגליה כבר לא נשמעו לה, והיא התיישבה תחת גזע עץ ועיניה נעצמו. כשהתעוררה מצאה עצמה בסביבה לא מוכרת, בתוך בית, היא היתה עטופה שמיכה חמה, על מיטה, ובחדר בער תנור שהפיץ חום ונעימות. הפסלונים וקישוטי הקיר גילו לה שהיא בבית של גויים.
והנה שומעת היא קולות בגרמנית בוקעים מהחדר השני, היא אימצה את אוזניה וקלטה כי השיחה מתנהלת בין בעל ואישה, והוויכוח ביניהם הוא על הילדה שבחדר הסמוך מה עושים איתה? הבעל טען שאי אפשר להשאיר אותה, הנאצים ירצחו אותה ואותנו אם ימצאו אותה פה, והאשה טענה שלא ניתן לשלוח אותה כך, היא תמות בקור ביער הקפוא. כאשר שמעה את הוויכוח, קמה ממיטתה בשקט, נכנסה חרישית לחדר השני, והתחננה לפני הזוג "אנא בבקשה מכם הניחו לי להישאר כאן! עוד תראו שכדאי יהיה לכם להשאיר אותי אצלכם".
הם הביטו בה בתמיהה והיא נימקה דבריה "אני תופרת מקצועית, אתפור לכם בגדים חדשים שתוכלו למוכרם בשוק השחור תמורת הון רב... בא נתחיל תקופת נסיון" התחננה רבקה והצליחה לשכנעם להחזיקה בביתם.
הם העלו אותה לעליית גג שם היה מיטה ומכונת תפירה. רבקה ישבה שעות ותפרה ואכן המארחים שלה הרויחו יפה מהבגדים שתפרה, וזה היה התמריץ שעודד אותם להשאיר אותה אצלם. בכל בוקר צהרים וערב, היתה בעלת הבית מזמינה את רבקה לרדת מהקומה השניה ולקבל את ארוחותיה, הארוחות כמובן לא היו כשרות, ורבקה אכלה מעט מהן, אך ורק כדי לשרוד. קשה היה לה להשלים עם המציאות שהיא לא יכולה לשמור מצוות בעליית הגג, אחרי הרבה התלבטויות החליטה שהיא תבחר לעצמה מצווה אחת שאותה היא תשמור בדביקות ויהי מה! כעבור מחשבה מעמיקה קיבלה רבקה על עצמה לקיים מצוות שמירת שבת.
בכל יום היה עליה למלאות מכסה מסוימת של ביגוד, ובבוקר שלמחרת היתה רבקה מגישה לבעלת הבית את ערימת הבגדים שאותה תפרה יום קודם. כדי להימנע מעבודות בשבת, היתה רבקה נשארת ערה כל הלילה של יום חמישי וכך השלימה את מכסת השבת, היה לה קשה מאד להיות ערה לילה שלם אך התנחמה בכך שהיא לפחות מצליחה לשמור על המצווה שקיבלה על עצמה. וכך עברו חודשים ארוכים, מבלי שבעלת הבית מבחינה כי ביום חמישי עובדת התופרת כל הלילה על מנת להשלים את מכסת השבת.
