Skip to content
קובץ גליונות

תלויות בארץ - גליון 04

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

שאלות מבית ההוראה

אכילה בחצר בית כלא

שאלה: בחצר אחד מבתי הסוהר גדל עץ תפוז ומתירים לאסירים לקטוף מהאילן פירות לאכילה, האם מותר לאסירים לאכול מהתפוזים בלא לעשרם תחילה.

תשובה: אין לאכול תפוזים בתוך בית הסוהר וכן אין לאכול תפוזים בחצר בית הסוהר בלא לעשרם תחילה. סיבת הדבר הוא בהיות שיש להסתפק האם בית הסוהר הוא מקום הקובע למעשרות כשאר בית הקובע למעשרות וממילא חצר בית הסוהר הרי הוא כחצר בית הקובע אף הוא למעשרות. אך כשקוטפים תפוז אחד, אין לאכלו בלי הפרשת תרומות ומעשרות ולא רק כאשר קוטף שני תפוזים.

מקורות וביאורים: בגמרא (יומא יא, ב) איכא פלוגתא האם דירה בעל כרחו שמה דירה או לא. לגבי מזוזה נחלקו הפוסקים (הובאו בברכי יוסף יו"ד רפו, ג) האם בית הסוהר חייב במזוזה, ונראה שמחלוקת זו שייכת גם לעניין מעשר אם בית האסורים קובע למעשר [ויתברר דין זה במדור בירור הלכה]. עוד יש לדון כאשר המקום משמש כבית דירה לסוהרים והחדר שלהם נחשב כבית ויש לדמותו למה שכתב החזו"א (מעשרות ה, י) שכאשר יש חדר בבית הכנסת המיוחד לדירה אותו חדר נחשב כבית אף שבית הכנסת לא נחשב כבית. ויתכן שמחמת כן גם החצר נחשבת לחצר בית דירה וקובעת למעשר גם לאחרים שנמצאים בחצר.

גם תפוז אחד אין לאכול בחצר אף ששנינו (מעשרות ג, ח) 'תאנה העומדת בחצר נוטל אחד ואוכל' שרק בצירוף שתי פירות הרי הוא גמר מלאכה כמו שמבואר בגמ' בב"מ פט: שונה דין תפוז שיתכן שאף תפוז אחד נחשב כשתי פירות כמו שכתב החזו"א (דמאי ז, כד) 'ולפ"ז תפוחי זהב אין אוכלים בבית אפילו אחת אחת' ויסוד דבריו שהתפוז הוא דומה לאבטיח ורימון שנחשבים לפירות שיש בהם שני אכילות ונקבעים למעשרות בחצר.

חיוב תרומות ומעשרות באוכל לתוכים

שאלה: האם מותר להאכיל תוכים באוכל שמיועד לתוכים בלא הפרשת תרומות ומעשרות.

תשובה: אוכל לבעלי חיים המיוצרים מגידולי קרקע של חוץ לארץ כגון דוחן שלא מגדלים אותו בארץ ישראל אינו חייב בהפרשת תרומות ומעשרות, אבל אוכל המיועד לבעלי חיים הגדל בארץ ישראל הרי הוא טבל וחובה להפריש ממנו תרו"מ קודם נתינתם לבעלי חיים. אמנם היות ויתכן שהתבואה גדלה עבור מאכל בעלי חיים על כן יש להפריש בלא ברכה.

מקורות וביאורים: משנה פאה (א, ו) "ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח" פירוש שמותר להאכיל בהמה פירות שלא מעושרים רק עד זמן הגמר מלאכה אבל לאחר מכן אסור להאכילם טבל. וכן נפסק ברמב"ם (מעשר ג, כ). טעם האיסור הוא משום שהדבר נחשב להנאה של כילוי, ובמשנה למלך (תרומות ב, יד) מביא פלוגתא האם איסורו מדאורייתא או דרבנן, וע"ע בחזו"א דמאי ד, ב.

באופן שזורעים את האוכל בשביל להאכיל בהמה דוגמת גרעיני החמניות הקטנות הראויות לבהמה אך זה אוכל שראוי גם למאכל אדם יש לדון האם אפשר להפקיע שם אוכל אדם ע"י זריעה לבהמה. דעת החזו"א (מעשרות ב, ב) שאי אפשר להפקיע שם אוכל אדם על ידי זריעה לבהמה, אך מביא שם שברמב"ן כתוב אחרת, ע"כ אם יתכן שהאוכל נזרע עבור בעל חיים יש להפריש בלא ברכה.

