Skip to content
קובץ גליונות

פרשת לך לך - "אִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ"

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

א' - איש לפי מהללו

קופי מצרים

נפתח בפסוק מפרשת השבוע, שישמש כהקדמה לנושא שלנו. ואחר כך נראה כיצד הוא נוגע אלינו.

כאשר ירדו אברהם ושרה מצרימה, ברגע שנכנסו למדינה, בעודם במעבר הגבול - החדשות כבר התפשטו. "וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה" (בראשית יב, טו). שרה אמנו היתה אחת במינה בעולם, וגדולתה האירה כלפי חוץ. "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם" (בבא בתרא נח, א). אולם המצרים לא היללו את שרה על גדולתה - הם ראו רק את החיצוניות, את הפרצוף, והם התלהבו מכך מאוד.

והנה, אין ספק שהם העריצו גם את אברהם. כך ידוע לנו מפי מקורות קדמונים, שהמצרים העריצו את הנהגתו ואת חכמתו. הוא נחשב נשיא אלקים, והיה דמות נערצת מאוד. הם כיבדו אותו מאוד - אבל לא כתוב שהם "היללו" אותו. לשון זו אינה מופיעה ביחס לאברהם. כן, הם העריצו אותו, הם כיבדו אותו, אבל הם לא "היללו" אותו.

פירוש המילה 'הילול'

כדי לעמוד על משמעותם המדויקת של הדברים, עלינו ללמוד לעומק את פירוש המילה 'הלל'. כי יש אנשים שמפרשים את המילה 'הלל' כמילה נרדפת ל'שבח', וממילא מפרשים את הפסוק, ששרי פרעה שיבחו את שרה בפניו. אולם באמת אין זה כך, כי למילה 'הלל' יש משמעות מסוימת, שהיא מעבר ל'שבח' בעלמא.

מנין לי זאת? כי המילה 'הולל' פירושה 'מתפרע', כמאמר הפסוק "אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ" (תהילים עה, ה) - אמרתי לאלה המתפרעים: 'אל תתפרעו'. מקורה של מילה זו היא מהמילה 'הוי', כמו שאומר ה': "הוֹי הוֹי וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן נְאֻם ה'" (זכריה ב, י). "הוי" פירושו "השמיעו קול". מילה זו מוגדרת כמילת 'אונומטופיה', כלומר מילה המבטאת את עצמה באמצעות הצליל של המילה בעצמה. 'הוי' היא מילה המבטאת התלהבות, ו'הלל' פירושו לצאת מהכלים מרוב התלהבות. 'הלל!' - זו מילה של קריאה בקול גדול!

התלהבות מצרית

וזה ההבדל בין המילה 'הלל' לבין שאר מילות השבח: "להודות, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס". לכל אחת מהמילים הללו ישנה משמעות מסוימת, והמילה 'הלל' פירושה להתלהב, ולקרוא בקול גדול מתוך אותה התלהבות. נמצא שהפסוק הנ"ל בפרשתנו, "וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה" פירושו שהשרים התלהבו משרה, והם באו לפרעה ודיברו אליו בהתלהבות. הם קראו עליה את ההלל - ולא חצי הלל!

אנחנו כבר מבינים מזה מה היה חשוב בעיני בית המלוכה המצרי. כאילו שלפרעה, מלכה של מדינה גדולה, אין עיסוקים חשובים יותר מאשר לשמוע על אשה יפה שהגיעה למדינה. וכך גם השרים. 'שרים' אין הכוונה פקידים אלא שרים כפשוטו - ראש הממשלה ושר החוץ. והם מיהרו לבוא לפני פרעה ולהודיע לו. כלומר, לא רק שהם היו מולהבים, אלא שהם ידעו שמלכם גם הוא יתלהב.

התלהבות מסוג אחר

הבה נשווה את זה לאברהם אבינו. אברהם בוודאי ידע אודות יופייה של אשתו. הגמרא (מגילה טו, א) אומרת ששרה היתה אחת מ"ארבע נשים יפיפיות היו בעולם". אבל לא זה מה שהלהיב אותו. ממה הוא כן התלהב? "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (בראשית יג, ד). אם תסתכלו בחומש תראו שבכל מקום שאליו הלך אברהם, זה מה שתפס את הראש שלו. זה היה הנושא שבו דרש ברבים. ה'! שוב ושוב מספרת לנו התורה שבזה הוא היה עסוק. הוא לא היה מסוגל לעצור בעד עצמו; זה היה הנושא שעליו דיבר עם כולם.

כמה מבין השומעים נשארו חדורי אמונה כל חייהם - זאת לא אוכל לומר לכם. אבל דבר אחד אני כן יכול לומר לכם, שאברהם עשה כל שביכולתו כדי ללמד לעולם את היסודות הגדולים הללו. כי זו היתה תשוקתו הגדולה ביותר של אברהם אבינו; ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל" את הבורא. ואי אפשר לעשות דבר כזה בלי איזה תמריץ. מה המריץ את אברהם? הוא הרי לא קיבל תשלום על דרשותיו; אלא שהוא עשה זאת מכח התלהבותו הגדולה מה'. זה היה הנושא האחד והיחיד שעניין אותו.

משני עברי המתרס

נמצא שבמקום אחד, בארץ מצרים, יש מלך ושריו שמולהבים מדבר אחד, ובמרחק לא גדול, בארץ כנען, ישנו אדם שגם הוא מולהב - אותו 'הילול' - אבל מדבר שונה לחלוטין. כאן מתלהבים משקר החן והבל היופי, וכאן מתלהבים מה' יתברך.

