והיו משננים שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך

בכורות דף כ"ט. יום שב"ק פרשת נח י' חשוון תשפ"ז

הלכות פיסול מועיל רק בבהמה נקייה

דף כ"ט - ע"א

משנה. הלוקח שכר לראות בכורות - אין שוחטים על פיו רק אם הוא מומחה כאילא ביבנה שהתירו לו לקחת 4 ארבע איסר לבהמה דקה, ולבהמה גסה משום טירחה מרובה להשליכה לארץ קשורה ולראות מומות 6. ולקח שכר בין כשהיה בטל אם לאו, בין כשהיה תם, שגם לקח רק בבעל מום שחשדו שמחזיר כדי לקבל - משום שכר. אבל אם חשדו לא חשדו בו שהוא מום ואומר תם כדי שיבוא פעם שניה לבדוק - שאינו חשוד לשקר. וכן שכר עדותו - בטלה. ושל דיינות - יפסל לדון.

משנה. הלוקח שכר לדון - דיניו בטילים. הלוקח שכר להעיד - עדותו בטילים. שכר להוראת תלמוד תורה - אין נוטלים, שנאמר 'ראה למדתי אתכם', מה אני בחנם אף אתם בחנם. ואם לא מצא בחינם שילמד בשכר, שנאמר 'אמת קנה'. ואל יאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר, שנאמר 'אמת קנה ואל תמכור'. הלוקח שכר להזות מי חטאת, ולקדש (לערב אפר חטאת במים חיים לכלי) - מימיו מים חיים, ואפרו כאפר מקלה. אבל לוקח שכר הבאה ומילוי, ולכן המקדש אשתו במי חטאת או באפר חטאת מקודשת.

הפסד או הוצאה הנגרם מקיום מצוה - אם הרואה בכורות או דיין ועד או המזה ומקדש כהן, ומעבירו במקום טומאה שאין דרך אחר באותו שאין איסור לכהן לטמאות בה, כמו פרס בית הפרס ורבנן, או בשאר טומאות כגון נבלות ושרצים, ומומאו מהכלא תרומה ומפסיד שצריך לקנות אוכל חולין בדמים יקרים. ושאו לתת לו אוכל ומשקה וסיכה, ומרכיבו על החמור - אם היה זקן. ומותר באלו לקחת להבטיח לשבת בפועל בטל של אותה מלאכה שבטל מנה, שהם דרך הקלות מותר לעשותו הנשכר ובטלו, מנה ואומר לו קח כך וכך ותתבטל היום ממלאכה - פחות מהשכר רק דבר מועט, משום שזוהי ואין בה טורח. ואם הוא נגר שעבודה קשה, אם אומר לו קח זוז ותתבטל היום ממלאכה ועשה מלאכה קלה זו - נותן לו להתבטל ולקחת זוז.

טהרת בית הפרס - מנפח אדם בית הפרס והולך, שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באוהל, וכשמנפח אותו נדחה ממנו ולא נגע בו. אבל עדיין אסור לאכול בתרומה, ובית הפרס שבגליל עליון בני אדם - טהור, שאי אפשר לעצם כשעורה שלא נדרך ברגליים.

דף כ"ט - ע"ב

משנה. החשוד לבכורות - פקפק שזה בכור - אדם שאינו מעושר בכך, שחשוד שלא ישחוט לכתחילה בעל מום, והוא מוכר עגל בכור חלף בשר ומוכר כבשר חולין. אבל עורות שאינם עבדים, אבל לוקחים ממנו עורות עגלים ולא עורות נקבות. והלוקח ממנו בשר צלי, בודאי שאין חשוד לקחת שכר צלוי. ואין לוקחים ממנו צמר של בכור, משום שצמר נגזז, ובכור אסור בגיזה. ואם יש עליו שער של בכור - אין לוקחים ממנו צמר מלובן, שכן הוא דרך להעביר. ואם פקפק שהשער אינו של בכור, מותר. ואם מכר לו בשר מותר. ומוכר עד כאן נתאחר, אבל כשמכר שור - יתכן ששחט שור של בכור. ואם מכר לו עגל מותר.

