"יד לעין, תקצץ"
סיפור א': בעלון המפורסם 'עקבתא דמשיחא' פורסם מעשה אמיתי מכלי ראשון. אחד מבניה של משפחה חשובה, שהיה צעיר בריא וחסון, התעורר בוקר אחד והבחין מיד שהראיה שלו לא כתמול שלשום. הוא ראה הכל באופן מטושטש. בתחילה הוא חשב שזה קורי שינה, לכן שטף היטב את פניו, אבל הראיה לא חזרה לקדמותה. הוא החליט שבלילה הקרוב יישן מוקדם מהרגיל, וחשב שזו תופעה זמנית בעקבות עייפות מצטברת, וקיווה שלאחר שינה טובה הכל יחזור לקדמותו. אך גם למחרת הוא קם עם ראיה מטושטשת, והדבר הפריע לו מאוד בתפקוד ובחיי היום יום.
הלחץ והדאגה היו גדולים, ולכן ניגש הבחור עם הוריו במהירות למרפאת עיניים. מספר רופאי עיניים בדקו היטב את עיניו, ולאחר הבדיקות ניגש אליהם הרופא הבכיר ואמר, לאחר כל הבדיקות שעשינו לא נמצאה בעיה, העיניים נמצאו בריאות לחלוטין. מה יהיה? שאל הבחור, הראיה שלי במצב נוראי, לאן אגיע אם המצב יימשך כך ויתדרדר? אמרו לו הרופאים, לך לבית החולים, שם תעבור בדיקות מקיפות לבירור מצבך.
הוא נכנס למספר ימים לאשפוז ובדיקות בבית החולים, ולבינתיים ביקשו ממנו הרופאים ליטול מספר תרופות בתקווה שישפיעו לטובה, והוא שוחרר לביתו עם התרופות תחת מעקב. לאחר כמה שבועות כשהמצב המשיך להתדרדר, והבחור כבר לא מזהה את מי שבקרבתו, נפתרה התעלומה בעיצומה של שבת קודש אחת.
הורי הבחור שהו בשבת אצל חברים בכפר שלם, שכונה בדרום תל אביב. בצהרי יום השבת אמר בעל הבית לאבי הבחור, בוא איתי לשיעור תורה. מדובר בשיעור בהלכה ובאגדה של רב מקובל וצדיק שנפטר לפני מספר שנים, הרב שמעון חיררי זצ"ל.
הם הלכו לשיעור ושם קרה הלא יאומן. במהלך הדרשה הסתכל הרב על אבי הבחור, ולפתע העביר נושא ללא שום קשר למהלך השיעור ואמר: לפעמים אדם קם בבוקר ומבחין שהראיה שלו מטושטשת..."
האב שומע את הדברים ורעדה אחזה אותו, הרי לא דיברנו מעולם, מהיכן הרב יודע? והרב המשיך בדרשה ואמר: "לא צריך לדאוג כי הסיבה היא אחת ופשוטה, הוא לא הקפיד על נטילת ידיים כדת וכדין, ולפעמים נוגע בידיו בעודם טמאות בעיניו ובשאר איברים, וזה מה שגורם לראיה המטושטשת. לא צריך להבהל מכך, אלא מכאן ואילך להקפיד על נטילת ידיים כמו שצריך מיד בקומו בבוקר, ויזהר שלא יגע בעיניו קודם לכן".
שומע האב את הדברים וצמרמורת אחזה את גופו, דברי הרב היו מופנים ישירות אליו, אך מרוב פחד ומורא בתום השיעור הוא לא ניגש אל הרב, ומיד במוצאי שבת אמר לבנו את דברי הרב, וביקש ממנו שמכאן ואילך יקפיד על נטילת ידיים בכלי כמו שצריך.
השיב לו הבן: "הצדק איתך, אבא, מדי פעם הייתי מסתפק בהכנסת ידי תחת הברז, בלי להשתמש בנטלה, ולפני זה לעיתים הייתי נוגע באיברי גופי". שמע האב וחזר והזהירו שממחר יקפיד על נטילת ידיים כראוי סמוך לקימה, ולא יגע באיברי גופו קודם לכן, ושניהם קיוו לראות ישועות בקרוב.
למחרת עשה הבן כדברי הרב, ומיד התחיל להבחין שיפור בראיה. עברו מספר ימים, ובכל יום שעבר המצב הלך והשתפר, ולאט לאט הטשטוש נעלם, עד ששבוע לאחר מכן אפשר היה לומר שהטשטוש נעלם לחלוטין.
כשהגיע הבחור למעקב בבית החולים, הפרופסור הבכיר שטיפל בו בדק את עיניו ומיד שאל: "מה קורה פה, להיכן נעלם הטשטוש, האם אתה רואה טוב"?.
כן – ענה הבחור – אני רואה מצוין. "כיצד זה יתכן?", שאל הפרופסור בתדהמה, והבחור ענה בפשטות, "בזכות נטילת ידיים. רב צדיק אמר שנטילת ידיים תעזור."
