דיבור בענייני בחירות
(7) בזמן הבחירות יש גדולי ישראל שמורים לדבר ולפעול למען ולטובת 'רשימה' אחת, ולצורך זה צריכים האנשים לדבר ולהשפיע על הציבור שיבינו את גודל התועלת וחומר הענין לעזור לאותה רשימה. ולפעמים כשמדברים על דברים כאלו ממילא מובן דברי גנות על אנשי רשימה אחרת. ויש גדולי ישראל המתנגדים להצבעה בבחירות ומורים לדבר ולפעול למען פרסום האיסור שיש בזה לדעתם.
והנה אותם אנשים שכונתם לתועלת, ויש להם גם כן את האפשרות להועיל דהיינו שהם בעלי השפעה על אנשים אחרים שעדיין אינם יודעים את גודל הענין, מותרים לדבר ומצוה יעשו כשידברו בין אם ידברו כן לרבים, ובין אם ידברו עם יחידים, אמנם זה בתנאי א) שיזהרו לדבר את האמת ואת הנצרך בלבד, ב) ולא ידברו על עניינים ופגמים צדדיים שאינם שייכים לענין, כדרכם של אנשים שבעת כזו מוסיפים טענות מדברים צדדיים שאין בהם סיבה אמיתית להכריע את ענין ההצבעה והם רק ענייני ניצוח בעלמא, ג) ואם אינו יודע בבירור שיוכל לשלוט בעצמו שלא להוסיף ולא לגזם ולומר מה שא"צ לומר פטור מהשתדלות זו ואסור לעשותה, כיון דיש בה חשש איסור דאורייתא, וכבר כתב רבינו דבמקום ספק, שב ואל תעשה עדיף.
(8) אבל לשאר האנשים שאין להם כח ואפשרות להשפיע, או אפילו אנשים שיש להם כח להשפיע אבל הם מדברים עם אנשים שכבר יודעים את הענין ואין צריך לשכנעם, אם כן אין בדיבור זה שום תועלת, ואם יש בתוך הדברים דיבורי גנות על אחד מהצדדים אסור לאומרם ולשומעם. ועל פי רוב לסתם אנשים אין כח להשפיע בענין וצד התועלת רחוק מאוד, וריבוי הדיונים והויכוחים הם לשה"ר בעלמא ועוד איסורים. (ואם מדבר מה שכבר מפורסם מתוך סקרנות, בלא הוספת פרשנות עי' לעיל בפתיחה אות י"א).
וכל זה שייך בין לאותם הפועלים למען מפלגה מסוימת, ובין לאותם הפועלים למען מניעת ההצבעה. (וכן לאותם הכותבים נגד המונעים את ההצבעה) דהכל מותר רק כשיש סיכוי לתועלת וכל שאר התנאים הנ"ל.
(9) ולאחר שעבר יום הבחירות אין היתר לדבר גם את אותם הדברים שהיה מצוה לדבר לפני הבחירות כיון שכבר עבר אפשרות התועלת וכל שיש בדיבור איזה ענין גנות או עוולה על אחד מהצדדים הוא לשה"ר.
ואף אם נעשו עוולות גדולות מאוד וחכמי הדור הכריעו שהאנשים שעשו כן אינם צודקים, והם עושים מעשי רשעות מ"מ כיון שאינו לתועלת אסור, ואפילו אם יצאו מכלל עמיתך ע"י מעשיהם, אסור לדבר כל זמן שאינו מכוין לתועלת.
[ואם חכמי הדור בעצמם אמרו דבר ברבים, אז אפשר לידע שבודאי בררו את הדבר כדינו ומותר לחזור על דבריהם, ובתנאי שלא יגזם ולא יוסיף כלום, ולא תהיה כונתו לגנות, דאם מכוין לגנות אסור גם דיבור שיש בו תועלת כמש"כ רבינו בכלל י' סעיף ד'].