משנה. החשוד על השביעית - אין לוקחים ממנו פשתן וגם אם הוא כתוש ומנופץ בסרק, אבל לוקחים ממנו טווי, או ארוג על פי מה שהוא טווי בשביעית.

משנה. החשוד למכור תרומה כחולין - לרבי יהודה: אין לוקחים ממנו שום תרומה, לרבי שמעון: אין לוקחים ממנו כלל כדי שלא יתפתח כרגיל. לרבי יוסי: אין לוקחים ממנו כלל ירקות בערב שבת, שאם יש לו בערב שבת חסר מרובה ויש לקנות ממנו. ולחכמים: מותר לקחת ממנו ירקות בערב שבת, משום שחשוד לקחת רק משום שכר. וכן אין לוקחים בערב שבת שמן, כדי שלא יהא לרוקח שמן מרובה. אבל במוצאי שבת מותר. וכן מותר לקחת מים ומלח ממי שנחשד על דברים אחרים.

הבא לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד - אין מקבלים אותו. אף מקבלים אותו, ושאר כל הדברים, חוץ מאותו דבר. ואם קיבל כהונה - לא יהא כהן.

הבא לקבל דברי חברות - לקבל עליו הלכות טומאה וטהרה, אף שאינו בקי בכל התורה כולה, מקבלים אותו. הבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלים אותו. גר שבא להתגייר וקיבל כל התורה כולה חוץ מדבר אחד - אין מקבלים אותו. עבד שבא להשתחרר וקיבל כל המצוות חוץ מדבר אחד - אין מקבלים אותו.

נטילת ידים - מקבלים לדיני שפופרת (למי אפר חטאת) - ואחר כך מקבלים לטהרות. מקבלים לידים - ואחר כך מקבלים לטהרות. אבל מקבל על נטילת ידים - מקבלים אותו. על טהרות בלבד - אין מקבלים אותו. מקבל על שניהם ביחד - מקבלים אותו. קיבל על שניהם ביחד: מקבלים לשניהם יחד - גם לטהרות לא קיבל.

משך זמן לדברי חברות - לבית שמאי: לטהרות - 30 יום, ולמשקין כותרו כחבר - 12 חודש. לבית הלל: זה וזה 30 יום.

בכורות דף ל'. יום א' פרשת לך לך י"א חשוון תשפ"ז

דף ל' - ע"א

קבלת חברות:
לפני כמה: צריך לקבל בפני ג' חברים. בני ובני ביתו: לתנא קמא: אינם צריכים לקבל עליהם בפני 3. לרבי שמעון בן גמליאל: צריכים. משום שאינו דומה חבר שקיבל לבן חבר שקיבל משום קבלת האב. תלמיד חכם: לתנא קמא: צריך לקבל בפני 3 חברים, וכן נהגו בימי רבי חנינא בן עקביא באנטיגנוס. אבל זקן ויושב בישיבה - אינו צריך לקבל בפני 3 חברים, שקבל כבר משעה שנכנס לישיבה. לאבא שאול: גם תלמיד חכם אינו צריך לקבל בפני 3 חברים, וכן קיבלו דבריו אחרים לפניו.

חבר שמת - אשתו ובניו ובני ביתו הרי הם בחזקתם עד שיחשדו. ומשאר עובדי כוכבים נמי - הרי הוא בחזקת תלמיד חכם עד שיוודע כו'.

המתחברים לחבר, נשא אשה בת עם הארץ הנושאת לחבר, ועבד עם הארץ הנמכר לחבר - צריכים לקבל עליהם דברי חברות. אבל אשת עם הארץ הנושאת לעם הארץ הנושא לחבר, ועבד חבר הנמכר לעם הארץ וחזר לחבר - לתנא קמא: אינם צריכים לקבל דברי חברות וכשהיו בחזקת חבר, לרבי מאיר: בטילה חזקתם ראשונה, וצריכים לקבל דברי חברות.