ומה ההבדל ביניהם? ההבדל תהומי! הוא שאומר משלי (כז, כא), שזוהי הדרך למדוד את האדם ולבדוק אותו. "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" - כפי שיש דרך כיצד לבדוק כסף וזהב, כך יש דרך לבדוק את האדם.

איך בדקו כסף בימי קדם? היה להם סיר-בדיקה בשם 'מצרף', שבו היו מתיכים את הכסף על גבי האש, ולאחר שהותך היו מסירים ממנו, באמצעות מצקת, את הסיגים שצפו על פני הנוזל, וכך ידעו כמה כסף אמיתי יש כאן ומהו ערכו. וכדי לבדוק את הזהב השתמשו בכבשן מיוחד בשם 'כור', שבו התיכו את הזהב, ובדקו גם אותו בדרך דומה, וכך ידעו כמה מתוך המתכת הוא זהב אמיתי וכמה הם סיגים. ישנן אפוא דרכים לבדוק את מהותן של המתכות היקרות.

אך כעת נשאלת השאלה: איך אפשר לדעת את מהותו של האדם? זה חשוב יותר מכסף, ואותו אי אפשר להשליך אל תוך כבשן האש... מסיים אפוא הפסוק: "וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" - את האדם אפשר לבחון על פי ה'הילול' שלו.

לפי מהללם של אחרים

פירוש, אם רוצים לדעת מיהו האיש, עלינו לשמוע כיצד אחרים מהללים אותו. עלינו להקשיב במה הם מהללים אותו, וגם עד כמה מהללים אותו, ובאיזו התלהבות. האם הם אומרים את שבחיו, או שרים אותם? יש הבדל גדול.

מי שיש לו בנות בשידוכים, או בנות שיום אחד יהיו בשידוכים - אני נותן לכם כעת עצה טובה, אז כדאי לכם להקשיב. כשאתם מתקשרים למשגיח כדי לברר על בחור פלוני אלמוני - שמישהו נתן לכם את שמו - והמשגיח אומר: "הוא בחור טוב, בחור נחמד" - תשכחו מזה! הוא לא בשבילכם.

יש הרבה אבות ואמהות שלא מבינים את זה. הוא מתקשר למשגיח, שומע אותו, ומנתק את השיחה.

"נו, מה הוא אמר?" שואלת אותו אשתו.

"הוא אמר שהוא בחור טוב".

"יופי, בחור טוב. אז בוא ניתן תשובה חיובית".

זוהי טעות חמורה. "וְאִישׁ" - אם רוצים לדעת מיהו האיש "לְפִי מַהֲלָלוֹ" - עליך להקשיב כיצד אנשים מהללים אותו. הנקודה אינה כיצד הם מדברים, ואפילו לא כיצד הם משבחים אותו, אלא מה שחשוב הוא ה'הילול'. אם הם מתלהבים ממנו מאוד, כנראה שיש שם משהו.

זהו אפוא פירוש אחד בפסוק הנ"ל. "מַצְרֵף לַכֶּסֶף" - איך בודקים כסף? מכניסים אותו לסיר הצירוף. "וְכוּר לַזָּהָב" - ואת הזהב בודקים בכבשן, "וְאִישׁ" - אולם איך מבררים על בן אדם? "לְפִי מַהֲלָלוֹ" - בהתאם לאיך שאנשים מתלהבים ממנו. אם הם מתלהבים ממנו קצת, זאת אומרת שיש בו רק קצת. ואם מתלהבים ממנו הרבה, אז יש בו הרבה.

עצות נוספות לשידוכים

אך ישנו פירוש נוסף לפסוק הנ"ל, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. רבינו יונה בשערי תשובה כותב פירוש נוסף: איך אפשר לבדוק בן אדם? "לְפִי מַהֲלָלוֹ" - לפי מה שהוא מהלל, מה שמלהיב אותו. הנקודה אינה מה אומרים עליו, אלא מה מלהיב אותו! תקשיב למה שהוא מדבר ותראה מה מעניין אותו - זה ילמד אותך על טיבו.

נניח ואת בת סמינר, וכעת את נפגשת עם בחור, ומעוניינת לדעת מי הוא. אמנם, בימים עברו זה היה שונה; באותם ימים, הסבתות היו נפגשות וקובעות את השידוך. לא היה צורך לשוחח כלל עם הבחור, אלא אפשר היה לסמוך על הסבתות, שידעו מה הן עושות. אבל היום זה שונה; כיום יש מנהג המקום, ולכן עליך לבחון את הבחור בעצמך. את מעוניינת בבחור בן תורה, שיצמח להיות תלמיד חכם - איך תוכלי לדעת?

הקשיבי למה שהוא מדבר

את התשובה לכך מלמד אותנו שלמה המלך: אם הבחור מספר לך על הראש-ישיבה שלו, כמה שהוא נהנה מהשיעורים ואיך שהם לומדים מסכת מעניינת וכמה שהוא אוהב ללמוד; אמנם יתכן והוא מציג טוב, אבל לפחות הוא מציג טוב. אם הוא מדבר על שאיפותיו לצמוח להיות תלמיד חכם, אפשר להכיר אותו מהצורה שבה הוא מדבר על זה.

אבל אם, לעומת זאת, הוא מספר על טיולים. הוא מספר על נסיעה כלשהי שביצע, שבה הוא נסע בכביש פלוני ויצא ביציאה אלמונית - הוא מכיר את כל קיצורי הדרך - והוא מתלהב מזה - מזה כבר תוכלי לפסוק מי הוא הבחור.