כל הדוגמאות המעשיות בין לאיסור ובין להיתר הינם באופן כללי ובדרך כלל, אך הכל תלוי בניגון ובתנועות, וכן תלוי מאוד לפני מי נאמרים הדברים, ובאיזה הזדמנות נאמרו, ותן לחכם ויחכם עוד, ועיקר הכונה להראות באיזה צורה יש חשש איסור, ואיך שייך למצוא אופן של היתר. (ובתחילת הקונטרס פורטו עוד כמה תנאים לדיבור באופן המותר).
והגרי"ג אדלשטיין שליט"א הזהיר בזה כמה פעמים בעת בחירות (נדפס בספר דרכי החיזוק ענייני ציבור עמ' רט"ז - רי"ט) שיש ליזהר מלדבר על שום ציבור דבר גנות, והגם שיש חילוקי דעות מ"מ צריך ליזהר מלדבר גנות או לומר דברי ביקורת, דכיון שאינו מביא שום תועלת, יש בזה איסור לשה"ר.
וגם אם האנשים הרשעים מבזים ת"ח במזיד ויש להם שם אפיקורסים ואין להם חלק לעוה"ב (כמבואר בסנהדרין פרק חלק), אין עדיין היתר לבזותם וכמש"כ רבינו בכלל י' סעיף ה' דאפילו אחד מן הפחותים מלגלג מן החשוב שבישראל והוא רבו, אסור לספר ולדבר עליהם.
בשרבותיו מדברים על הציבור
ד. והנה הרבה פעמים במקרים של מחלוקות ופילוגי דעות יש הוראת היתר גדולה לדבר, כשרואה שרבותיו או גדולי ישראל מדברים על הקהילה או הקבוצה השניה ומגנים אותם ואת מעשיהם, ואת הנהגתם ואת דרכם ושיטתם והשקפתם וכו', ואם כן אין לך מעשה רב גדול מזה שמותר וראוי לדבר עליהם ולגנותם.
ובפרט כשהדברים נוגעים ליסודי הדת, או לעניינים יסודיים בהשקפת התורה והנהגת הדור, מראה היצר טעמי היתר שזה מצוה לדבר כדי להציל את הדת, וזה מה שעושים גדולי ישראל, וראוי לכל העם ללמוד מדרכיהם ולעשות כמעשיהם הנעלים והישרים.
אבל באמת כל זה טעות כי רבותיו או גדולי ישראל באמת מקיימים בזה מצוה גדולה כי כונתם לתועלת, ויש לדיבוריהם כח להשפיע על הציבור ולהביא את התועלת, והם באמת שומרים בזה על התורה ומצוותיה.
אבל השומעים את דבריהם ואח"כ מדברים על זה ואין כונתם לשם תועלת, או אפילו אם כונתם לשם תועלת אך אין בדבריהם אפשרות להביא תועלת, כגון שמדברים או מתווכחים עם מי שדעתו איתנה וברורה לאחד מן הצדדים, ואין סיכוי לשנות את דעתו, או שהוא תלמיד של אחד שבצד השני ואין תקוה שיעשה שלא כדעת רבותיו, ועוד כל מיני ציורים דומים, אין שום היתר לדבר את דיבורים אלו שכיון שאין בהם תועלת, ממילא הרי הם כדיבור גנות בעלמא על אנשים, וציבור, ויש בו איסור לשה"ר דאורייתא ושאר איסורים.
וכל שכן כשמדברים על זה עם אנשים שאינם שייכים כלל למחלוקת, ואין להם שייכות למקום שיש בו את המחלוקת, ומתוך סקרנות הם רוצים לדעת מה נעשה באותה קהילה ושומעים מאנשים הנמצאים בענין, יש בזה לשה"ר דאורייתא הן מצד המספר שמכוין לגנות ללא תועלת אמיתית והן מצד השומע שעובר בלפני עור, וגם עלול מאוד לקבל חלק מהדברים כאמת, או לפחות מקצת אמת, ונכשל בשמיעת וקבלת לשה"ר.