התפלא הפרופסור עוד יותר, וביקש מהבחור שיקרא להוריו. כאשר הגיעו ההורים אמר להם הפרופסור: "אינכם מבינים את גודל הנס שהיה לכם. כשבדקנו את בנכם גילינו מחלה קשה מאוד ונדירה בעיניו, שיש אותה למספר אנשים מועט בכל רחבי תבל, והבעיה היא שאין לה מזור ומרפא. לא אמרנו לכם, מכיוון שלא רצינו לייאש אתכם, ניסינו לחכות מעט ולראות האם תרופות שונות ייצבו את מצב הראיה, ואמרנו לעצמנו שאם נראה שדבר לא עוזר, נספר לכם את האמת ונודיע לכם שהבן לקה במחלה שמביאה לידי עיוורון. והנה, עכשיו הבחור לפנינו, ואנו מגלים שהמחלה פשוט נעלמה לחלוטין. דעו לכם שזו הפעם הראשונה המתועדת בהיסטוריה שדבר כזה קורה"!
הגמרא אומרת (שבת קח:): "יד לעין תקצץ" וכו', ורש"י מפרש, שאדם הקם בבוקר, שלא יגע בעיניו ובשאר איבריו קודם שיטול ידיו, משום שיש בידיו רוח טומאה, שחס ושלום יכולה להזיק לאדם. נטילת ידיים היא אמנם דבר קטן ופשוט, אבל כשאדם קם בבוקר סהרורי, מתוך רגילות הוא עלול לחכך בידיו ולנגוע באיבריו, וחז"ל מלמדים אותנו שהדבר מסוכן, והמעשה הנ"ל מעיד כאלף עדים על אמיתות דברי חז"ל.
נמצינו למדים עוד, שכל מעשה של האדם משפיע, הן לטוב והן למוטב, ועלינו לדעת שכל מעשה משפיע לא רק בעליונים, אלא גם על האדם בעודו בעולם הזה, ולכן צריך לשים לב לכל פרט ולכל דבר קטן בהלכה, ולדעת שאם אנחנו נוהגים בכל ענין כהלכה, כפי שמורה לנו השולחן ערוך, בודאי שנזכה מהקב"ה לסיעתא דשמיא ורוב טובה, אמן ואמן. (הרב אברהם עטיה, גיליון פניני בית לוי).
סיפור ב': היה זה בתקופה שאחר מלחמת העולם השניה בצרפת. היהודים ששרדו את השואה האיומה היו מוכים וחבולים בגוף ובנפש מסיוטים והתעללויות קשות ואיומות שלא יעזבו אותם עד סוף חייהם. באחד מימי שישי, ערב שבת, אירעה טרגדיה קשה ונוראה. בביתם של זוג יהודים, הכינה בעלת הבית את בישולי השבת וסידרה את הבית. היה זה זוג שעבר עינויים קשים ומרים בשואה, עד כדי כך שמרוב הסבל הפיזי שעברו, על פי הטבע לא יכלו לזכות בילדים. בני הזוג השלימו עם העובדה שלא יזכו בילדים עד סוף חייהם, והמשיכו לחיות באמונה ובשמחה.
והנה, באמצע שהניחה האשה את הסירים על הפתיליה, יצאה לכמה דקות לקנות מוצר מסוים במכולת השכונתית, אלא שאז אירע הנורא מכל. האש הגלויה אחזה באחד מחפצי הבית והחלה להתלקח בכל אזור המטבח והסלון. תוך דקות בודדות החל עשן סמיך ושחור להתפשט החוצה, אשר החל לכלות את כל אשר עומד בדרכו.
השכנים המבוהלים שהבחינו בלהבות הזמינו את לוחמי האש, כשתוך כדי הם רצים אל עבר מעונו של הגאון רבי מרדכי פורגמנסקי זצ"ל, על מנת לשאול אותו מה ניתן לעשות במצב שכזה.
רבי מרדכי אשר שמע את הדברים אמר בזה הלשון: "כשהגברת תגיע לבניין תאמרו לה בשמי שלא תוציא מפיה מילה אחת של צער וטרוניה ושלא תיקח ללב, כי זה כפרה, ובעזרת השם בזכות זה היא תזכה השנה לילד."!
והנה, כשהגיעה האשה לבניין וראתה שריפה והמולה רבה סביב ביתה, הבינה כי ביתה – רכושה היחיד שנשאר לה אחרי השואה – היה למאכולת אש, שעות ספורות קודם השבת הקדושה. האשה נשברה לחלוטין לאור המראה הקשה, אך אז רצו אליה השכנים ובישרו לה את דברי הרב פורגמנסקי: "הרב אמר כי אם תצליחי לקבל זאת באמונה ככפרה ולא תוציאי מפיך שום מילת צער או טרוניה, תזכי בשנה הבאה בילד ב"ה.
היה זה ניסיון נורא ואיום. אשה גלמודה שעברה את כל סבל השואה האיומה, וכעת גם ביתה הולך כליל. היא עמדה עם דמעות בעיניים, אך לא הוציאה מילה אחת לרעה. היא התחזקה באמונה כי אכן זוהי כפרה מיוחדת במינה על מנת לטהר את נשמתה.
מספר הסיפור, הרה"ג רבי נפתלי זילברצווייג שליט"א, מוסיף פרט מצמרר: "רבותיי, לאחר שנה נולד לה בן... ואם תרצו לדעת – אני הוא בנה. ויש לי עוד אחות, שנולדנו אחרי אותה כפרה, למרות שעל פי הטבע לא יכלו הוריי לזכות בילדים אחר השואה, אך בזכות שאמי קיבלה זאת באהבה, היא זכתה לכפרה ונושעה בילדים". (גיליגון 'טוב לחסות בה' ויצא תש"פ).