או שהוא מדבר על כל סוגי המאכלים הכשרים - כיום ניתן להשיג את כל סוגי המאכלים בכשרות מהודרת: קורנפלקס מהדרין, גלידה מהדרין, כל מיני קינוחים כשרים למהדרין. יש סוכריות של 'פשקס' וגם שוקולדים של 'ליבער'. ברכות יחולו על ראשם של כל היהודים הטובים שמספקים אוכל כשר למהדרין והופכים את החיים לנעימים כל כך. טוב מאוד! אבל אם הבחור המשודך מדבר על אוכל ומשבח אותו, כדאי לך להקשיב היטב - כי כעת את מגלה מי הוא.

מבחן הבדיקה

כי זהו כלל בל-ימוט: אפשר לבחון את האדם על פי מה שמעניין אותו. מה שמלהיב אותך - זה מה שמגדיר אותך. כבר סיפרתי לכם את האנקדוטה הקטנה שארעה בסעודה שלישית אצל אחד האדמורי"ם. במהלך הסעודה האדמו"ר שר שירים, ואמר דברי תורה.

לאחר הסעודה, אחד החסידים אמר לחבריו: "איזה תורה מתוקה אמר הרב'ה".

חסיד נוסף אמר: "אילו שירים יפים הוא שר".

והשלישי אמר: "ההערינג היה מאוד טעים".

כעת אנחנו מכירים את שלושת היהודים הללו. כל אחד מהם הגדיר את עצמו על פי מושא התעניינותו. האחד הוא איש של תורה. השני הוא איש של זמירות. והשלישי הוא איש של הערינג. כמובן, לא תמיד מספיקה התבטאות חד-פעמית, אלא יש צורך לעקוב אחר כמה התבטאויות כאלה, אבל זהו העיקרון הכללי. וכך זה אצל כולם. כולנו, כל היושבים כאן, צריכים לדעת שמה שמלהיב אותנו, מה שמגביר את קצב פעימות הלב שלנו - זה מי שאנחנו. זוהי החותמת של האדם - "לְפִי מַהֲלָלוֹ". זוהי עצתו של שלמה המלך - תבדוק מה מלהיב את האדם, וכך תדע מיהו.

ב' - אומה לפי מהללה

מה עשו אבותינו?

והנה, אם נרצה לדעת מה הדבר שצריך להתלהב ממנו יותר מכל - יש לנו דוגמאות לחיקוי. יש לנו את ההיסטוריה. זו הסיבה שהתורה מספרת לנו שוב ושוב שאברהם אבינו קרא בשם ה' - כי הוא אמור לשמש דוגמא עבורנו. לכן אנחנו קוראים בתורה אודות חייו, מה הוא עשה. מעשיו של אברהם הפכו לתורה שלנו - עבור מטרה זו.

כך כותב הרמח"ל בספרו 'דרך עץ החיים'. הוא כותב שעל האדם לפנות לעצמו זמן לחשוב: "מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם?" זה שיעורי-בית עבור אדם גדול. נסו לעשות זאת יום אחד, במשך דקה אחת, שתי דקות - לחשוב: מה היה חשוב לאברהם אבינו? ממה הוא התלהב?

והאדם שעליו אני רוצה לשוחח כעת, בוודאי קיים את הנ"ל. דוד המלך אמר את מה "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר: מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב?" (תנא דבי אליהו רבה, כה). עלינו לזכור אפוא שכל מה שנאמר כעת אודות דוד המלך, הוא ביטוי של הליכתו בדרכיו של אברהם אבינו.

התלהבות ירושלמית

כאשר דוד המלך כבש את ירושלים מידי היבוסי והחל לבנות אותה, הוא הפך אותה לעיר מיוחדת במינה - לירושלים עיר הקודש. לא ירושלים של טדי קולק. זו אינה ירושלים; עיר שבה מה שמלהיב את ראש העיר יותר מכל הוא פיתוח חיי הלילה של העיר, פיתוח בתי הקולנוע - על זה אנחנו מוותרים. דוד המלך, לעומת זאת, בנה עיר שבה יש להתפאר. הבה נאזין אפוא כיצד הוא מתאר את העיר הזו.

"גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ" (תהילים מח, ב) - "אתם יודעים מה אנו מגדלים ומאדירים בעירנו?" אמר דוד. "גדול ה' - בעיר שלנו, ה' הוא הדבר היחיד שחשוב. אך לא רק שהוא גדול, אלא הוא 'מהלל מאד'! אנחנו מאוד מתלהבים ממנו כאן!"

אילו מילים! מילים כאלו לא תשמעו בשום מקום, גם לא בישיבה או בכולל החשובים ביותר. נכון, בוודאי משבחים את הקב"ה - אין כל ספק בכך. הם מברכים, הם מדברים איתו, אולי הם גם מדברים עליו. אבל תארו לעצמכם שמישהו יגיד: "בישיבה שלנו, הקב"ה הוא מהולל מאוד! אנחנו יוצאים מהכלים מרוב התלהבות ממנו". יסתכלו עליו כתמהוני.

התלהבות פורצת גבולות

אבל דוד המלך אמר: "בעיר שלנו, ה' הוא 'מהלל' - הוא הדבר היחיד שממנו אנחנו מתלהבים. ולא סתם מתלהבים - אלא 'מאד'!"

