Skip to content
קובץ גליונות

שפתי חן - פרשת לך לך

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

"זועקים אף בלחשם חמה עצרו בשועם"
נא להמשיך ולהעתיר לרפואתו השלימה של רבינו הגדול קדוש ישראל עמוד צלותהון דישראל יחיד הדורות בשקיעות התורה מתוך יסורין, רבינו (חזקיהו) דב הכהן בן שושנה לרפו״ש לשוב לאיתנו הראשון מתוך בריות גופא ונהורא מעליא אכי״ר והן קל כביר לא ימאס תפילת רבים

וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ (יב כ)

אברהם אבינו כבר מכין את הקרקע ליציאת מצרים ול"ויצאו ברכוש גדול"

בזוה״ק (כאן) משמע שהיתה כאן הכנה ליציא״מ וז״ל 'א״ל קוב״ה אנת זמין למעבד לבנוי, את אוזיף לון מארעך, דכתיב (שמות יג יז) "ויהי בשלח פרעה את העם", דאוזיף לון מכל ארעיה, וכוי'.

ואפשר לומר שכלול בזה גם מה שאמרו חז״ל (סוטה יא ב) 'שבזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים', וזוהי ההכנה של יציאת אברהם כאן ע״י שרה דוקא, וכמ״ש חז״ל, שאמרה למלאך הכה, וע״ז באה הישועה.

ובאמת אפשר לדון לפי זה, בהא שאמר אברהם "למען ייטב לי בעבורך", ופירש״י שיתנו לי מתנות, וכבר התקשו בזה, וכי זו צורת הדיבור של אברהם אבינו. אכן לפי מש״נת שהיתה כאן הכנה ליציא״מ, י״ל שקבלת המתנות דהכא היתה הכנה ליאחרי כן יצאו ברכוש גדול', דיציא״מ.

ובפרט שמצינו שבשורשו של אברהם היתה קפידא מיוחדת ע״ז, כמ״ש חז״ל שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם וכו', ובודאי שזה בנוי על יסודות רוחניים של תיקונים שנעשים ברכוש גדול זה, וא״כ ניחא שהכנת הזה התיקון היתה בשורשו של אברהם.

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי (יד יג)

יסוד עצום מדוע דווקא כאן מדגישה התורה את כינויו של אברהם אבינו העברי

וברש״י מביא את המדרש שמסביר מיהו הפליט "זהו עוג שנפלט מן המבול", ובתרגום יונתן מוסיף "וַאֲתָא עוֹג דְּאִשְׁתְּזֵיב מִן גּוּבְיָיא דְּנִמְחוּ בְּטּוֹבְעָנָא, וּרְכֵב עִילָוֵי תֵּיבוּתָא, וַהֲוָה גְנָחָא עַל רֵישֵׁיהּ", דהיינו מבאר התרגום יונתן, כיצד ניצל 'עוג' מן המבול, פשוט רכב על התיבה מלמעלה.

ולכאורה צריך להבין, מדוע דווקא כאן כשבא אותו 'עוג' הפליט, לספר לאברהם אבינו, כי נשבה לוט בן אחיו, אז או מכונה 'אברהם אבינו' בתואר "אברהם העברי", מה שלא מצינו כן במקומות אחרים.

אלא התירוץ הוא כך, הנה חז״ל מגלים לנו מדוע מכונה 'אברהם אבינו' בתואר זה "אברהם העברי", וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני כאן) "ויגד לאברם העברי", ר' יהודה אומר "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד". דהיינו אומרים לנו חז״ל הוא 'עברי' הולך כנגד כל העולם כולו, אשר שקוע עד הצוואר בתאוות העולם הזה, ולא מבינים מה אברהם אבינו רוצה מהם, עבודת ה', מצוות, מה להם ולרוחניות, אבל אברהם אבינו לא מתפעל כלל, וממשיך לעבוד את בוראו יומם ולילה, ועוד מארח אורחים רבים על שולחנו, וכל אחד ואחד מסביר לו בנועם, אחרי הסעודה הדשנה, שיש בורא לעולם, וצריך להודות לו ולברך 'ברכת המזון'.

