כללי רש"י הק' בדיקדוק הלשון
תמיהות שהן קיימות
הַלְבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד (בראשית יז, יז)
מתווך הנדל"ן הציע לר' יעקב דירה להשקעה, והבטיח שרכישת הנכס תניב לו רווחים נאים, וניתן למצוא בקלות שוכרים שיכסו את גובה המשכנתא.
ר' יעקב תמה על ידיעה זו, "וכי באזור כזה ניתן בקלות למצוא שוכרים הגונים?!". זו דוגמא של שאלת תמיהה הבאה להטיל ספק ולשלול את מה שנאמר קודם לכן.
אך כעבור חודש, לאחר שיעקב השתכנע וחתם על החוזה, הוא התחרט ושאל את עצמו: 'הזה אמת? האמנם אני עשיתי את הטעות הזו?'. זו דוגמא של שאלת תמיהה שאינה באה להטיל ספק במציאות, אלא באה להעצים את החידוש והפלא שבדבר.
כאשר אברהם אבינו אמר 'הַלְבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד' מבאר רש"י שבוודאי לא יעלה על הדעת שאברהם יתמה ויפקפק בהבטחת ה' שיוולד לו בן בגיל מאה, אלא: "יֵשׁ תְּמִיהוֹת שֶׁהֵן קַיָּמוֹת, וְכָךְ אָמַר בְּלִבּוֹ: הַנַּעֲשָׂה חֶסֶד זֶה לְאַחֵר, מַה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לִי?".
כאן אנו לומדים את הכלל של 'תמיהה של קיום', לעומת 'תמיהה שוללת'. פעמים שאדם שואל שאלה להעצים את החידוש, כמו שמוכיח רש"י מהפסוק שאמר איש האלוקים לעלי, 'הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ' (שמואל א' ב, כז), וכוונתו, הרי כבר נגלה ה' לאבותינו במצרים, וכמו שאמר דוד המלך לצדוק הכהן, 'הֲרוֹאֶה אַתָּה' (שמואל ב' טו, כז).
דוגמא נוספת יש בפרשתנו, בדברי הגר 'הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי', תמיהה על כך שראתה מלאכים, אך לא נתכחשה. אף כאן, תמיהתו של אברהם אינה שוללת, אלא נחשבת כתמיהה קיימת, איך ייתכן שנעשה לי נס שכזה.