שהרי רמת ההתלהבות תואמת לרמת חשיבותו של הנושא. נניח והיו מודיעים לכם שזכיתם בהגרלה על סך 10,000 דולר - הייתם מתלהבים. ואם היו מודיעים לכם שזכיתם ב-100,000 דולר, לא רק שהייתם מתלהבים, אלא ההתלהבות כבר תהיה פורצת-גבולות. ואם הייתם זוכים בפרס על סך מיליון דולר - הייתם משתגעים מרוב התלהבות. יש כאלה שמתעלפים מרוב התלהבות. יש כאלה שהלב שלהם מפסיק לפעום. מעשה שהיה בצרפת, באדם שסיפרו לו שדודו העשיר נפטר והוריש לו את כל רכושו. כששמע האיש את החדשות, הוא מת על המקום. זה מעשה אמיתי שהיה.

בירושלים התלהבו אפוא מאוד מה'. האם הם התעלפו מרוב התלהבות? אני לא יודע לומר; לא הייתי שם. אני מניח שהיו כאלה שאכן התעלפו. יתכן. אבל יהיה איך שיהיה, הם התלהבו מעבודת ה', מתורתו ומצוותיו.

האומה המולהבת

ולכן דוד המלך אמר עליהם: "זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו" (תהילים כד, ו). הוא לא דיבר סתם באוויר. הוא אמר את זה ביחס לדור שלו. אנחנו אומרים את המילים, אבל דוד תאר את בני דורו. "מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה" - זאת אומרת, שזה מה שהלהיב אותם; אף אחד אינו מבקש דבר שהוא אינו מתלהב ממנו.

אין לנו כלל השגה בהתלהבות שבערה בליבם של היהודים באותם ימים. ולא רק באותם ימים; כך חי עם ישראל מאז ומעולם. מי יותר ומי פחות, אך עם ה' התלהב מה'. לא אני אומר את זה; כך כתבו הגויים על אבות אבותינו. הגויים ראו את זה! כך כותב אחד מהם - אני מצטט מדבריו: "היהודים היו מאוהבים בדת שלהם". וכשגוי כותב "מאוהבים" הוא התכוון לכך כפשוטו. היה לו איזה מושג בראש, משהו מקביל מהעולם שלו, והוא נקט במקבילה הזו בתארו את יחסם של היהודים לדת שלהם.

אתם לא תאמינו לי אם אספר לכם עד כמה בערה האהבה לאידישקייט, אהבה לתורה, אהבה לקב"ה, בליבם של אבותינו, עד לפני זמן לא רב. כשאני הייתי בליטא, סיפר לי יהודי אחד, 'קאלטע ליטוואק' - ליטאי קר - הם היו קרים, אבל בפנים בערה אש - הוא סיפר לי: "הגעת לכאן, לליטא, מאוחר מדי". הוא סיפר לי את הדברים באידיש, אבל אני מתרגם את המילים שלו: "אילו היית מגיע לפני מלחמת העולם (הראשונה), היית רואה מה זה אידישקייט! האידישקייט היתה כמו אש! בער פה אש!" אין לנו בכלל מושג עד כמה אבותינו, בהיסטוריה הלא-כל-כך רחוקה, לא עניין אותם שום נושא אחר מלבד תורה ויראת שמים.

האומות המולהבות

והנה, אומות העולם מתלהבות גם הן; אבל הן מתלהבות מדברים שאין בהם כלום. אמריקה היא מדינה שבה אנשים מתלהבים מכלום. בפרט בימינו. כולנו שומעים את התכנים של המוזיקה שלהם. תראו אותם, איך שהם קופצים ורוקדים לקצב צלילי המוזיקה. עומד לו שם איזה משוגע שהגיע לשמוע שירים ולקפוץ. ממה אתה מתלהב?

כותרות העיתונים מביישות מאוד את אומות העולם. הנה כותרת: "קבוצה פלונית קנתה את פלוני כשחקן". אילו חדשות מסעירות! אין דבר טיפשי יותר מאשר ההתעניינות בספורט. הספורט לא מעניין אותנו כלל. נכון, אנחנו בהחלט בעד התעמלות, בהחלט בעד אוויר צח. טוב מאוד לערוך הליכה-מהירה יומית בת חצי שעה. בהחלט! אבל ספורט בעצמו זה טיפשות שהומצאה על ידי אומות העולם. את מי זה מעניין שאנשים מגיעים לאיזה אצטדיון ואוחזים בידיהם מקלות שבהם הם חובטים בכדורים עטופי עור-סוס, ואז רצים? ממה אתם מתלהבים? אין בזה שום דבר.

מי שמסוגל להתלהב כאשר איזה כלומניק הצליח להעיף את הכדור למרחק מפליא, וכולם מתחילים להריע ולצרוח מרוב התלהבות, והוא מתלהב יחד איתם - זוהי אחת הטעויות הגדולות של החיים. אני חושב שעלינו לטפוח לעצמנו על השכם. יש הרי בעולם כל כך הרבה פתיים שמתלהבים ממשחקי הגמר - רדיו, טלוויזיה, תהלוכות, אצטדיונים. הוי! הוי! והכל על דבר שהוא כלום - ואילו אנחנו מתעלמים מזה לחלוטין - עלינו לטפוח לעצמנו על השכם. אם בדור שלנו אנחנו נשארים שפויים ומתלהבים רק מהדברים הנכונים, אנחנו שווים משהו.

האומה החסכנית

זה מה שעלינו לעשות; עלינו לנהוג בחסכנות בהתלהבות שלנו, ולשמור אותה רק לדברים חשובים. כשאנחנו רואים ספר תורה - מזה אנחנו מתלהבים. אנחנו עומדים. ואל תעמדו בעצלתיים. לא! אנחנו מתלהבים מהספר תורה. הו! "וְזֹאת הַתּוֹרָה" - זוהי אותה תורה שה' נתן לנו בהר סיני! זה דבר שצריכים להתלהב ממנו!