לכל תפילה יש התחלה ויש סוף
סיפור ג': הסיפור שלפנינו סופר מפי אחד מגדולי פוסקי דורנו, הגאון הגדול רבי משה שאול קליין שליט"א, והוא טומן בחובו מסר נוקב וחשוב, אשר בבחינת 'והחי יתן אל לבו', יש בו כדי לחזק כל יהודי באשר הוא באחד משלשת העמודים שעליהם העולם עומד, הלא הוא עמוד התפילה.
הידיעה על פטירתו של ר' צבי הירש הכתה בתדהמה את כל בני משפחתו ואוהביו. למרות גילו המבוגר, ר' צבי הירש היה יהודי פעיל ושופע חיים אשר רבים נהנו ממנו עצה ותושייה, ודבר פטירתו הפתאומית היכה כרעם ביום בהיר.
רבים היו הצועדים אחר מיטתו, ולא בכדי, שכן כולם הכירוהו ואהבוהו. ר' צבי הירש היה הרוח החיה בכל ענין שבקדושה. תדיר היו מחשבותיו נתונות לחיזוק והאדרת ענינים רוחניים שהשעה נצרכת להם. מוחו היה הוגה ללא הרף רעיונות חדשים, כאלו שיש בהם כדי לעורר את הציבור ולהוסיף ולהרבות חיילים לתורה וליראה.
דמותו הנלבבת היתה אהובה על כל רואיו. אישיותו הנדירה שילבה נחישות והשקפה בהירה, לצד נעימות ודרכי נועם, ומתוך כך פעילותו הנמרצת, אף שלעיתים נגעה בנושאים כואבים, היתה מתקבלת מבלי לעורר התנגדות טבעית. ר' צבי הירש ניחן בלשון לימודים ובשפה עשירה: בשיחותיו עם צעירים ידע לברר היטב את מילותיו ולהשתמש במילים המתאימות ביותר, כאלו שתמשוכנה את הלבבות לכיוון החיובי. לעומת זאת, בשיחותיו עם מבוגרים היה משתמש באימרות חז"ל ובדברי רבותינו שהיו שגורים על לשונו, באמצעותם היה מעורר רגשות כבויים ורדומים למען הנושא שביקש לחזק. הנושא שהיה חביב במיוחד על ר' צבי הירש היה נושא התפילה. בכל מעמד שנקלע בדרכו הוא השתדל לעורר על חובת קיום מצוות התפילה כדבעי, ופעילותו נשאה פירות לתפארת.
עם פטירתו שחו הכל על אודות צוואתו המיוחדת. לא, לא אותה צוואה מרטיטה שחלק ממנה הוקרא במעמד הלוויה, כי אם דוקא זו שלא הוקראה. שמועה מבוססת טענה כי ר' צבי הירש כתב צוואה נוספת, אותה הטמין במקום סתר שהיה ידוע רק לאיש אחד, אדם שהיה נאמן עליו ביותר, והוא הורה בתוקף שלא לפתחה אלא לאחר עבור שנה מפטירתו.
ילדיו, שהיו מסוקרנים מאוד לדעת מהו המסר שהותיר להם אביהם, נאלצו להמתין בסבלנות עד לעבור שנה ממועד הפטירה, או אז עתידים היו לקבל מאת אותו נאמן את הגישה לצוואה המסקרנת, וכך סוף סוף יוסר הלוט מעל התעלומה שהטרידה את מנוחתם במשך שנה שלמה.
בין לבין 'רצו' לא מעט השערות בנוגע למהותה של הצוואה. השמועות נעו בין סיפור על נכס עלום ומניב רווחים להפיק ליורשים רווח משמעותי, לבין ידיעה מרעישה הקשורה לתולדות המשפחה.
היו שטענו בתוקף כי מסתבר שהאב מבקש לעורר את ילדיו לחיזוק כלשהו באחד מהנושאים שהיו קרובים לליבו ואותם עמל לחזק במשך כל ימי חייו בקרב משפחתו ומכיריו. יהיה איך שיהיה הכל נאלצו להמתין בסבלנות עד שיגיע הרגע והצוואה תיפתח, או אז תבוא התעלומה לידי פתרון.
שנה חלפה מפטירת האב, במהלכה קיימו ילדיו את כל מנהגי האבלות ופעלו ככל יכולתם לטובת נשמת אביהם, הן בגישתם לעלות כשלוחי ציבור בכל שלוש התפילות, כשלשם כך הם מרגילים את עצמם לבוא לתפילה מוקדם כדי שיוכלו לגשת בזמן לעמוד, והן בלימוד משניות שבועי במשך כל שנת האבל שבמהלכו סיימו האחים יחדיו ללמוד ש"ס משניות שלם לעילוי נשמת אביהם הדגול.
בסיום השנה, לאחר שבני המשפחה עלו לקבר האב כנהוג, נערך סיום משניות רבתי בהשתתפות כל צאצאיו וקרוביו של ר' צבי הירש. ההתרגשות היתה בשיאה, הן מחמת עצם המעמד שבו העלה זכרו הבלתי נשכח של האב הדגול, הן בשל סיום הש"ס שנערך במהלכו, והן מפאת הידיעה על התעלומה שעומדת סוף סוף להיפתר.