חזרו בהם - עם הארץ המקבל דברי חברות וחזר בו, כהן המקבל דברי כהונה וחזר בו, או לוי שקיבל עליו דברי לויה וחזר בו, ורוצים לשוב: לרבי מאיר: אין מקבלים אותם עולמית. ג' לרבי יהודה: יש אומרים חזרו בצינעא - אין מקבלים אותם, בפרהסיא - מקבלים אותם. ויש אומרים: חזרו בצינעא - מקבלים אותם שלא יחטאו בגלוי, בפרהסיא - אין מקבלים אותם. ג' לרבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה: מקבלים אותם בין כך ובין כך שנאמר 'שובו בנים שובבים', והלכה כאותה הזוג.

חבר שנעשה גבאי (לגבות מס מישראל) - בתחילה אמרו: שדוחים אותו גם פירש מהגבאות ואין מקבלים אותו. חזרו לומר: פירש מקבלים אותו ככל אדם.

ראיית דברי עצמו - אינו רואה בכורו אם הוא מומחה, אבל יכול לראות ולהצטרף בשלושה, שאין שלושה חשודים, (וכן שנים שאינו מוצא או חלצה לפניו ושאלו ממני שהוא עליו דין), וראה שלשים שלו שבנפלו בהם מום - משום שאם ירצה להוציאם לחולין היה יכול לשאול עליהם. וראה מעשר בהמה שלו ששם מאז רצה היה מטיל מום בכל העדר. ורואה טהרותיו (אם הוא בקי בהלכות נגעים בעצמו על טהרותיו אם נטמאו בהם ספק ואינו צריך ללכת לחכם אחר) - משום שגם אם הם טמאות הם ראויות לו בימי טומאתו.

הדרך עליך פרק עד כמה

פרק חמישי - כל פסולי המוקדשין

דף ל' - ע"ב

משנה. פסולי המוקדשים (קדשים שנפל בהם מום), אם נמכרים אותם ביוקר - הוא הנאת הקדש, ולכן נמכרים לאחר פדיון באיטליז, ונשחטים באיטליז, ונשקלים בליטרא כמו שמוכרים הקצבים בשר חולין, ובכור ומעשר - בהנאת בעלים, ואין מזלזלים בהם כדי שיראו כחולין שנמכרים רק בבית, ואינם נשקלים בליטרא רק באומד - ואם יפסיד יפסיד. ושוקלים מנה כנגד מנה בבכור - שאם יש לו חתיכת בשר חולין שמשקלה מנה יכול לשקול כנגדה בשר בכור, וכן שוקלים עצם כנגד עצם.

ולחתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה.

מכירת בכור – נמכר, שנאמר 'לא תפדה'. ומשמע שבעלים אינם פודים אותם אבל נמכרים לאחרים משיוצא לחולין, כמה שנאמר 'בבכור בהמה' – אינו נמכר חי – ונשחט תם, ובעל מום – שנאמר 'לא יגאל'.

מעשר בהמה שנפל בו מום – לאביי: מוכרים של יתומים משום השבת אבידה, ונמכר רק בהבלעה, לאחר שחיטה דמי בשר עם עור, וחלביו וגידיו וקרניו, אבל לכלבו אינו נמכר גם בהבלעה, ונדחו דבריו. לרבא: של יתומים – מוכרים כדרכו משום השבת אבידה, אבל מעשר בהמה של גדול – מוכרים בהבלעה. משום שהתורה התירה נמכר רק מחיים, שנאמר 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל', אימת נעשה תמורה מחיים, אימתי נגאל מחיים, אבל לאחר שחיטה אינו נגאל, וגזרו חכמים שלא למכור לאחר שחיטה שלא יבוא למכור מחיים, וגזרו רק על הבשר הנמכר, ולא גזרו על העור והגידים שהוכר בהבלעה, ועל מותרי קדשים נמי לא גזרו, משום שבדבר הניכר לא גזרו חכמים. וביתומים לא גזרו והעמידו דבריהם על דין תורה והתירו למכור כדרכו לאחר שחיטה. רב שמואל בר יצחק סבר כרבא (דף ל"ב ע"א) דנאמר 'אך בכור שור' – גזרו על העור והגידים, ולא גזרו על הבשר.

