עולם התורה ניצב כיום מול ניסיונות שחיקה מתוחכמים מבפנים ומבחוץ. מה שבכוחנו לעשות, אין אפשרות להתרשל. עליך המלאכה!
מתוך משא הנעילה של כנס ׳על נפש עוללינו׳ במוצאי שבת קודש פרשת נח במעמד למעלה מאלף אברכי ׳מפעלות החינוך׳
כלל נודע הוא בתחילת מסכת פסחים (ג.), לעולם יספר אדם בלשון נקייה, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר בפרשת נח 'ומן הבהמה אשר איננה טהורה'.
ועל זאת מקשים העולם, איך נסביר את פרשת שמיני, בעת שהתורה מונה את איסורי המאכלות והלכותיהם למעשה, אין היא נוקטת בלשון עוקפת ומעודנת אלא קוראת לכל דבר בשמו הברור, גם גמל וגם שפן וגם ארנבת וגם חזיר, טמאים הם לכם, כמה פעמים.
ומקובל להשיב על שאלה זו, כי כאשר התורה עוסקת באשר אירע בעולם, אין צורך לדייק ולהשתמש במילה שאיננה טהורה. אך כאשר מגיעים להוראת הלכה למעשה, לגדרי איסור והיתר ולהנהגת הציבור – אין מקום לערפול, למילים יפות או ללשון מפותלת. חובה להציג את המציאות כהווייתה, בלשון ברורה ונוקבת כדבעי – 'טמא'!
עד כאן האמירה הרווחת בעולם. ומכאן לענייננו.
הניחה בחמה
המצב בו אנו נמצאים כעת, הוא בגדר 'הניחה בחמה'. דין הוא שבהמה שהונחה בחמה ויצאה והזיקה, חייבים על נזקיה גם אם נעל בפניה כראוי (ב״ק נה:), והמועקה שהקב״ה שם לראשנו, כבר הגיעה לדרגת הניחה בחמה.
קמו גורמים, חלקם נושאים תוויות של פשרנות ומודרניזציה, שמטרתם לחולל שחיקה מבפנים. הם מבקשים להחליש ולקעקע את כל חייהם של עבדי ה', בכל דרך שהיא.
את שכר המלמדים החרדים, העמלים בעוני ובמסירות, הם מקצצים שוב ושוב. במקביל, יוצרים חממה לאותם פשרנים, מרחיבים את התנאים שלהם כדי למשוך את חלושי הדעת לזנוח את עמל התורה בטהרה כמו שהיה בכל הדורות ולהעצים את לימודי החול.
זה לא רק משכורות למלמדים, זה כל התנאים מסביב. החל ממבנים ראויים ומשובבי נפש למי שישמע בקולם, לעומת התעלמות מוחלטת מתלמודי תורה על טהרת הקודש, יוצרים לחץ כלכלי ומצוקה מכוונת של 'הניחה בחמה', מתוך הנחה שבסופו של דבר יישברו הדלתות, והמלמדים ומנהלי המוסדות ייאלצו להיכנע לדרישותיהם כדי להתקיים.
הדבר הגיע לכדי אבסורד, עד כדי שישנן ערים בארץ שבהן אדם ירא שמים מוכן לממן תלמוד תורה על טהרת הקודש מכספו הפרטי, מבלי לבקש פרוטה אחת מקופת הציבור, והרשויות מסרבות להעניק לו רישיון, יש לך 'הנחה בחמה' גדולה מזו?!
בטבע האדם, כל טצדקי שאפשר לעשות כדי להיגמל מהכבלים המעיקים, אדם יעשה. אבל יש לנו הוראות ומסורת מחכמי התורה, הם אשר יורו את אשר נעשה ומתי נעשה.
וכעת שעת מעשה.
בלתי לה' לבדו
עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם (אבות ה, ג). תשעה מתוך הניסיונות הללו מפורשים היטב בפסוקי התורה – ציווי 'לך לך', הרעב שפקד את הארץ, לקיחת שרה לפרעה ולאבימלך, ברית המילה, וניסיון העקדה.
ניסיון אחד מתוכם לא הוזכר במפורש, כי אם בדברי רבותינו – כאשר הושלך לכבשן האש באור כשדים.
נקודת ההבדל בין ניסיון אור כשדים לשאר הניסיונות, כי בתשעת הניסיונות הנותרים, אברהם אבינו לא בחר בניסיון. הרעב בא עליו בעל כורחו, שרה נלקחה בעל כורחה והעקידה הייתה הוראה ברורה להדיא.
אבל באור כשדים, אברהם נלחם על עמדתו, על דעתו ועל שיטתו. טבעו של האדם להילחם על דרכו שלו, מאמין בצדקת דרכו, כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו וכל איש ישר בעיניו, אין כאן בירור של יראת שמים טהורה, מעורבת כאן נגיעה אישית במידה מסוימת – עד שהתבררו דרכיו בניסיון העשירי, בעת שביטל את שכלו ורגשותיו, וקיבל גושפנקא של 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה'.
אנו, בניו של אברהם אבינו, איננו נלחמים מתוך עקשנות אישית או מתוך רצון לנצח בוויכוח. מאבקנו על טהרת החינוך אינו עניין מפלגתי ולא מאבק המעורב בדעה פרטית, אלא ביטול גמור לרצונה של תורה.