ממילא יודע 'עוג מלך הבשן', שרק בן אדם כזה, שיש לו כוחות נפש כאלו עצומים ונוראים, לעמוד מול כל העולם כולו, ובלי התפעלות לפרסם את אלוקותו של הקב״ה, הוא זה שיהיה מסוגל להתמודד מול חמשת המלכים הגיבורים העצומים ששבו את לוט, כי כל בן אדם אחר, היה עונה לו 'עזבני במנוחה', כיצד אוכל להתגבר על חמשת מלכים עם צבא עצום ונשגב, הלא זה נראה כחלום, אבל אדם בעל אמונה כזו גבוהה, שמסוגל לעמוד בדרכו הרוחנית מול כל העולם כולו, ולא מתפעל מכלום, גם בשדה הקרב הפיזי הוא ילחם ויצליח, ולכן דווקא כאן מדגישה התורה את הכינוי 'אברהם העברי'.

מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (טז ג)

כיצד עצם הישיבה בארץ הינה סגולה לבנים

הנה אמרו חז״ל (יבמות סד ב) ששיבת חו״ל אינה מן המנין, ולכן לא נמנו 'עשר השנים', אלא משבא אברהם אבינו לארץ ישראל.

ולכאורה זה צ״ב, מדוע דוקא זכות של מצוות ישוב א״י תולה, הרי אף בשאר מצוות אפשר לטעון כן שאם במשך כמה שנים לא קיימו מצות 'מצה בליל פסח' שלא יעלו שנים אלה למנין, ויצטרכו להתחיל למנות מחדש.

ואפשר לומר, שהנה באמת יש מקום לדון, שהולדת בנים בא״י, יש בזה גם עניין של 'מצות ישוב הארץ', שהרי מוסיף בה אוכלוסין, ולפי״ז כבר מובן היטב, מדוע מתחילים מחדש את המניין דוקא משעה שעלה לא״י, דמצוה זו היא סיבה מיוחדת לזכות לבנים, שהרי הקב״ה משלם מדה כנגד מדה, ומכיון שהשתדל האדם בגופו לישב בא״י, יסייעוהו מן השמים להגדיל את מצוותו, והיינו שיזכה לבנים, שהם תוספת באיכות הקיום דמצוות 'ישוב א״י'.

וכן להיפך כשמבטל מעצמו זאת 'ישוב א"י', הוא בדין שלא יזכה לבנים, שהרי אינו משתמש בעצה זו לזכות בבנים, ולכן אין ישיבת חו"ל עולה מן המנין.

ומובן שפיר, מדוע דוקא 'ביטול ישוב א"י', גורם ולא ביטול שאר מצוות כגון 'אכילת מצה', וכדו'.

ולפי יסוד זה, יש לדון במה שחידש ה'הפלאה', שאף אם הוא אנוס מלעלות לא"י מ"מ בכה"ג שגם מרצונו לא היה עולה, לא חשיב כאנוס, ושוב אין ישיבתו בחו"ל עולה מן המנין, והגדרתו זו דאונס ורצון ביחד, חשיב כרצון היא, בגדרי 'ביטולי המצווה' שבזה שייך לומר שמכיון שאף ברצונו מוכן לכך, חשיב רצון, למרות שבסוף נאנס אבל מכיון שלא רצה מעיקרא לא חשיב כאנוס.

אמנם לפי היסוד שחידשנו כאן, דהכא לאו משום ביטול מצות ישוב א"י אתינן עלה, אלא משום ביטול הסגולה לבנים, שיש בכוחה של מצות ישוב א"י, אתינן עלה, בכה"ג לכאורה יש לחלק ולומר דכל שהוא למעשה בפועל אנוס לא חשיב שמבטל סגולה זו מעצמו, אפילו שלמעשה גם מרצונו נמנע מלעלות לארץ, דסו"ס לא איבד מעצמו סגולה זו, דכבר אבודה ועומדת היא ממנו מחמת אונסו.

וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם (יז ה)

החילוק המהותי בשינוי השם בין אברהם ליעקב

ומאידך בשינוי השם של יעקב לקמן, נאמר 'לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל', וצ"ב החילוק בין החלפת השם בין אברהם ליעקב ששם נאמר 'לא יקרא עוד שמך אברם', ולא נאמר 'כי אם'.

וי"ל דבאברהם הרי ההבטחה לשינוי השם לא היתה הבטחה בפני עצמה, ומטרה לשנות את שמו, אלא עיקרה בשורת הזרע שקדמה לה וההבטחה שיקרא 'אברהם' באה רק כדי להראות שבשורת הזרע מתקיים עד כדי כך שיקרא 'אב המון גויים'.

ולכן לא נזכרה שם ההבטחה על שינוי שמו, שהיא שעור בברכת הזרע, אבל שינוי שמו ביעקב נזכר כדבר בפני עצמו, לכן קראו הקב"ה בפועל בשמו החדש, וזהו החילוק בין יעקב לאברהם, שכתוב שם 'ויקרא שמו ישראל', ובאברהם רק 'והיה שמך אברהם'.

ועוד יש לומר, שבאברהם הרי שינוי שמו אינו מראה שינוי בגברא עצמו, ולכן לא קראו הקב"ה בפועל בשמו החדש, משא"כ ביעקב, הרי השם מחדש מראה על שינוי בגברא, שאינו בבחינת יעקב, אלא בבחינת 'שר', ולכן קראו הקב"ה בפועל בשמו זה ליצור את השינוי בכך.

כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם (כא יז)

הקב״ה מבאר ע״י המלאך מדוע הוא מסייע כעת לישמעאל

וברש״י מביא לדברי חז"ל (ר"ה טז:) באשר הוא שם, "לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות".

ולכאורה צריך ביאור וכי המלאך בא כאן ללמד להגר דרכי שמים והנהגתו של קוב"ה בעולם.

אלא אפשר לומר, שבאמת היה יכול לצאת פה הקלת ראש כנגד אברהם, שהוא שילח את ישמעאל משום רשעו, וכעת עושה לו הקב"ה נס, א"כ היה לכאורה משמע שאין דעת הקב"ה נוחה ממעשהו של אברהם אבינו, דהרי עושה נס לאותו רשע ישמעאל אחרי שנזרק ע״י אברהם אבינו, ולפי״ז מובן היטב מדוע מסביר לה המלאך 'באשר הוא שם', דהיינו שבאמת מונח שורש הרע בישמעאל כבר מעכשיו, וזה יתגלה בסופו, וממילא בדין עשה אברהם ששלחו מעל פניו, ורק שבדיני שמים אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו דהשתא, ולכן נעשה לו נס, אבל אין זה ח״ו מפני שהקב״ה לא נוחה דעתו ממעשה השילוח.

שפה לנאמנים

פניני משא ומתן עם רבינו

הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ (טז ו)

ביאור מו״מ כאן בדיני אבהע״ז ובביאור המשא ומתן כאן בין אברהם לשרה, דהנה הביא הפ״יל (אבהע״ז סי' עד) מתשובת הרמב״ן לגבי אשה שבורחת מבעלה, משום צער הכאה, שהדין עמה דהיינו שבדין היא בורחת, וחייב במזונותיה, וכדמשמע בסוף הקטע שם, והראיה ממעשה דהגר, וכוונת הדברים להוכיח מהגר שמשמע שברחה מאברהם כדין, משום צער שכעסתה צרתה, וכדמצינו שענתה למלאך 'מפני שרי גברתי אנכי בורחת'.