דבר שמועה מפי אומרו – 'אגורה באהלך עולמים' – וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד, רבונו של עולם, יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, שכל האומר שמועה מפיו של תלמיד חכם, שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר 'וחכך כיין הטוב... דובב שפתי ישנים', מה כומר של ענבים כיון שמניח אצבעו עליו דובב אף תלמידי חכמים כיון שנאמר שמועה מפיהם שפתותיהם דובבות בקבר.

הלוקח לולב מחבירו בשביעית – נותן לו אתרוג במתנה, משום שאסור לקחת בשביעית דמים, ואם לא רצה לתת לו במתנה – מבליע לו דמי אתרוג בלולב.

בכורות דף ל"ב - יום ג' פרשת לך - ג' חשון תשפ"ז

דף ל"ב - ע"א

המבליע דמי בשר מעשר בהמה בעצמות – בבהמה דקה: אסור, שהעצמות לא ראוי לכלום, בבהמה גסה: במקום שעושים כלים מהעצמות – מותר, במקום שאין עושים כלים – אין מבליעים גם בבהמה גסה.

מעשר בהמה אינו נמכר משום שנאמר בו 'לא יגאל', ומניין שמכירה בכלל 'לא יגאל'? לרב פפא ורבי יוחנן: שנאמר 'לא יגאל' במעשר, ונאמר 'לא יגאל' בחרמים, מה חרמים מכירה עמו אף מעשר מכירה עמו. ומופנה לדרשה, שהרי לא נצרך לומר 'לא יגאל' בחרמים, דלמד בגזירה שוה 'העברה העברה' מבכור שקודש ואינו נגאל, וכן לא נצרך 'לא יגאל' במעשר שהרי 'העברת התאמר בבכור' מילמד למעשר העברה ממעשר שאינו נגאל.

לרבא: הנאמר 'לא יגאל' בחרמים אינו מופנה, שהרי נאמר שם 'העברה', ונאמר 'קודש', והוא מיותר. והאידך מיותר, שאין לך דבר שנאמר בו גזירה שוה ונאמר בו קודש, אלא הופנה ללמוד שמעשר אינו נמכר כחרמים.

דף ל"ב - ע"ב

לרב נחמן: הנאמר 'לא יגאל' בחרמים על מכירה, שנאמר 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל', אימת נעשת תמורה מחיים, אימתי אינו נגאל מחיים? מחיים לא נגאל ונשחט נאכל כדינו, ומניין שאין לו פדיון מחיים? אלא מכירה, שהרי אין לו פדיון וקדושתו קדושת הגוף. ומה שנאמר במעשר 'לא יגאל' הוא פדיון, משום שסובר שמעשר נמכר מחיים כמו שנאמר 'אך בכור שור'.

חרמים – בבית בעלים: הרי כהקדש לכל דבר, שנאמר 'כל חרם בישראל... לה' קודש קדשים הוא', נתנו לכהן: הרי כחולין לכל דבר, שנאמר 'כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו'.