ואף שכשגדולי ישראל מדברים דיבורים כאלו הם יודעים שיש אנשים שיטעו מזה לחשוב שגם להם מותר לדבר דיבורים כאלו, והם יודעים שלא כל האנשים ידברו רק לשם תועלת, אין להביא מזה ראיה שבודאי הסכימו שהציבור ידבר והתירו את הדבר, אלא הם עושים את המוטל עליהם לצורך הדור, ומה
הערות ומראי מקומות:
לט. עי' חוט שני פרק ו' סוף סעיף ג' (עוד עניינים - אות ג') ועי"ש עוד בפרק א' סק"ה.
מ. כלל ח' סעיף ח', שמיה"ל שער התבונה פרק ט"ז.
מא. עי' לקמן פרק ג' הערה י"א בהערת הגרי"מ רובין שליט"א מעשה רב מהגראי"ל שטיינמן זצ"ל.
מב. וכן שמעתי מהגראי"ל שטיינמן זצ"ל שאף שצריך לפעול לפני הבחירות מ"מ רוב הדיבורים אינם עושים כלום, ורק במעט הפעילות המעשית יש תועלת - וכ"כ בספר דרכי החיזוק (להגרי"ג אדלשטיין שליט"א ענייני ציבור. עמ' רטז - ריט).
מג. חוט שני פרק א' סק"ה עיי"ש שלדוש בזה יותר מדאי הוא לשה"ר, וכן לזלזל בכבודם בעניינים אחרים ולהתרחק מהם או לדבר סרה בשאר עניינים ודאי דזה איסור גמור.
י. ואע"ג דהוא בכלל מורידין וכמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' קנ"ח סק"ז) וא"כ כ"ש שמותר להזיקו, אין זה ענין לכאן, דדין מורידין הוא רק במי שמזיד בענין זה ורוצה לבזות את התורה וחכמיה, אבל אם יש לו איזה הוראת היתר שבעולם הגם דענשו חמור למאוד כמבואר בחז"ל (ב"מ נט: ועוד) ובספרים, מ"מ אין שייך כלל דין מורידין וכמו כל עונשין שבתורה שאם יש הוראת היתר אין מענישים, ומדאורייתא אף נשאר כשר לעדות כמבואר בסנהדרין (כו:), וכ"ש באופן המצוי בדרך כלל שכשמבזה ת"ח אחד הוא תולה את עצמו בת"ח אחר ובשמו (כביכול) הוא מבזה את הת"ח השני (רח"ל) דאז אין שייך כלל דין מורידין, דאין כונתו לבזות את התורה וחכמיה (ואף דענשו חמור מאוד וכנ"ל וצריך כפרה מ"מ אין שייך מורידין), וה"ה דאסור לדבר עליו ולהזיקו וכמבואר בדברי רבינו.
יא. הערה מהגרי"מ רובין שליט"א (בעמח"ס ארחות שבת): בענין לשה"ר לתועלת - עיני ראו ולא זר כששהיתי במחיצתו של מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל בשנת תשע"ד, בעת רוח המחלוקת נשבה ברוב עוצמתה ורבים חללים הפילה, והגיע לתוך החדר פנימה ת"ח שרצה לספר למרן זצ"ל כמה סיפורים שלפי הבנתו היו יכולם להיות ל"תועלת", ומרן זצ"ל אמר שרוצה לחשוב אם מותר לו לשמעו את הדברים, ועצם את עיניו לדקות ארוכות, ואח"כ פתח ואמר שהיות והוא אדם זקן ובעוד תקופה קצרה יצטרך לעמוד לפני בית דין של מעלה וישאלו אותו למה שמע לשון הרע זה, ולכן חישב מראש מה יוכל לענות על כך בעלמא דקשוט, ואמר שבאמת אין לו שום היתר לשמוע מאומה, היות וכבר החליט בדעתו בצורה ברורה את אשר עליו לעשות ולהתנהג בענין זה, ומעתה אין לו שום תועלת מלשמוע סיפורים נוספים, ומנע את אותו חכם מלספר לו דבר.