שמעת על מישהו שעורך סיום מסכת? הוי! הוי! צריך לצאת מהכלים מרוב התלהבות מזה! רואים אדם רץ. לאיפה אתה רץ? אה, אתה רץ לסיום? זה מגדיר אותך - מי אתה, מאיזה דברים אתה מתלהב. יש יהודי שהוא איש עסקים, אך הוא קם ובורח לאיזה מקום כדי ללמוד קטע גמרא, והוא מתלהב מזה. זה יהודי מוצלח! זהו איש שאפשר לדון אותו לפי מהללו.

אשרינו!

סיפר לי פעם מישהו שהוא פגש שני יהודים, שותפים לעסקים, מבני קהילתי. היתה איזו עסקה גדולה שהוא רצה לסגור מולם באותו היום, אך הם אמרו לו ש"היום אי אפשר, אנחנו עסוקים".

"מה קרה? מה קרה?" שאל האיש.

"היום אנחנו מסיימים פרק המפקיד בשיעור בבית הכנסת".

הוא סיפר לי את הסיפור. "הם אמרו שהיום הם מסיימים פרק המפקיד, וזה כל מה שמעניין אותם כעת", אמר לי האיש בכעס. "הציבור שלך מתעניין יותר בפרק בגמרא מאשר סגירת עסקה".

ואנחנו אומרים, כן, זה הציבור שלנו! זה מגדיר את האדם - מה מעניין אותו, ממה הוא מתלהב. שאנחנו נתלהב מאיזה בטלן, כלומניק, שקולע מרחוק? לא, זה לא עושה עלינו שום רושם. ההתלהבות ניתנה לנו למטרה אחת בלבד: היא מוקדשת כל-כולה לה'. על כל השאר אנחנו אומרים: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" (קהלת ב, ב) - זו התלהבות נבובה וריקה מתוכן. 'מהולל' פירושו להתפרע, התלהבות פורצת גבולות מדברים ריקים. זה שום דבר, זה הבל וריק. התלהבות מדברים ריקים ובלתי חשובים היא פחיתות כבוד.

הדגל שלנו

יהודי שומר תורה קורא את ההלל רק על דברים חשובים. והדבר החשוב ביותר, הערך העליון ביותר שכולל את כל הדברים הטובים, הוא ה'. עלינו להידמות לאברהם, אבינו הראשון, ולקרוא אך ורק בשם ה'. זהו הסלוגן המפורסם, הסלוגן לחיים, של דוד המלך: "הַלְלוּ-יָהּ!" כי 'הלל' פירושו כאמור התלהבות פורצת גבולות, ודוד המלך אומר: "הללו!" צריך לקרוא בקול גדול בעולם הזה! צריך להתלהב! השאלה ממה מתלהבים. ועל זה הוא עונה: "הַלְלוּ" - יש להתלהב רק מ"י-ה" - מה'.

להתלהב בשמחת תורה. להתלהב בשבועות, זמן מתן תורתנו. לשמוח ביום טוב. סוכות - זמן שמחתנו. קראו לה' בקול גדול! התלהבו מתורה ומצוות, מגמילות חסדים. התלהבו משיעור התורה שלכם, ממוסר, מצדיקים. התלהבו מכך שאתם מגדלים ילדים שומרי תורה! אם אתם ילדים, התלהבו מכך שאתם ילדים שומרי תורה, בנים של ה'. אבל מי שמתרגש יתר על המדה מהבעיות שלו, או מתלהב מהצלחותיו, אם הוא משקיע את התלהבותו בכל דבר אחר, זה מגרע מהתלהבותו מהקב"ה.

ג' - הילול שפועל שינוי

דיבור שפועל שינוי

והנה, כמו כל דבר אחר בעבודת ה', קל יותר לומר את הדברים מאשר ליישם אותם. וזה בוודאי נכון בכל מה שנוגע לרגשות, רגש ההתלהבות. אבל אני רוצה לגלות לכם כעת סוד; קל יותר ליישם את הדברים, כאשר אומרים אותם. אני חוזר שוב, כי אני רוצה שתזכרו את זה: קל יותר ליישם את הדברים, כאשר אומרים אותם. אולם, כפי שנראה, לא מספיק 'לומר' אותם בלבד. מה שחשוב זה איך אומרים אותם.

וזה מביא אותנו לביאור נוסף בפסוק שבו אנו עוסקים, "אִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ". רבינו יונה פירש שמ"מהללו", ניתן ללמוד על מהות ה"איש". זהו מבחן אמין באשר לסוג האיש.

אולם בכלל הפירוש הנ"ל ישנו גם פירוש שלישי. אמנם רבינו יונה לא כותב להדיא את הפירוש הזה, אך הוא משתמע מדבריו וכלול בהם, והוא, שלא רק שהנושאים שמלהיבים את האדם מוכיחים על מהותו, אלא שהם משפיעים על מהותו. לא מה שהוא מדבר - אנשים יכולים לדבר הרבה - זה שום דבר, אלא הנושאים שעליו הוא מדבר בהתלהבות, בהתרגשות, בלהט - זה מה שהוא יהפוך להיות.