בשעה היעודה נאספו ובאו כל קרוביו של ר' צבי הירש לסעודת המצוה שנערכה באולם מכובד. בשיאו של האירוע נקרא לבמה אותו יהודי נאמן שבמשך כל השנה שמר בקפדנות על הפיקדון שהופקד בידו מאת רבי צבי הירש המנוח. האיש אחז בידו מעטפה קטנה, דבר שרק העצים את התעלומה, כך שהעיניים כולן היו נשואות אליו, והאוזניים היו כרויות לשמוע את דבריו.
בחרדת קודש פתח האיש את מעטפת התעלומה, ולהפתעת כולם נשר מתוכה פתק 'ממו' קטן וצבעוני. כולם היו מסוקרנים לשמוע מה כתוב בו: מתברר שהצוואה המסקרנת הכילה בתוכה שני משפטים בלבד, והנאמן החל להקריאם:
"בניי היקרים, לאחר שנה שבה התפללתם לפני העמוד, זכיתם לחוות את התחושה המיוחדת של תפילה הנאמרת בשלמות, מ'מה טובו' ועד אחרי 'עלינו', ללא הפסקה. מבקש אני מכם, אנא, המשיכו בכך גם לאחר תום השנה, ועד לסוף חייכם הקפידו לבוא לתפילה בזמן ולשהות בבית הכנסת עד סיומה".
הנאמן סיים להקריא את הצוואה ושתיקה כבדה השתררה באולם. כן, התברר שהאב הנערץ אכן ביקש בחכמתו לנצל את הרגעים המכוננים הללו כדי לעוררם ולחזקם בדברים העומדים ברומו של עולם, ולבקשם להמשיך בחיזוק המתבקש גם לאחר תום התקופה שבה היו מחויבים בכך מתוקף שנת האבל.
האירוע הסתיים, אך רשמו נחקק בלבבות המשתתפים בו לנצח. המסר שביקש הנפטר הדגול להנחיל לא יישכח מקרב המשתתפים עד סוף ימיהם, וכפי שהיטיב להגדירו אחד מבניו של הנפטר:
"לתפילה יש התחלה ויש סוף. תפילה שמגיעים אליה באיחור או יוצאים ממנה לפני סיומה, היא תפילה חסרה. פשוטו כמשמעו". (גיליון 'וכל מאמינים', ע"פ 'לרומם').
האהבה שמקלקלת את השורה, ומקבלת לישיבה.
סיפור ד': 'לארץ ישראל'? התפלאו החברים בכיתה.
'לעזוב ארץ מולדת, בית ומשפחה, סביבה וחברים, וללכת אל הכלום והבלתי נודע שבארץ הקטנה והנידחת הזו? האם השתבשה עליך דעתך??' לא היססו חלק מהם לברר בדאגה כנה...
מייק היה אז נער צעיר שעמד לסיים את חוק לימודיו בתיכון היהודי המקומי שבגולדס-גרין, אנגליה. כל חבריו לכיתה ולשכבה המשיכו את לימודיהם במוסדות שבהם הקודש והחול היו מעורבים, ואילו הוא – חשקה נפשו בתורה, ובתורת ארץ ישראל דווקא...
גם ההורים ניסו לעצור אותו מחלומותיו המוזרים, תיארו בצבעים עזים את הקשיים שבהם הוא עלול להיתקל. דיברו על השנים החשובות שבהן הוא צריך לרכוש מקצוע, להתכונן לחיים, ולא לבזבז את זמנו אי שם בארץ לא זרועה... אבל גם הם הבינו בסופו של דבר שאי אפשר לעצור אותו. ראו את הלהט שבער בליבו, חשו את התשוקה העזה שפיעמה בו לזכות ללמוד בישיבה קדושה של ממש, ולא סתם אלא בישיבה שנמצאת באווירה המחכים של ארץ הקודש, ונתנו את הסכמתם לרעיון הבלתי שגרתי.
מזוודה גדולה. בגדים ארוזים ונפנוף אחרון של פרידה. מייק עלה לאונייה והפליג ארצה, מאושר עד גדות מול התגשמות חלום חייו. בכיסו מידע על כמה וכמה קרובי משפחה שיוכלו לארח אותו ולסייע לו בשלבי ההתאקלמות הראשונים בארץ, ובליבו תקווה ענקית – – – ולא העלה בדעתו שהוא נמצא רק בתחילתו של מסלול מלא מהמורות וקשיים...
'דחו אותך שלוש פעמים, ארבע, חמש... תקלוט שאין לך סיכוי'...
'חבל על המאמצים ועל הניסיונות שלך, מייק. תחזור לאנגליה, תיכנס לאוניברסיטה. אתה לא מתאים לישיבה, לא תצליח להתקבל כאן לשום מקום'.
אלו היו התגובות שהוא שמע סביבו. בחור שבקושי מבין את השפה, שלא יודע מאיזה צד להסתכל בדף הגמרא, ובתמימותו מנסה להתדפק על דלתותיהם של ראשי ישיבות ומבקש שיקבלו אותו...
והלב שלו, הלב שהיה מלא בכל כך הרבה תקוות, נשבר והתנפץ בכל פעם מחדש.
ובכל זאת, הוא לא אמר נואש. לא היה מסוגל לחשוב על הרעיון של חזרה לאנגליה בידיים ריקות'.