והנה מסתבר פשוט, שנתינת סיבה לאשה להיות רשאה לברוח כדין מבעלה, סו״ס הוי פגיעה בו, ואיכא בזה סרך גזילת אשתו, ועוד שמפסידים אותו ממון, מכיון שחייב במזונותיה, במקום שבורחת, איכא כאן 'הפסד ממון', שכל זמן בהיותה אצלו איכא 'ברכת הבית', כדאמרן בגמ' ש'נר לאחד נר למאה', ואם מפרנסה במקומה, מחוץ לביתו בנפרד מפסיד.

ואפשר לומר שזה מונח בטענה ד'אנכי נתתי שפחתי בחקיך' וכו', שמאחר שנעשתה אשתו של אברהם שוב אסור בה, לפגוע משום לתא דידיה, וממילא חלה הטענה של 'דבריך אתה חומס ממני' (כמבואר במדרש רבה כאן המובא ברש״י), ששרה גופא לא רשאה לפגוע בהגר, בהיותה אשת אברהם.

וע״ז נתן לה אברהם רשות לנהוג בה כשפחתה, והיינו שמוחל על נתינת ההיתר לברוח ממנו ולחייבו במזונות או בכתובה מכוח טענת גרושין.

דעת וחוכמה

רבינו מדקדק בדיני בין אדם לחבירו

לאחר שכתבנו כבר כמה פעמים אודות גודל העניין לקבל קבלות לרפואת רבינו דייקא בעניינים שבין אדם לחבירו, אדכרנא שפעם אחת הגיע אחד לחדרו של רבינו ומראה פניו העיד בו שאינו בקו הבריאות בלשון המעטה, וביקש לכתוב על דף את שמו ושם אמו כנהוג ב'קוויטל', ובתום לבבו לקח דף מאותם אלו המשמשים את רבינו לכתוב את מכתביו 'בלאנק', וכידוע רבינו חס על כל דף לכתוב בו חידו״ת ובוודאי דפים הללו, אמנם כאמור הנ״ל עשה זאת בתום לבבו, והגיש לרבינו את הכתוב על הדף, ואחד מן הסובבים גער בו גערה חריפה, ואמר היתכן לגזול מרבינו דף זה המשמשו לכתוב, והנ״ל החוויר עד כדי שהיתה כאן בחינת 'כי ראתה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך'.

אמנם רבינו מששמע שגערו בו, תיכף פנה אליו ושאלו בפרטות היכן כואב לו וכו' ולא זז עד שהעמיד בי״ד להסיר ממנו מחלתו, עד כדי שכל הרואים ראו שיוצא מחדרו של רבינו בזקיפות קומה לאחר שכשבא לחדר נכנס שחוח וכפוף, ויהי לפלא כיצד רבינו חש לפייסו עד כדי שגזר עליו רפואה לאלתר.

סופם של המלעיגים על ה' ועל משיחו

הנה ידועה דעתו החריפה של רבינו כנגד אותם מפלגות המחרפות ומלעיגות על ה' ועל משיחו, ודעתו שעצם הפעולה של ההצבעה למחנה יראי ה' הינו קידוש שם שמים כלפיהם, והרי זה ממש כדוד המלך שעמד למלחמה חסרת סיכוי מול גלית שחירף וביזה שם שמים, וממילא הקב״ה סייעו, ודכירנא שהיתה תקופה שהבריון המולדובי הידוע היה פותח את פיו השכם והערב ומחרף את לומדי התורה ויראי ה', והגיגיו היו מקבלים סיקור תקשורתי בכל מקום, ופעם אחת במוצאי שבת קודש, לפתע שאל רבינו מי כאן והאם יש מניין וענינו לו את שמות הנוכחים בחדר, ולפתע התחיל רבינו מתנועע דקות ארוכות ומזכיר בפיו שמו של אותו רשע 'ליברמן ארויס ארויס' כך במשך מחצית השעה לפחות, כשעיניו עצומות וממש היה נראה שאיננו כאן כלל, וראה איזה פלא לא עברו ימים אחדים ושמו של אותו בריון נעלם כליל ולא שמעו ממנו כלל.

More in this printout

View the whole printout