מושגי זרעים: דין אוכל לחיוב תרומות ומעשרות

חיוב תרומות ומעשרות הוא רק באוכל ולא בדבר שאינו אוכל.

'אוכל' הוא דבר שרוב העולם מחשיבו לאוכל. דבר שרוב העולם אינו מחשיבו לאוכל ומיעוט אוכלים אותו בטלה דעתם והוא פטור ממעשר.

רוב נקבע לפי רוב אנשי העולם, באופנים מסוימים אם יש מקום שרוב אנשי המקום מחשיבים דבר לאוכל אף שרוב העולם לא מחשיבים אותו לאוכל דנים את אותו מקום לעצמו ובמקום זה הדבר נחשב לאוכל.

דבר שבדורות ראשונים היה נאכל אף שכיום אינו נאכל נחשב אוכל. ובחזו"א מסתפק אם זה רק באופן שיש מיעוט אנשים גם כיום שאוכלים אותו או שגם אם אין מיעוט אנשים שאוכלים אותו כלפי זה שבא לאכלו חשוב אוכל ולא בטלה דעתו. לפי זה דברים שנמנו במשנה כאוכל אף אם כיום לא רגילים לאכלם נחשבים אוכל אם מיעוט אנשים גם היום רגילים לאכלם, או כלפי זה שבא לאכלם. אך דברים שלא מצאנו שבדורות ראשונים נחשבו אוכל נראה שאין לחשוש שהיו נחשבים בעבר אוכל ולחייבם במעשר.

כ' החזו"א (קונטרס תרומות ומעשרות) 'דברים הנאכלין ע"י הדחק צריך שיקול חכמים והרבה מצינו שמסרו לנו חכמים הכרעתן ז"ל אך אין אנו בקיאים בשמותיהן ולכן ראוי להחמיר בכל הנאכלין'. ולפי"ז מאכלים שבשעת הדחק אוכלים אותם יש להחמיר שנחשבים אוכל וחייבים במעשר. [ונראה שזה דווקא מאכלים שבשעת הדחק אדם מחשיבם לאוכל אבל אם גם בשעת הדחק לא מחשיבם לאוכל ואינם ראוי לאוכל ואכלם רק משום רעבון נפשו אינם נחשבים לאוכל.]

מאכל בהמה אינו חייב במעשר. קליפות מאכל אם אין נאכלים לאדם פטורים מתרומות ומעשרות, וכן קליפות תפוז הכרעת החזו"א שפטורים מתרו"מ.

מאכל אדם שנפסד ועכשיו אינו ראוי לאדם פטור מתרומות ומעשרות. ולכן סבון אף אם נעשה ממאכל אדם פטור מתרומות ומעשרות.

דברים שעומדים לרפואה או לריח פטורים ממעשר.

תבלין פטור ממעשר, תבלין מוגדר כאשר בא לתבל את האוכל ולא נאכל יחד עם האוכל כגון עלי תה, אך אם נאכל יחד עם האוכל בתערובת אינו תבלין וחייב במעשר. כיום יש דברים רבים בהגדרתם ספק אם הם משמשים חלק מתערובת האוכל או כתבלין, ובמקום ספק מעשרם בלא ברכה.

מעשה ארץ: חששות כלאי הכרם בענבי היין

בתקופה זו רבים נוהגים להכין בביתם יין, אך לא רבים יודעים שההיערכות לשמירת כשרות הענבים ליין תמיד הינה מוקדמת לעונת הבציר, הוקדמה השנה עוד יותר. וזאת משום שבשנים האחרונות התבררה והתעצמה שאלת כלאי הכרם בהרבה מכרמי היין, מכיון שהתפיסה החקלאית בצורת עיבוד הכרם השתנתה. אם עד לפני כעשר שנים, מקובל היה שכרם צריך להיות נקי מצמחיה - מסיבות שונות, כהרחקת מזיקים, וסיבות נוספות, כיום נכנסה שיטה חדשה המעודדת את קיום העשבים ושאר הצמחים בכרם, על מנת לעזור לחילופי חומרים בקרקע ועוד. עיקר התועלת של צמחיה זו הינו בחורף ובקיץ בדרך כלל כבר אין בה יתרון אלא נזק.