'לפני שאתה מרים ידיים, שווה לך לנסות את מזלך אצל רבי אליהו לופיאן, המשגיח של ישיבת כפר חסידים', לחש אחד הידידים באוזניו, 'הוא יבין לנפשך, ואולי יסכים לקבל אותך לישיבה שלו'...
מייק שמע וקיבל, אבל לא מיהר לארוז תרמיל ולצאת לדרך. 'שב תלמד כמה דפים של גמרא, תעשה לפחות איזושהי היכרות עם הסוגיות. אתה צריך להגיע מוכן אל המשגיח. להראות לו שיש לך ידיעות', יעצו לו.
והוא למד, חזר ושינן את הדפים הראשונים של מסכת ביצה, וזה לא היה קל בכלל. וכעבור מספר ימים עמד בלב פועם מאחורי דלת ביתו של הרב לופיאן.
מול דמותו ההדורה ומבטו הנעים של המשגיח נמס ליבו של מייק. סיפר קצת על עצמו ועל התיכון היהודי שבו למד עד כה, תיאור איך חשקה נפשו ללמוד תורה ואיך עזב ארץ ומולדת, והעז להביע את משאלתו לזכות ולהתקבל לישיבת כפר חסידים.
המשגיח הגיב במאור פנים, וכצפוי, הציע למייק לומר חידוש כלשהו מהמסכת שבה הוא עוסק. 'לא זכיתי ללמוד עד היום גמרא בדרך שבה לומדים בישיבות', התנצל מייק במבוכה, 'ובכל זאת, את חמשת הדפים הראשונים של מסכת ביצה אני יודע.'
'נו, חמישה דפי גמרא זה דבר גדול', עודד המשגיח את רוחו, והחל לשאול אותו שאלות פשוטות מתוך הסוגיות הראשונות שבמסכת ביצה.
אבל מייק – – –
לשונו דבקה לחיכו מרוב התרגשות, ומוחו הפך להיות ריק וחלול לגמרי. כל מה שלמד וחזר ושינן לקראת המפגש עם המשגיח – נעלם ונשכח ממנו לגמרי מרוב החיל והרעדה שאחזו בו.
והמשגיח ממשיך לנסות במילים רכות, מלטף את כתפו בחיבה, משתדל לנסוך בו עוז ותעצומות.
לבסוף אמר לו הרב לופיאן: 'הבה ואשאלך, בני היקר, שאלה פשוטה מתוך דברים מפורשים שנאמרו במשנה הראשונה של המסכת. מה עושים בביצה שנולדה ביום טוב'?
אבל לרוב התבהלה שאחזה בו, לא הצליח מייק להיזכר אפילו במידע הפשוט הזה. מה, מה באמת עושים בביצה שנולדה ביום טוב??
ורבי אליהו שוב שואל, מבטו רך ומתחשב: 'אמור נא לי, יקירי. מה עושים בביצה שנולדה ביום טוב'?
מייק, מייק הנבוך והמבולבל שלא זכר מילה וחצי מילה מכל מה ששינן בימים האחרונים, נענה והשיב בפשטות: 'עושים ממנה חביתה...'
רגע של הלם.
המשגיח רבי אליהו לא קיבל מעולם תשובה מהסוג הזה. גם הבחורים החלשים ביותר מתוך אלו שהגיעו אליו למבחן, לא הפגינו בורות מדהימה כל כך.
ובכל זאת – – –
'אני מקבל אותך לישיבה, מייק. מקבל אותך בזכות אהבת התורה העצומה שיש בליבך'. אמר לו המשגיח ולחץ את ידו. 'אומנם התשובה שלך לא הייתה נכונה כלל', הוא הוסיף, 'אבל אתה נראה לי בחור בעל שכל ישר, וכשתהפוך בעזרת ה' לתלמיד מן המניין בישיבה שלנו, תדע לענות לא רק על השאלה הזו אלא על עוד רבות אחרות...'
לא רק בשורה טובה, גם מחמאה זכה מייק לקבל באותו ערב. מילים טובות שליטפו את נפשו ורוממו אותה.
הוא מסוגל. אפילו המשגיח מרגיש וחושב כך. הוא אומנם מגיע מרקע שונה כל כך, עומד בקו ההתחלה וכולו תוהה ומבולבל, אבל המשגיח אומר שיש לו אהבת תורה ושכל ישר – – –
והוא באמת היה מסוגל. והשקיע את כל כוחו ואונו בלימוד התורה הקדושה. והתקדם בצעדי ענק והפך להיות תלמיד חכם ממש. וידע לענות לא רק על שאלתו הראשונה של רבי אליהו, מה עושים בביצה שנולדה ביום טוב, אלא ידע את כל סדרי נשים ונזיקין, בעל פה, עם רש"י ותוספות.
בית כנסת באחת משכונותיה של תל אביב. מנין יהודים שהתאסף לתפילת מנחה.
דפיקה קלה על הבימה, הגבאי המסור, ר' מנשה, מבקש להודיע כי מכיוון שמגיד השיעור הודיע שאינו יכול להגיע, לא יתקיים היום שיעור המשניות הקבוע שבין מנחה למעריב.
בין המתאספים לתפילה היה גם אברך בני ברקי, הרב א' יוטקובסקי שנקלע במקרה אל בית הכנסת הזה. כשהוא שמע את ההכרזה על ביטולו של השיעור, ניגש אל ר' מנשה הגבאי והציע את עצמו כממלא מקום. חבל שיהודים טובים יבטלו את הקביעות שלהם ללימוד תורה.