שנה את עצמך

אדם שמתלהב מהמגיד-שיעור בישיבה, מתלהב מצדיקים, מתלהב מגדולי ישראל, מתלהב מאיזה נושא בתורה, מאיזו סוגיא בגמרא, אזי "אִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" - הוא יהפוך להיות מה שהוא מתלהב ממנו. אם אתה מתלהב מיראת שמים, ממידות טובות, מהישגים בתורה, מהישגים בעבודת ה' - בסופו של דבר אתה תגיע לשם. כל הדברים שמהם אתה מתלהב כעת - תגיע אליהם בעתיד.

אלו שמשבחים את הצדיקים, שמספרים סיפורי צדיקים, הופכים לצדיקים. אתם שומעים? כשחסידים יושבים סביב השולחן ומספרים סיפורי צדיקים, הם משנים את עצמם.

מעשה חסידישע

אני לא כל כך נוהג לספר סיפורי חסידים, אבל לסיפור הבא יש מטרה. לא שאני יכול להעיד על מהימנותו של הסיפור הזה, אבל המוסר-השכל שבו יביא לנו תועלת. פעם ראה רבי לוי יצחק זצ"ל אור מרחוק. האור הזה ריחף על פני אזור מסוים, מעל בתים מסוימים. הוא הלך בעקבות האור, וכשהגיע אליו ראה שטיבל קטן ופשוט.

הוא נכנס פנימה. התפילה הסתיימה, והחסידים ישבו סביב שולחן, שעליו היו מונחים פירורי-עוגה ובקבוק קטן, ריק למחצה, וסיפרו סיפורי צדיקים.

הוא אמר שזהו האור שריחף מעל המקום הזה.

כעת אני מוסיף משלי לסיפור: למה שהשכינה תשרה במקום הזה? מה כל כך חשוב בסיפורי צדיקים?

התשובה היא, שאנשים אלו משנים את עצמם! אם הם מתלהבים מצדיקים, הם בעצמם יהיו צדיקים. אם כן, ברור שהשכינה תגיע לשם! זהו מקום שבו אנשים מדברים על עובדי ה'!

וכל שכן אנשים שעוסקים בדיבור על הקב"ה. אם מי שמדבר בשבח הצדיקים הופך לצדיק, אם כן "צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו" - ה' הוא הצדיק האמיתי. אז מי שמדבר על הקב"ה, על מה שהוא פועל בבריאה, על מה שהוא כותב בתורתו - הם אלו שיצליחו יותר מכל להפוך לצדיקים.

התלהבות נבובה

אך עלינו להיות ערניים לעובדה שזה עובד בשני הכיוונים כמובן. מי שמתלהב מדברים ריקים מתוכן - ממסעדה פלונית, מגויים, מספורט - הופך לאדם ריק. לכן אני אומר: אם אתה מתלהב מקבוצת ספורט פלונית או אלמונית, תחניק את זה! אל תדבר על כך! אחרת אתה מקלקל את עצמך. כי אתה תהפוך לזה. במשך הזמן, לאט לאט, תהפוך לאדם של ספורט. זוהי נקודה חשובה ביותר: "וְאִישׁ" - האיש שאתה תהפוך אליו, יהיה "לְפִי מַהֲלָלוֹ" - בהתאם למה שמלהיב אותך.

וכך גם דברים נוספים. אם אתה מדבר בהתלהבות על פוליטיקה, על פוליטיקאים - בסוף תהפוך גם אתה לאדם כזה. לפעמים אפשר לשמוע בבית הכנסת, גם בבתי הכנסת המובחרים ביותר: "שמעת מה עשה הנשיא ניקסון?!" והוא אומר את זה בהתלהבות שכזו! אוי לא! גם אם אתה ירא שמים, למדן וצדיק - אם הראש שלך מתלהב מדברים לא טובים - אולי זה לא דברים לא טובים, אלא דברים בלתי-חשובים - עליך לדעת שלא רק שאפשר לבדוק אותך לפני מושא התלהבותך, אלא שאתה תהפוך להיות כזה.

דבר אל עצמך

מי שרוצה לעשות מעצמו משהו בעולם, עליו להקפיד להתלהב מהדברים הנכונים. כל דבר שקשור ליראת שמים, לתורה, למצוות - עלינו לעשות מזה עסק גדול. ורק מזה! כל השאר צריך להיות שולי וברקע, לא נושא לשיחה.

ענין זה דורש עבודה, אבל אדם יכול לחנך את עצמו להתלהב מה', אם הוא ילמד את הנושא. המחשבה נמשכת אחרי הדיבור; וככל שהדיבור נרגש יותר, כך המחשבות נרגשות יותר.

לכן דוד המלך דיבר אל עצמו כל הזמן. מי שילמד את ספר תהילים יראה כמה וכמה פעמים כיצד דוד דיבר אל עצמו, כיצד עודד את עצמו. בדורנו לא עושים כך - כי אנשים לא מבינים כמה זה דבר יקר-ערך - אבל אנשים גדולים נהגו כך מאז ומעולם.

החפץ חיים

החפץ חיים היה ידוע כמי שדיבר אל עצמו. בעליית הגג של ישיבת ראדין היתה גומחה קטנה שבה נוהג היה החפץ חיים להסתגר ולנהל שיחות עם עצמו. והיה תלמיד צעיר ונועז שמפעם לפעם היה עומד מחוץ לדלת ומקשיב לחפץ חיים מדבר לעצמו. וככה זה היה נשמע: "ישראל מאיר, למי אתה חושב את עצמך?" ולפעמים זה היה כך: "ישראל מאיר, מדוע אינך מכיר טובה על כל הדברים הגדולים שהריבונו של עולם עזר לך להשיג בחייך?" או: "ישראל מאיר, ככה מתנהג יהודי טוב?"