ניחותא בכלאים

כאשר גדל בכרם מין אחר הוא אוסר רק כאשר יש ניחותא לבעלים, ואף במקום שאין לו ניחותא בהם, אם יש מראית העין שהוא זרעם הרי זה כלאים. (יעויין תוס' ב"ק פא, א ד"ה אין וחזו"א כלאים סי' ב סקי"א). לפיכך כל עוד התפיסה שהצמחיה היתה מזיקה גם אם עלו צמחים בכרם, לא היה בהם איסור. אך מעת שהכורמים החלו לטפח את הצמחיה בכרם, התעוררה שאלת כלאי הכרם האסורים הן לגבי קיום הכרם ע"י החקלאי, והן לגבי הפירות שנאסרו בהנאה. לאחר שנודע שמשרד החקלאות מעודד מאוד את התופעה והיא הולכת ומתפשטת, עוררו רבני בית ההוראה את הענין ובסדרת מאמרים שהתפרסמו בהליכות שדה ואהלי זרעים, עמדו על בירור פרטי הסוגיא הרבים.

ועדות הכשרות נרתמות

ואכן בחלק מועדות הכשרות החלו לחוש לאיסור כלאי הכרם במקומות בהם מקוימת הצמחיה כאשר הענבים הגיעו לפול הלבן שאז הם נאסרים אם יש צמחים בכרם. והוציאו הנחיות חדשות וברורות בענין, ובהן הנחיות לכורמים לרסס או לכסח את העישביה בגובה נמוך מאוד שיש בו כדי להמית את הצמחים, עוד לפני שיגיעו הענבים לגודל של פול הלבן. ובזה על אף שבכרמים קיום האיסור בימות החורף אין הענבים הגדלים בקיץ נאסרים.

התבואה שבה ועלתה

אולם גם לאחר מכן התברר שהדברים אינם פשוטים כל כך, התברר שבמקומות בהם כיסחו את העישביה בזמן, במקומות בהם ירד גשם פתאומי או היתה השקיה רבה, עלו בחזרה מיני תבואה מאותם מיני תבואה שכבר כוסחו ומתו, משום שמערכת השרשים שלהם לא מתה לגמרי. וממילא שב החשש לאיסור כלאי הכרם האוסר את הענבים שכבר הגיעו לפול הלבן בעוד הצמחיה שבה והתעוררה.
לאחר מו"מ עם גדולי תלמידי חכמים העוסקים בסוגיות אלו, עלה הצד לומר שמכיון שבימות הקיץ הכורמים אינם רוצים את העישביה בכרמים אם כן לכאורה אין בצמחיה זו שעלתה מחדש ניחותא, והיא אינה אוסרת.
אלא שנחלקו רבותינו האם כאשר כבר הייתה ניחותא בכלאים, מה מועיל מה שנמלך בו ואינו רוצה אותם, שדעת המהרי"ל דיסקין שאם נמלך וחזר בו, הותרו הכלאים (הובא במנחת שלמה סי' פט), אולם דעת החזו"א והגרש"ז אויערבך זצוק"ל, שלא מועיל מה שנמלך בו (חזו"א כלאים סי' ב סקי"א, ויסוד דבריו במשנה כלאים פ"ה מ"ו "לכשאחזור אלקטנו"; מנחת שלמה סי' פט), ואם היה רגע אחד שיש לו ניחותא בקיום הכלאים, שוב אין להם היתר.

מן השורש או מן הגבעול

ולפיכך נראה שאם הצמחיה שעלתה, עלתה מהחלק של הצמח שגדל מעל פני הקרקע, יש לחוש שנחשב הדבר לאותו הצמח ולא מועיל מה שנמלך, אולם אם מה שעלה, עלה רק מן השרשים, נחשב הדבר לצמח חדש שבו לא היתה ניחותא והוא אינו אוסר.
ואכן בבדיקות שנערכו על ידי הרבנים הוברר שהתבואה שעלתה בכרמים בימות הקיץ עלתה מן השרשים ולא מהחלק העליון של הצמח, ומאחר שבהם כבר אין לכורמים ניחותא לכאורה הם לא אוסרים בכלאים.
ואכן ה' יתן ותתמעט התפלה ממאכלם של ישראל.

בירור הלכה: קביעות חצר בית הסוהר

יש לברר האם בית הסוהר נחשב לבית הקובע למעשרות וממילא גם חצר בית הסוהר קובעת היא למעשרות כדין חצר של בית, או שאין שם בית על בית הסוהר וממילא אין החצר קובעת למעשרות.