התפילה הסתיימה, השיעור החל, אך מהר מאוד הבחין הרב יוטקובסקי כי מרבית היושבים מולו אינם מצליחים לרדת לעומקם של דברים. המשניות שבהן הם אחזו באותו זמן היו באחד הפרקים הקשים ביותר בסדר 'טהרות', ורק אחד מבין המשתתפים, יהודי מבוגר ונשוא פנים, גילה הבנה והתעניינות רבה, הקשה ושאל, ביקש להבין וללבן כל פרט.
ובתום השיעור, כשלחץ הרב יוטקובסקי את ידיו של אותו תלמיד חכם בלתי מוכר שהתברר כי שמו מיכאל, הוא זכה לשמוע את סיפורו של מייק – – – מייק שלפני שנות דור היה מלא באהבת התורה אבל ריק מידיעתה. מייק שהפך לרבי מיכאל וזכה להקים משפחה לתפארת ולהעמיד שלושה עשר ארזים בכרם בית ה'. (מתוך 'משמרת השלום', מעובד ע"פ הספר 'לחנך בשמחה' של הרב זילברשטיין).
נאר אמונה, נאר אמונה.. עובדות נפלאות מהרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א
סיפור ה': מעשה היה אצל הגה"צ רבי אשר פריינד זצ"ל שהזמין כמויות אדירות של עופות בכדי לחלקם לעניים (וכידוע כמה גדולים מעשיו בגמילות חסדים, ומ'אשר' שמנה לחמם של דלים ואביונים), ובאותו הזמן לא היו לו מעות לשלם, על כן לווה ממון ודמים בכדי לשלם על העופות.
בעזהשי"ת הגיע ה'משלוח' ואברכים חשובים העמיסו את העופות בתוך מכולה המשמשת כ'מקרר', אך היה שם אחד אשר מסיבות שונות שאין כאן המקום לפרטם חרה אפו והלך וניתק את זרם החשמל, והימים ימי קיץ לוהטים, תוך כמה שעות נדף ריח נורא בכל המקום, ונגלה השבר הגדול, כי כל הכמות הגדולה של העופות הבאישה והוכרחו להשליך את הכל לאשפה... וגם כל הכסף הלך לטמיון...
שמע רבי אשר על אשר אירע, ומיד ביקש מהנהג שיוליכו ברכבו עד היער, שם ציווה על הנהג להמתין לו, והוא העמיק בגפו למעמקי היער, סקרנותו של הנהג גברה עד מאד מה מצא לו רבו לעשות שם, ודווקא עתה, על כן התקרב אל מקום עמדו, הסתתר ושמע את כל 'שיחתו' לפני ה', ושמע איך שר' אשר שופך נפשו בקולי קולות, וחוזר על דבריו פעמים רבות עד אין מספר, 'ריבונו של עולם, ס'איז נישט ער, ס'איז דו, ס'איז נישט ער, ס'איז דו. (ריבונו של עולם, זה לא הוא, זה אתה.. זה לא הוא, זה אתה..) כאומר, לא מי שניתק את הזרם במו ידיו הוא שקלקל את העופות, והוליך לטמיון השקעות של רבבות ואלפים, אלא אתה אבי שבשמים עשית זאת לטובה וברכה.
בערוב ימיו של הגה"ח רבי זלמן בריזל זצ"ל ביקר בבית אחד מחתניו, בצאתו משם הזמינו מונית שייקחהו לביתו – באותם הימים כבר הייתה ההליכה וכל תנועותיו קשים וכבדים עליו והוכרח לסיוע ועזר על כל צעד ושעל...
והנה לאותו בנין בו שהה ר' זלמן היו שני שערים משני צידי הרחוב, וכבר התקרב בקושי רב ומאמץ גדול לאחד השערים בלווית נכדו, והנה הם שומעים כי המונית ממתינה להם בשער השני, החל ר' זלמן מדדה עם נכדו לכיוון השער השני, אך בינתיים פנה הנהג לשער הראשון, ושוב דידו השניים אל השער הראשון... תוך כדי ההקפות הנה והנה פנה ר' זלמן לנכדו – בל נהיה אפיקורסים ח"ו, וכי הנהג הוא המדדה הנה והנה – הרי הוא שליח שלוח מאת הבורא, ונמצא כן הוא רצון הבורא, והרי את רצון ה' יש לקיים מתוך שמחה, ותוך כדי ההליכה הקשה הנה והנה פצח בריקוד ומחול למען כבוד שמו יתברך שמו.
מסופר על רבי מאיר לאמשינוב מ'בית וגן' בירושלים, שסיפר לתלמידיו כי אצלם ישנו מנהג במשפחה, והוא כי אחרי שהם קמים משבעה על אדם שנפטר ל"ע, הם מוזגים לכולם כוס 'קוניאק' ומברכים עליו. ומדוע? מפני שכל זמן 'השבעה' יושבים האבלים והמנחמים שבעה ימים על הריצפה ודנים בצער: "אם הרופאים היו נותנים לו תרופה אחרת, זה לא היה קורה... אם הוא היה שומר על עצמו בגיל צעיר – הוא היה איתנו עכשיו... אם הוא לא היה עולה לרכב בשעה כזו, הוא לא היה נפטר בתאונה..."