וכך נהג דוד המלך כאשר ביקש להתעלות בעבודה זו של "אִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ". הוא לא משך בכתפיו ואמר: "נו, מה הערך של דיבורים בעלמא שאינם מלווים במעשים". לא! הוא הפשיל שרוולים והתחיל לדבר. הוא אמר: "בָּרְכִי נַפְשִׁי [הַלְלִי נַפְשִׁי] אֶת ה'" - "נפש, אני מדבר אליך כעת. אל תהיי אפתית. אני רוצה שתתלהבי. וממה? ממה עליך להתלהב בעולם הזה? 'את ה' - רק מה'!".

ואם תשאלו: "זהו?! אסור להתלהב משום דבר אחר?"

על כך עונה דוד המלך: "בהחלט זהו. הללוי-ה! צאו מכליכם מהתלהבות מה'! יש בזה כל כך הרבה! צאו מהכלים מתורתו! מסכת זבחים! מסכת מנחות! הוי! הוי! מצוות! נפלאות הבורא! צדיקים! תלמידי חכמים! עם ישראל! כל זה נכלל.

נושאי השיחה של דוד המלך

זה נראה לכם קיצוני? "לא אכפת לי", אמר דוד המלך. "אני לא מתבייש. 'וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ' (תהילים קיט, מו) - גם בנוכחותם של מלכים, אני מדבר רק על מצוות ה'!".

נסו לדמיין ועידה של מלכים; דוד יושב שם בוועידה, וכל מלך מדבר בהתלהבות על הנושאים היקרים לליבו. למלך פלוני יש אורוות-סוסים אדירת-ממדים. ואילו חבירו, כל מעייניו נתונים לצבאו האדיר. הוא כל כך אוהב לדבר על החטיבות השונות, על הגנרלים, על החיילים. כולם מתלהבים מכל מיני דברים בלתי-חשובים - גם אם הם חשובים, אין ראוי להתלהב מהם - ודוד עומד ביניהם ואומר לעצמו: "אם הם מדברים על הנושאים שמעניינים אותם ומשבחים אותם, גם אני אדבר על מה שמעניין אותי. ואעשה זאת בהתלהבות".

והוא מתחיל לדבר על תורת ה'. "לנו יש מערכת חוקים שניתנה לנו מאת האלקים, מערכת נפלאה!". והוא מדבר ברגש. "התורה שלנו היא כמו אוצר של יהלומים! 'הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים' (תהילים יט, יא)". והוא מתאר אותה באריכות, בהתלהבות גדולה. "ולא אבוש - איני מתבייש. אדרבה, אני מתפאר שזה מה שמלהיב אותי".

בדרכי דוד

כמו יהודי שיושב בחתונה, ומתחיל לדבר על הסוגיא שבה הוא אוחז. הוא מתלהב! "בוא תשמע פשט נפלא, מה שרש"י אומר!" או שהוא מדבר על ה', "ברוך ה', כולנו בריאים ושלמים! כולנו חיים!" והוא מתלהב. "הודו לה' שאיש מבין יושבי השולחן הזה אינו נכה! למעשה, היינו צריכים לומר על זה הלל".

האם הם מקשיבים לך? אולי לא. האם שאר המלכים הקשיבו לדוד המלך? האם היה אכפת להם? זה לא משנה, כי דוד דאג בראש ובראשונה לדוד בעצמו. ולכן הוא דאג להתלהב ממה שחשוב, כי "אִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" - ככל שאדם מרבה להתרגש מהדברים הנכונים, כך הוא קונה שלמות גדולה יותר בנפשו.

עידוד-עצמי

יש לנו אפוא דרך עבודה. קל יותר ליישם את הדברים, כאשר אומרים אותם. על האדם לעודד את עצמו להתלהב. עליו לדבר על ה' כל חייו - אנשים אחרים לא יקשיבו לך, אז דבר לעצמך! עלינו לדבר, כמה שיותר, על הקב"ה ועל כל מה שקשור אליו, בהתלהבות. זה ישנה אותנו כפי מהללנו.

נסה זאת. כשאתה נמצא לבד באיזה מקום, או כשאתה עומד מתחת לפסי הרכבת, והרכבת עוברת מעל לראשך בקול רעש גדול, ואף אחד אינו יכול לשמוע, אם אתה רוצה כעת להתלהב, התלהב מכך שהקב"ה העניק לך בריאות איתנה. "ברוך אתה ה' שבני מעי פועלים כראוי!" אה! איזו שמחה! המעיים פועלים!

אתה שמח כי יש לך שתי כליות בריאות. אי! אי! אי! אפשר לרקוד ולשיר על דבר כזה. תרקוד שהפסולת מופרשת מגופך באופן טבעי, ולא על ידי חור בדופן. אה, ברוך ה'! אתה כל כך שמח. אתה אדם שפוי. אתה כל כך שמח שאינך מאושפז במוסד לחולי נפש. הוי! הוי! ברוך אתה החונן לאדם דעת! אנשים רבים מחמיצים את שמחת החיים משום שאינם שפויים.

אין קיצורי דרך

יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא - כל מה שנאמר עד כה זו רק ההתחלה - אבל עד כאן להיום. זוהי העבודה הגדולה של "אִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" - האדם מתעצב לעד על פי מה שמלהיב אותו! ולכן עליו להשתמש ברגש ההתלהבות כדי להפוך לגדול, כדי להיות מעוצב לעד כגדול.