שבת אחת אחר הצהרים קראה בעלת הבית לרבקה, "אני זקוקה לעזרתך" אמרה לה. "דבר כזה מעולם לא קרה" התפלאה רבקה וירדה אליה. "אני צריכה שתעשי לי טובה, יש לי מסיבה חשובה הערב, ואני חייבת שתגהצי לי את הבגד הזה". רבקה היתה במיצר, מצד אחד מאד רצתה לרצות את בעלת הבית, אך מצד שני, זו המצווה היחידה שנותרה לה, והיא היתה נחושה בדעתה להגן עליה בכל מחיר! כששמעה את בקשת בעלת הבית, לא ידעה איך להגיב, וקפאה על מקומה. "מה הבעיה?" שאלה. ורבקה החלה לגמגם, עד שהסבירה לה שהיום זה שבת, ואסור לה לעבוד ביום הקדוש הזה. "על מה את מדברת?" לא הבינה בעלת הבית "עד היום לא היתה לך אף פעם בעיה לעבוד בשבת למעני, מה יום מיומיים?" רבקה השפילה את עיניה ואמרה "אודה על האמת, מעולם לא עבדתי בשבת, בכל יום חמישי בלילה אני נשארת ערה כל הלילה למלאות את המכסה, כדי שלא אאלץ לעבוד בשבת". בעלת הבית לא האמינה למשמע אוזניה "את בעצם אומרת, שפעם אחת כל שבוע באופן קבוע את לא ישנה כל הלילה?" רבקה הנהנה בראשה "הן".
"אני מאד מצטערת על כך", התנצלה בעלת הבית וחיבקה אותה, "מעולם לא שמתי לב למעשיך, מעתה את פטורה מעבודה של שבת, ומיותר לציין שאת הבגד אגהץ אני בעצמי". כשכולה התפעלות ממסירותה של רבקה לשמירת הדת שלה הוסיפה "אני בטוחה שלא נחמד לך לחגוג את השבת בבית שלנו, עם כל ההמולה והרדיו המרעיש, לא הרחק מכאן באסם יש כמין עליית גג, אולי שם יהיה לך נעים יותר בשבת, האם תעדיפי לבלות שם את השבת שלך?"
רבקה לא האמינה למשמע אוזניה, ומיד קיבלה את ההצעה הנדיבה ברצון. בשבת הבאה הבטיחה לה בעלת הבית להביא לה את הארוחות בשעות הקבועות, בתשע בבוקר, בשתים עשרה בצהרים, ובחמש בערב. ובדיוק כפי שהבטיחה על פי תקתוק השעון הגרמני המדויק בשעה תשע אפס אפס הביאה את ארוחת הבוקר, אך משום מה כשהורה השעון על השעה שתים עשרה, לא נראתה דמותה של בעלת הבית. הזמן חלף, ואין שום אות חיים. "בעלת הבית כל כך ייקית, מה הסיבה לעיכוב הלא צפוי?" דאגה רבקה. השעות חלפו, ורבקה הפכה לחסרת מנוחה יותר ויותר, סוף סוף בשעה שלוש אחה"צ עלתה בעלת הבית לעליית הגג באסם, ורבקה נשמה לרווחה. אך מיד הבחינה בבעלת הבית שפניה חיוורות כפני מת.
"עכשיו אני רואה שאלוקים שלך מגן עליך" אמרה בקול רוטט. רבקה חייכה, אך לא הבינה מה קרה? ובעלת הבית נתנה לה להבין, החיילים הנאצים הגיעו היום לבית, כדי לערוך חיפוש, כשהם הגיעו לעליית הגג היו בטוחים ומשוכנעים שהם גילו ראיות שיהודי מתחבא שם, הסברתי להם שזה חדר עבודה שלי, ושאני תופרת מקצועית וזה חדר עבודתי, הם לא האמינו לי, אבל אחרי שעות של סריקה חסרות תועלת הם התייאשו ועזבו בידיים ריקות. אלו היו הנאצים מגיעים הנה בכל מהלך ששת החדשים האחרונים, הם היו בטוח מוצאים אותך, והורגים את כולנו, בזכות שמירת השבת שלך הצלת את החיים של כולנו".
דמעות של שמחה הציפו את פניה של רבקה "סימן שבשמים מרוצים ממעשי". הרהרה לעצמה. היא שרדה את המלחמה ולאחריה עברה לגור באוסטרליה, במשך שנים שלחה חבילות של מתנות וכסף אל בעלת הבית שלה, וביטאה בכך את הכרת הטוב על שהצילה את חייה בשנים הקשות של המלחמה.
[מעלון קהילתינו]