ורצונה של תורה עומד בפני ניסיונות קעקוע.
על צווארנו נרדפנו
אנחנו מנוסים. על בשרנו חווינו את הלחץ והדחק הללו. מאז היותנו לגוי, היו האויבים נותנים עיניהם בהתייחדות של עם ישראל עם התורה. עתים היו אלה אויבים מאומות העולם, ועתים היו אויבים אלה, כמה כואב, מעמי הארץ.
היו תקופות בעם ישראל שילדים הלכו לבית הספר עם סביבונים בין אצבעותיהם. ביד אחת הגמרא וביד השנייה סביבון, כדי שאם ישמעו את פרסות הסוסים של היוונים מתקרבים לבית התלמוד, יחביאו את הספרים ויוציאו את הסביבונים.
כאובים אנו לומר זאת, אבל נראה כי לא ירחק היום ונצטרך להכיר את הסיפורים הללו מקרוב. לא קלגסים יבואו על סוסים, אלא מפקחים נכבדים עם עניבה ומילים יפות. אבל אז יצטרכו להחביא את הגמרות ולהוציא דפי ציור.
האמנם לכאן הגענו, שבעים וכמה שנים לאחר התקוממות עולם התורה?!
ואם בעבר אמר מלך סדום לאברהם 'תן לי הנפש והרכוש קח לך', כיום, המאבק קשה שבעתיים. נלחמים גם על הנפש – להעביר את תשב״ר מדרך המסורה, וגם על הרכוש – פוגעים בתקציבי הישיבות, גוזלים את פת לחמם של האברכים ומצרים את צעדי עולם התורה.
ייאמר ברורות, שלוחי דרבנן ונציגי הציבור עומדים בחזית מול לחצים כבדים ופעולות איבה גלויות ונסתרות. ללא עמידתם האיתנה על המשמרת של תלמודי התורה, בתי יעקב, הישיבות הקטנות והישיבות הגדולות – חלילה 'אזי חיים בלעונו', כפשוטו ממש.
ואתה קח לך
מה עלינו לעשות לעת אשר כזאת?
החיות בתיבה התכנסו מכל קצוות תבל – ממרחקי אפריקה ומקצווי ארץ. וכיצד חזרו לארצותיהם לאחר המבול?
הסביר האבן עזרא כי בבהמות הטהורות, מהן נצטווה נח להקריב קרבנות ולהשאיר לקיום המין, נאמר לו בלשון 'ואתה קח לך' – כאן נדרש נח לפעול, לטרוח, להשקיע מאמץ אנושי ולחפש אחריהן. אבל בבהמות הטמאות כתיב 'יבואו אליך' – מאליהן באו בכוח ההשגחה העליונה, וכשם שהקב״ה הביאן מעצמן, כך הוא שילחן והשיבן למקומן לאחר מכן.
ולדרכנו ייאמר, מה שאינו בכוחנו – מסור בידי שמיים. אין אנו מנהלים את חשבונות ההשגחה. אך מה שכן מסור בידינו, איננו רשאים לעמוד מנגד ולצפות שהדברים יסתדרו מאליהם. מחובתנו להילחם על טהרת החינוך, לא לוותר ולא לסגת.
וכאשר רבותינו זקני חכמי התורה שליט״א, נושאים את משא העם על לוח לבם, מכתתים רגליהם מעיר לעיר למרות גילם וכובד המשא – אין אנו רשאים לעמוד כצופים מן הצד. חובתנו להיות להם כאהרן וחור, לתמוך בידיהם ולחזק את ההנהגה הניצבת על משמר כרם בית ישראל.
יינה של תורה
בדרך צחות, אמר פעם הרב שלמה גולדשטוף, חתנו של הגאון מטשעבין, בעת שדיבר על היינות המהולים במים רבים, מדוע נח התעסק ראשית בייצור ייין לאחר שהעולם חרב. והשיב כי נח ראה סביבו שפע של מים בכל מקום, ללא גבול, העריך בדעתו כי עם חומר גלם כה זמין, הרי שזו הזדמנות לייצר ולשווק לעולם 'יין'...
ברוך השם, יש שפע, ציבור 'מים רבים' שוטפים את המחנה. אך הדור צמא ליין, צמא לתורה בטהרתה, צמא לעומקה של הלכה, צמא למצב של 'בלתי לה' לבדו'.
אין אנו זקוקים בציונים במבחנים שטחיים ולדיפלומות חלולות. אנו זקוקים למלמדים חדורי דעת אלוקים ויראת שמיים, למפקחים תלמידי חכמים, מארי דחכמתא, למגידי שיעורים בהירים, למשגיחים מרוממים, לראשי ישיבות ולדיינים מופלגים היודעים לפסוק הלכה לאחר שלמדו ד' טורים עם כל סעיף קטן בפרי מגדים, ולא רק מתוך ה'חומר', אלא מתוך יראת ההוראה.
איננו מתייראים מרודפי התורה, כי אנחנו נעשה כל שבכוחנו וה' יגמור בעדנו.
והייתה לה' לבדו המלוכה!