כך שבעה ימים ממלאים את הראש בדברי כפירה, נגד האמונה בבורא עולם שכך גזרה חכמתו יתברך על אותו אדם ע"פ שורש נשמתו, וכל הדברים שהביאו לצערו ופטירתו היו רק שליחים להוציא לפועל את הגזירה. על כן, לוקחים כוס 'קוניאק' בשביל לנקות ולשטוף את הראש ממחשבות הכפירה ומברכים בקול: "שהכל נהיה בדברו", שכך היה חייב להיות, והכל נעשה בדיבורו ורצונו של בורא העולם. (מקורות: 'באר הפרשה', 'טוב לחסות בה').
הרב ישראל היימן עם נקודה מפרשת השבוע והפעם: אתה צודק במאה אחוז, אבל בכל זאת...
סיפור ו': החום הבני ברקי של שלהי דקייטא לא הרתיע אותו, יהודי חשוב מתושביה של בני ברק. הוא הסתובב מהכא להתם סורק דוכן אחרי דוכן בשווקי ארבעת המינים הפזורים בעיר במטרה למצוא לולב מהודר ומיוחד שיענה על דרישותיו הגבוהות.
ליד אחד הדוכנים הוא התעכב שעה ארוכה וברר לולב אחר לולב במתינות. עיניו כבר כהו מהשעות הארוכות של המבטים המרוכזים אבל הוא לא אמר נואש, ועל אף שהוא לא מצא את מבוקשו גם בדוכן הזה הוא החליט להמשיך הלאה ולא להתייאש.
רגע אחרי שהוא פנה להמשיך הלאה צדה עינו את דמותו ההדורה של בעל הקהילות יעקב – 'הסטייפלער' זצוק"ל כשהוא ניגש לדוכן גם הוא בנסיון למצוא לולב כלבבו. הוא עמד שם מספר רגעים והביט במחזה בעניין. לתדהמתו הוא רואה את הסטייפלער בוחן מספר לולבים בודדים מתוך הערימה ולאחר דקותיים מרים לולב כלשהו משלם וחוזר לכיוון ביתו.
מיודענו האברך נרעש מה'מופת' שנגלה לעיניו בלי להתאמץ... הוא עומד שעה ארוכה ובודק לבלי תועלת, והסטייפלער שכנראה משמיים חסים על זמנו היקר מוצא לולב תוך דקות בודדות מאותו דוכן גופא... בדרכו הלאה פגש האברך את אחד מנכדיו של גדול הדור. הוא נרעש לעומתו ואמר לו: בוא אני אספר לך מופת טרי טרי... ממש עכשיו לנגד עיני קרה המעשה. הוא סיפר לו את אשר ראו עיניו ולא זר.
הנכד הנהן בראשו וענה לו, אמת נכון הדבר, אבל המופת הוא לא מה שראית אלא משהו אחר. בוא ואסבר את אוזניך בעיקרם של דברים. זקני הקדוש מדקדק עד לאחת בכל מצווה כמובן, בפרט במצוות ארבעת המינים שחביבה עליו עד מאד. הוא טורח שעות וימים ארוכים למצוא את ארבעת המינים המהודרים ביותר שהוא יכול.
למעשה בביתו מונחים כל שנה מספר סטים מיותרים שנמצאים שם ללא שום שימוש. כאשר ניגש סבא לדוכן ומיד הוא רואה שאין מה לחפש שם, דרכו בקודש היא לקנות לולב אחד או אתרוג אחד מאותו דוכן. הוא חושש שמישהו יראה את המחזה שהוא עומד ליד הדוכן ומפשפש קמעה וממשיך הלאה ויסיק מזה שכאן אין מה לחפש, הלא גם הסטייפלער כבר היה כאן ולא מצא כלום... ובעל הדוכן יינזק.
בביתו מצטברים כל שנה מספר לולבים ואתרוגים שהוא בחר בהיסח הדעת בלי שום בדיקה, תוצאה של שיטוטיו הרבים למציאת ארבעת המינים.
אם תמצי לומר, זהו המופת האמיתי!!
מסלול VIP ללומדי התורה
סיפור ז': חדרו של ה'חזון איש' זצ"ל היה תל תלפיות שרבים באו בשעריו. אלה מבקשים עצה, אחרים מבקשים ברכה, לצד צורבים שביקשו להתפלפל בלימוד עם גדול הדור. ביום מן הימים נכנס בחור בשערי ביתו של ה'חזון איש', ונראה שביקש ליהנות מכל העולמות...
הוא פתח וסיפר, כי הוא מתמודד עם מחלה משונה, והוא אינו יודע מה לעשות. רופא אחד מציע דרך טיפול אחת, רופא אחר מציע דרך טיפול אחרת, והוא מבקש עצה כיצד לפעול. ה'חזון איש' האזין לו בקשב, דן בפרטי תוכניות הטיפול המוצעות לבחור, ולבסוף הכריע בעד ניתוח, שיש בו סיכונים לצד סיכויים...
עתה, ביקש הבחור ברכה להצלחת הטיפול, וגם לכך נענה לו ה'חזון איש' ובירכו בחום רב. ועדיין לא נחה דעתו של הבחור, והוא ביקש לדון עם ה'חזון איש' בכמה סוגיות תורניות בהן הוא עוסק עתה, כשהוא מתחיל לדון עם ה'חזון איש' בכמה סברות ויסודות בסוגיות הנלמדות...