אך בל נטעה בכך. אי אפשר לקחת את הענין בקלות ולחשוב שזה יגיע מאליו. לא מדובר כאן על שרביט קסמים שמניפים - והופכים לצדיק. נראה לכם שאפשר לשמוע שיחה, ועל ידי זה להשתנות? נתנו רק קווים מנחים לחיים, אבל כעת צריך לצאת מכאן וליישם את הדברים הלכה למעשה. וכך, ברבות השנים, תיווכחו שהעמל שהשקעתם בעבודה זו הניב לכם שכר רב. כל יחיד ויחיד, כל איש ואשה, ישיגו גדלות מכח התלהבותם ובהתאם לה. שלמותו של כל יחיד ויחיד, ומקומו בעולם הבא, נוצרים "לְפִי מַהֲלָלוֹ" - כפי מידת התלהבותו!

שבת שלום ומבורך

בואו נהיה מעשיים

התלהבות מכח דיבורים

"אִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" - ככל שאדם מרבה להתרגש מהדברים הנכונים, כך הוא קונה שלמות גדולה יותר בנפשו. יש לנו אפוא דרך עבודה. קל יותר ליישם את הדברים, כאשר אומרים אותם. על האדם לעודד את עצמו להתלהב. עליו לדבר על ה' כל חייו - אנשים אחרים לא יקשיבו לך, אז דבר לעצמך! עלינו לדבר, כמה שיותר, על הקב"ה ועל כל מה שקשור אליו, בהתלהבות. זה ישנה אותנו כפי מהללנו.

השבוע נקדיש בלי נדר דקה אחת מדי בוקר כדי לתכנן את מה שנדבר היום - לעצמנו ולאחרים, שיעורר בקרבנו התלהבות לה' ולכל העניינים הקשורים לעבודתו.

שאלה:

מדוע סרב אברהם אבינו לקבל מתנות ממלך סדום, ואילו מפרעה מלך מצרים הוא כן קיבל?

תשובה:

יש תשובה פשוטה מאוד, אבל זו לא התשובה האמיתית. התשובה הפשוטה היא, שהוא לא יכול היה לסרב לפרעה. הוא היה הרי בתחום שליטתו של פרעה, וכשהמלך מעניק לך מתנה, אסור לך לסרב. אצל מלך סדום לעומת זאת אברהם לא היה נתון למרותו - להיפך, אברהם היה הגיבור הכובש שהחזיר את כל שבויי המלחמה של סדום. אברהם היה אפוא בעל הכח באותה שעה. הוא לא פחד ממלך סדום, ולכן הרשה לעצמו לסרב. אך במצרים לא היה לו צבא, הוא היה נתון תחת שליטתו של פרעה, ואם פרעה נותן מתנה - מה אפשר לעשות?

אך יש תשובה נוספת, טובה יותר. צריך לדעת שלא היה אכפת לאברהם לקבל מתנות מפרעה. אדרבה, כמה שיותר, יותר טוב. למה שזה ישאר אצל פרעה? שלאברהם יהיה את זה. זו סברא פשוטה.

אלא ש"שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו, כז), ומדוע? כי מהי תכלית החיים? לנצל את כח הבחירה שלו. החיים נועדו רק בשביל כוח הבחירה. כדי להנות מארוחת בוקר או ארוחת ערב לא צריך את העולם הזה; בעולם הבא יגישו ארוחת בוקר יותר טעימה. העולם הזה הוא בשביל בחירה חופשית, להשיג שלמות בכח הבחירה.

אבל מי שמקבל מתנות - מאבד את כח הבחירה, כי כעת הוא עבד של נותן המתנה. אינך יכול לומר דבר, כי ההוא נותן לך פרנסה. ובמקום פלוני אסור לך לומר שום דבר, כי יש שם עוד אחד שמספק לך פרנסה. אתה מקבל מתנות מההוא שחנותו פתוחה בשבת, ומההוא שאינו שומר תורה ומצוות, וכך אינך יכול לדבר נגד אלו שאינם שומרי תורה ומצוות.

אדם שמקבל מתנות הוא עבד של כל נותני המתנות. ברגע שקיבלת כסף מפלוני, אתה עבד שלו. הוא קנה אותך, ואתה מאבד מבחירתך החופשית. וגם אם אלו שנותנים לך מתנות הם אנשים נחמדים, בכל זאת - כבר אינך בן חורין. אתה משועבד אליהם. אתה עבד שלהם. ולכן "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" - כי הוא אדם חופשי. הוא יכול לומר את כל מה שצריך לומר. הוא בעל בחירה, שיכול לעשות שימוש בכח הבחירה שלו, ו"יִחְיֶה" - זו הסיבה שראוי לך לחיות.

כשאברהם קיבל את המתנות של פרעה, הוא היה בדרכו החוצה, ופרעה כבר לא יראה אותו יותר, כך שקבלת מתנה מפרעה לא תגרום לו להגביל את עצמו בגלל פרעה. ולכן אדרבה, שפרעה יתן לו את כל אשר לו! אברהם יכול לעשות בזה שימוש טוב. מלך סדום, לעומת זאת, היה שכן צמוד של אברהם, ואברהם היה עסוק בלהוכיח את אנשי סדום. אברהם הכניס אורחים, והטיח דברים בסדום על כך שאינם נוהגים כן. הוא הוכיחם על פניהם על רשעותם. איך הוא יכול היה לקבל מהם מתנות? זה היה סותם לו את הפה. ואברהם רצה לחיות, להשיג שלמות. הוא הסתובב ודרש, ודיבר. ולכן הוא לא יכול היה לקבל מתנות ממלך סדום, שהתגורר ממש בסמוך אליו.

More in this printout

View the whole printout