בגמ' ביומא יא: איתא פלוגתת רבנן ורבי יהודה לגבי לשכת פרהדרין בבית המקדש האם היתה חייבת מעיקר הדין במזוזה, דעת רבנן שהיות ויש בה בית דירה לכהן גדול חייבת במזוזה, ולדעת רבי יהודה פטורה ממזוזה מעיקר הדין אלא משום גזירה חייבת כדי שלא יאמרו שכהן גדול חבוש בבית האסורים.
טעם המחלוקת מבואר שם שנחלקו אי דירה בעל כרחה שמה דירה, דעת רבנן דשמה דירה ואף שהכהן מחויב לדור שם מפני מצוות פרישה חשובה דירה וחייבת במזוזה, ולרבי יהודה בעל כרחה לא שמה דירה ואינה חייבת אלא משום גזירה וכנ"ל.
בשו"ת שער אפרים (סימן פג) כתב לגבי חיוב בית האסורים במזוזה, שיש לזה ראיה מסוגיית הגמ' ביומא האם דירה בע"כ שמה דירה לענין מזוזה ונראה כוונתו שהיות ולדעת רבנן דירה בע"כ שמה דירה א"כ בית האסורים חייבת במזוזה, וכ"כ בהגהות בן המחבר שם.
בברכי יוסף (יו"ד רפו סק"ג) הביא דעת הבית הלל שבית האסורים פטור ממזוזה ומביא ראיה מגמ' ביומא והק' עליו הברכי יוסף הרי לרבנן דירה בעל כרחה שמה דירה.
אולם בהערות הגרי"ש אלישיב זצ"ל (יומא שם) כתב שדעת השער אפרים לפטור ממזוזה וכדעת הבית הלל וראייתו היא "ממה שאמרו בטעמא דר"י 'שלא יאמרו כה"ג חבוש בבית האסורין א"כ משמע דבית האסורין פטור ממזוזה, דלכך אמר ר"י דמחמת העדר המזוזה יאמרו שהוא בבית האסורין'"
ומבאר הגרי"ש אלישיב "ולדעתי מסתבר מאד סברת השער אפרים דבית האסורים גרע מדירה בע"כ, דדירה בע"כ שנחלקו בה רבנן ור"י זה כשדר שם מצד דירה אלא דמה דהוצרך לדור שם זהו בע"כ, אבל בבית האסורין כל עיקר דירתו שם אינה מצד דירה אלא כדי לאסרו שלא יוכל לדור בכ"מ כרצונו, וממילא נמצא שהוא דר שם ובזה י"ל דפטור לכו"ע."
נראה ביאור דבריו בתרתי האחד שבלשכת פרהדרין יכול הוא לצאת משם אלא שלצורך העבודה צריך הוא לשהות שם, והשני שמטרת הלשכה הוא למקום מגורי הכה"ג ואילו בבית האסורים אינו יכול לצאת משם ומטרת המקום אינו לשם דירה אלא למונעו מלהיות מחוצה לו. [ויש לדון לגבי בית חולים שמטרת המקום אינו לשם דירה, ואכמ"ל].
ואפשר להוסיף בזה במה שאמר ר' יהודה 'שלא יאמרו כה"ג חבוש בבית האסורים' ולכאו' מה שאומרים כך הוא מפני שרואים שאינו יוצא משם ומה מועיל נתינת המזוזה, ואפשר שאי הוי בית האסורים פטור ממזוזה ובלשכת פרהדרין יש מזוזה על כרחך שאי"ז בית האסורים.
עתה נבוא לדון לענין מעשר, הנה להאי צד שבית האסורים חייב במזוזה לכאורה יש לה שם דירה לענין קביעות מעשר, אך להאי צד שפטורה ממזוזה יש לדון האם לענין קביעות מעשר בעינן שם דירה החייבת במזוזה, וראיה לזה מצאנו בדברי המלחמות סוכה ד. מדה"ר, לגבי דין בית שער "ודינן למעשרות כדינן למזוזה".
או דלמא כיון דסוף סוף הוא מקום קביעות של האדם שבו הוא נמצא הרי יש בזה דין דירה לענין קביעות מעשר וממילא לענין חצר בית האסורים יש דין חצר הבית הקובעת למעשרות. וראיה לזה מצינו מדין חנות שקובעת למעשרות וכמו שכ' החזו"א שתשמישן מרובה ומ"מ חנות פטורה מן המזוזה. עיין רמב"ם [מזוזה פ"ו] "החנויות שבשוקים פטורין מפני שאינן קבועים לדירה".

More in this printout

View the whole printout