בכורות דף ל"ג - יום ד' פרשת לך - ד' חשון תשפ"ז

דף ל"ג - ע"א

משנה. אכילת בכור בעל מום לישראל – לבית שמאי: אסור, שנאמר 'ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין', מה חזה ושוק רק לכהנים אף בכור, לבית הלל: מותר, שנאמר 'הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל', מה צבי ואיל מותרים אף בבכור מותרים לישראל. לרבי עקיבא: גוי אוכל בבכור, שנאמר כצבי וכאיל. לברייתא: לא יאכל. לרבי יוסי הגלילי: מותרים גם בעלי מומים.

לרבי יוסי הגלילי מה שנאמר בתורה צבי ואיל – לפוטרו מן המתנות, לרבי עקיבא: לפטרו מן הבכורה.

אכילת בכור בעל מום לנדות – לבית שמאי: אין מאכילים לנדות, משום שנאמר 'ובשרם יהיה לך... כחזה ושוק', ואילו חזה ושוק נאכלים רק לטהורים. לבית הלל: מאכילים לנדות, שנאמר 'וטמא וטהור יחדיו יאכלנו', וכל שיוצא מכלל טומאת הגוף אינו אסור באכילה זו.

הפשטת עור הבכור – אסור לעשות כן ביום טוב, משום שטורח שלא לצורך יום טוב, כדברי רב חסדא. לרב ששת: אפילו לאחר שחיטה אסור, משום בזיון קדשים. לדעת רבי אלעזר בר"ש: אם נשחט קודם יום טוב – מותר, משום שאין בו קדושה כלל.

דף ל"ג - ע"ב

משנה. בכור שאחזו דם – לבית שמאי: אין מקיזים לו דם, אפילו אם מת, משום שעושה בו מום. לבית הלל: מקיזים, ובלבד שלא יעשה בו מום.

הטלת מום בבעל מום – אסור מהתורה, שנאמר 'כל מום לא יהיה בו'.

דם שנצרר – לרבי יהודה: אם נצרר מחמת חולי, הרי זה מום עובר ואין מקיזים, ואם מחמת מכה – מותר להקיז דם. ולחכמים: בין מחמת חולי ובין מחמת מכה, אם נצרר הדם הרי זה מום קבוע, ומותר להקיז במקום שאין עושה בו מום.

מום עובר שאינו חוזר – הרי זה מום קבוע, ומותר לשחוט עליו את הבכור.

דם שיצא באבר מן החי – אסור באכילה, שנאמר 'לא תאכל הנפש עם הבשר'.

דף ל"ד - ע"א

משנה. חותך מן האוזן כדי שלא יתחייב בבכורה – הרי זה פטור מן הבכורה, שכל שלא נולד בחיובו אינו בכור. אבל אסור לעשות כן לכתחילה מפני שנראה כמטיל מום בקדשים.

המטיל מום בבכור לפני שיצא לאוויר העולם – פטור מן המלקות, משום שלא חלה עליו קדושת בכור עד שייצא רוב ראשו או פדחתו.

הוציא עובר את ידו והחזירה – מותר לחתוך את האצבע ולהטיל בה מום, הואיל ועדיין לא נולד ולא נתקדש.

דף ל"ד - ע"ב

משנה. שחט את הבכור ואחר כך הראה מומו למומחה – רבי יהודה מתיר, הואיל וכבר נשחט ואי אפשר להחזירו לחיים, וחכמים אוסרים, גזירה שמא ישחוט בלא מומחה.

בכור שנשחט בלא מומחה מחמת טעות – אם היה המום מום מובהק, מותר באכילה אפילו לכתחילה, שאין אדם חוטא כדי להפסיד.

נאמנות כהן על מומי בכורו – אינו נאמן לומר שנפל בו מום מאליו, מפני שחשוד על ממונו. אבל על בכור של חברו נאמן.

דף ל"ה - ע"א

משנה. הרואה את הבכור – אין רואים בכור אלא אם כן היה מומחה מוסמך מבית דין, כגון יחיד מומחה, או שלושה הדיוטות במקום שאין מומחה.