לא היה ל'חזון איש' תענוג גדול יותר מלעסוק בדברי תורה. הוא דן בנושאים שהעלה הבחור, יישב את קושיותיו והעלה שאלות חדשות. מפה ומשם הביא ה'חזון איש' ראיות גאוניות, ואף הבחור דן בהן כתלמיד לפני רבו, והעלה סברות שונות לדחות את חלקן...
שעה ארוכה של קורת רוח עברה על ה'חזון איש' והבחור, שעה של התבוננות בעיון בנבכי סוגיות התורה. כשקם הבחור לצאת ונפרד מה'חזון איש' לשלום, עצר אותו ה'חזון איש' ואמר לו לפתע: 'אבל בקשר למה שדיברנו בתחילה, והוריתי לך לעשות ניתוח, חוזרני בי. אין צורך בו, בעזרת השם תבריא גם בלעדיו!
'מה?!' – נחרד הבחור, 'מה השתנה? הלא מקודם הרב היה סבור קודם שיש צורך בניתוח. וכי עתה הנתונים השתנו? הן לא הבאתי כל מידע חדש, הנושא הרפואי כבר הוסר מעל השולחן לפני זמן רב. אם מלכתחילה היה צורך בניתוח – צורך זה כיצד פקע?!' – שאל הבחור בהשתוממות...
השיב לו ה'חזון איש' תשובה מנומקת ומפתיעה, החושפת בפנינו טפח מהנעשה בעולמות העליונים: 'לפני שדיברנו בלימוד, השבתי לך כפי שהייתי משיב לכל אדם. עתה, לאחר שדנתי עימך בלימוד והתפעלתי מעמלך בתורה, לאחר שראיתי והבחנתי שאתה בחור שמתייגע בתורה ומתאמץ להבינה – אין כל ספק כי יש עבורך בשמים מסלולים אחרים, על טבעיים, ובעזרת השם תתרפא גם ללא הניתוח'!
גילוי זה, המצוטט מפי ה'חזון איש' בספר 'מעשה איש', מגלה רובד חדש שלא הכרנו על עמל התורה. לא זו בלבד שהתורה מתקיימת בעמלי התורה, לא רק שעמל התורה הוא הפותח את שערי החכמה ומקנה יכולת הבנה בתורה, אלא שעמל התורה פותח כל שערי שמים, ומשפיע דרך התנהלות של למעלה מדרך הטבע לעמלי התורה!
למעשה, אלו הם דברי חז"ל: 'כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ'. כלומר – האדם הרגיל יש לו מסלול רגיל, הכולל עול מלכות שמים, עול דרך ארץ, הנהגה טבעית מצויה. לא כן המקבל על עצמו עול תורה, מי שמתמסר למען התורה ומתייגע בה – הוא משתחרר מכל עול אחר, זוכה במסלול 'אח"מים' מיוחד בשמים, זוכה להשפעה של רחמים מעל לדרך הטבע. כולנו יכולים להיות כאלה, לזכות במעלת עמלי התורה.
כל הנדרש מאיתנו הוא להתייגע בתורה, לעמול על הבנתה, להתמיד בתורה גם כשאין לנו חשק, להיות מוכנים להדיר שינה מעינינו ולוותר על חלקים מתענוגות העולם הזה למען המטרה הנשגבה. כך נזכה לעלות ולצמוח בתורה לתפארה, וגם נפתח לנו שערי רחמים ורצון שמימיים, להשפיע לנו ולמשפחתנו חיי אושר ושמחה! (פניני פרשת השבוע).
סיכום: איננו כולנו שייכים לברא העולם, ואנחנו כן מאמינים בו ועובדים אותו בכל לבבנו, ואפילו שיש זמנים שאנחנו לא מרגישים את העבודה הזו בכל החוזקה, גם אז אנחנו קשורים לבורא העולם בקשר בל ינתק, ולכן כולנו כן נקראים 'עובדי ה' – עבדי ה' באמת'. לכן בס"ד אנחנו קוראים לדפים הללו בשם "כלנו יודעי שמך", כדי להודיע לכל באי עולם, על הטעות והשקר הנורא שנוצר מנסיונות לפגוע ולהשמיץ בשמנו ולהציג כאילו רק אנחנו 'יודעי שמך', ואילו אנחנו נצעק ונאמר לעצמינו ולסביבתינו שאנחנו שייכים לקבוצת "כלנו יודעי שמך", אנחנו כולנו עבדי ה', כל אחד בדרגא וברמה שלו, אבל המכנה המשותף לכולנו הוא, ש'כולנו יודעי שמך'. והיינו צריכים לכתוב את זה החוברות ככה: "כלנו יודעי שמך!!!" עם סימני קריאה מרובים, כדי להדגיש את הוודאות והבהירות אשר השם הזה מסמל עבורנו, ושאין פה שום ספקות או אי ודאות וראוים הדברים הללו, ודק מפני שבכותרות רשמיות של ספרים לא כותבים סימני קריאה, לכן לא נכתוב את זה, אבל לעצמנו אנו נשנן ונחזור ונשנן את האמת היחידה והבלעדית, בעין בטוחה ובגאווה דקדושה, שאנו כמובן שייכים לקבוצה הנבחרת של בורא העולם הנקראת "אנחנו – כלנו יודעי שמך!!!"