שכר ראיית בכור – אסור ליטול שכר על ראיית בכור כדי להתירו, ואם נטל שכרו, כל הוראותיו בטלות, אלא אם כן נטל שכר בטלה הניכרת.

מומים שבגלוי ובסתר – מומים שבסתר צריכים בדיקה מרובה, ואין מתירין אלא על פי שלושה מומחים הבקיאים בדבר.

דף ל"ה - ע"ב

משנה. כל המומין הראויין לבוא בידי אדם – רועים כהנים אינם נאמנים עליהם, שמא עשו בהם מום בידיים. רועים ישראלים נאמנים על בכורות של כהנים.

רועה ישראל החשוד על הבכורות – אינו נאמן על שום בכור, ואין סומכים על עדותו כלל.

נאמנות במום שנפל מאליו – אם היה המום במקום שאי אפשר לאדם לעשותו, נאמן אפילו הכהן עצמו לומר שנפל מאליו.

דף ל"ו - ע"א

משנה. מאימתי בודקין את הבכור – אין בודקים את הבכור קודם שיעברו עליו שלושים יום בדקה וחמישים יום בגסה, כדי שיהיה בר קיימא.

נפל בו מום בתוך ימי הטיפול – מותר להשהותו עד שייראה למומחה, ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו ימי שנתו.

בכור תם שנשחט בשגגה – בשרו אסור בהנאה ונקבר, כדי שלא יבואו ליהנות מקדשים שלא נפדו כדין.

דף ל"ו - ע"ב

משנה. עד כמה ישראל חייב להיטפל בבכור – בדקה שלושים יום ובגסה חמישים יום. מכאן ואילך נותנו לכהן, ואם אין כהן מצוי, מטפל בו ומקבל שכר טרחתו מן הכהן.

אכילת בכור בעל מום – נאכל לכהנים ולנשיהם ולעבדיהם, ואף לישראלים מותר להאכיל ממנו, שאינו קדוש אלא בדמיו.

גיזת בכור בעל מום – אסורה בהנאה מן התורה, שנאמר 'לא תגוז בכור צאנך'.

פרק שישי – על אלו מומין

דף ל"ז - ע"א

משנה. על אלו מומין שוחטין את הבכור – נפגמה אוזנו מן הסחוס, או שנסדקה, או שניקבה נקובת חלל, או שיבשה כדי שלא תעלה ארוכה.

שיעור פגימת האוזן – כדי שתיחגר בה ציפורן, בין בידי אדם ובין בידי שמים.

חרסית שבאוזן – אם ניטלה ונעשה בה נקב המפולש, הרי זה מום גמור.

דף ל"ז - ע"ב

גרב ויבלת שבאוזן – גרב יבש הרי זה מום, לח אינו מום עד שייבש. יבלת שיש בה עצם הרי זה מום, ואם אין בה עצם אינה מום אלא אם כן נחתכה ואינה מוציאה דם.

חוטם שניקב או שנסדק – אם ניקב מחוטמו ולפנים עד שנראה הנקב מבחוץ, הרי זה מום קבוע.

שפה שנסדקה או שנפגמה – בין עליונה ובין תחתונה, אם נפגמה כדי שנראית שן, פוסלת משום מום.

דף ל"ח - ע"א

משנה. עינו שנקדרה או שנמרחה – דוק שעלה על גבי העין, חלזון, ונחש, הרי אלו מומין קבועים הפוסלים את הבכור.

מומים שבעין – כל שנשתנה מראה העין מבריאותה ואינו חוזר לעולם, שוחטין עליו את הבכור.

תבלול בעין – אם נכנס הלבן בשחור הרי זה מום, אבל אם נכנס השחור בלבן אינו מום, שאין מום אלא במקום הראייה.

דף ל"ח - ע"ב

עין שאינה רואה – בין שנסתמת כולה ובין שרואה לקויה, הרי זה מום גמור.

שיניו שנשרו או שנפגמו – פנימיות שנשרו הרי זה מום, חיצוניות אינן מום אלא אם כן נשרו מן השורש.

לשון שנפגמה – אם נפגם רובה או שנחתכה באופן שאינו יכול ללחך עשב כדרכו, הרי זה מום קבוע.

דף ל"ט - ע"א

משנה. זנב הגדי שדומה לחזיר – או שאין לו אלא חוליה אחת, הרי זה מום. זנב העגל שאינו מגיע לערכובו – הרי זה מום.

נשברה עצם ידו או רגלו – אם ניכר השבר בהילוכו הרי זה מום, ואם אינו ניכר אינו מום עד שיבדקנו מומחה מבפנים.

ערכוב שנשמט – אם נשמט ממקומו ואינו חוזר לכמות שהיה, שוחטין עליו.

דף ל"ט - ע"ב

אבר יתר או חסר – בהמה שנולדה בחמש רגליים או בשלוש, הרי זו בעלת מום ואינה קרבה למזבח, ונפדית כדין בעל מום.

אשך שנמרח או שנכרת – אחד מן האשכים שחסר או שנפגם, הרי זה מום הפוסל בכל הקדשים.

כושי, גיחור, לבקן – בבהמה אינם פוסלים אלא אם כן נשתנה גופה במראה מום גמור.

דף מ' - ע"א

משנה. בעלי מומין אלו – בין שנולדו בהם המומים ממעי אמן ובין שנולדו לאחר מכאן, שוחטין עליהם את הבכור ונפדים עליהם שאר קדשים.

מומים הפוסלים באדם ובבהמה – כל מום הפוסל בכהנים פוסל בבהמה, ויש מומים בבהמה שאינם פוסלים באדם מפני שאין דרך האדם בכך.

רוח רעה ושגעון בבהמה – אם נטרפה דעתה ואינה יכולה לרעות כדרכה, הרי זה מום.

דף מ' - ע"ב

שומא שיש בה שיער – פוסלת בין באדם ובין בבהמה. אין בה שיער – אינה פוסלת אלא אם כן היא גדולה כאיסר האיטלקי.

דד שנפגם או שיבש – בבהמה שיבשו דדיה או שנפגמו באופן שאינה יכולה להניק, הרי זה מום קבוע.

ציפורן שנשרפה או שנשברה – בבעלי חיים בעלי פרסות, אם נשברה עד מקום הבשר וכואב לו בהילוכו, מום גמור הוא.

דף מ"א - ע"א

משנה. מומין שאינם קבועים – עוברים מאיליהם לאחר זמן, ואין שוחטין עליהם עד שימתינו וייוודע שנעשו קבועים.

בדיקת מום עובר – ממתינים לו שלושים יום, ואם לא נתרפא הרי הוא בחזקת מום קבוע.

מום שנעשה בידי אדם בשוגג – שוחטין עליו, אבל במזיד קנסו חכמים שלא ישחטו עליו עולמית.

דף מ"א - ע"ב

גרב יבש וילפת מצרית – פוסלים בכל הקדשים משום מום קבוע שאינו חוזר.

שחיטת בעל מום חוץ למקדש – קדשים שנפל בהם מום ונפדו, נשחטים בכל מקום ונאכלים כחולין לכל אדם בטהרה.

הפודה בעל מום – קדושת הגוף פוקעת ממנו ומקבל קדושת דמים לדמיו בלבד.

דף מ"ב - ע"א

משנה. כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן – ונפדו, חייבים בבכורה ובמתנות, ויוצאים לחולין לגזז וליעבד, ואין ולדן קדוש.

קדשים שנפל בהם מום אחר הקדשן – פדיונם מועיל לשחיטה ואכילה, אבל אסורים בגיזה ובעבודה מן התורה.

הילכתא דבכורות – אין פודים את הבכור אלא אם כן נפל בו מום קבוע מובהק, ואינו יוצא לחולין לעולם אלא נאכל בקדושתו לכהנים.