Skip to content
קובץ גליונות

ידיעה מן הים

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

בצדקה תכונני

שורש החסד של אברהם אבינו הגיע משם בן נח, כדאיתא במדרש (שוחר טוב מזמור לז): "אל יקנא לבך בחטאים (משלי כג, יז), אמר הקדוש ברוך הוא לי, קנא שאילולי הקנאה אין העולם עומד, ואין אדם נושא אשה, ואינו בונה בית, שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ, ואימתי קנא שאמר למלכי צדק כיצד יצאת מן התיבה, אמר ליה בצדקה שהיינו עושים שם, אמר לו וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה, וכי עניים היו שם, והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ולמי הייתם עושין צדקה, אמר ליה על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה, אותה שעה אמר אברהם ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם שהם בדמותו וכמה וכמה, באותה שעה נטע אשל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה, וכן אמר שלמה (קהלת ד, ד): 'וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל, כִּי לְכָךְ נֶאֱמַר אַל יִקְנָא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים'".

ומינה יש לכל אדם ללמוד שאם הוא ידאג לאחרים הוא יזכה ל'שם' שיצא מלפניו, ולא יניח לאחרים לעשות חסד, אלא יעשה הוא עצמו, ובזה יזכה להיות מרכבה לגמילות חסדים כאברהם אבינו. ומן הענין להביא את דברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (י, א): "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר (בראשית יח, יט) 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו [...] לַעֲשׂוֹת צְדָקָה', ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר (ישעיהו נד, יד) 'בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי', ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר (ישעיהו א, כז) 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה'". (שיעור 36י לך לך תשפג)

ראש למאמינים

יסוד היסודות של בני ישראל הוא אברהם אבינו, שהוא העמיד את 'איתן האזרחי' (בבא בתרא טו, א). היסוד של כלל ישראל, 'מסירות נפש' על קדושת ה'. ותחילה זה היה כשמסר ממש נפשו באור כשדים, ואברהם אבינו העמיד אמונת ישראל, וקידש את ארץ ישראל. ונקראת כן 'ארץ ישראל', משום שהיא הארץ הקדושה שבה עיני ה' אלקיך בה, ורק ישראל שהם בני אברהם - אבינו הראשון, דאמרו (ברכות טז, ב): "אין קורין אבות אלא לשלשה", ראויין לישב בה. והוא השריש בבני ישראל את המסירות נפש על קדושת שמו יתברך, וכמו שהאריך הרה"ק בעל התניא (ליקוטי אמרים יח-יט), דאפילו קל שבקלים ופושעי ישראל כשמגיע עת נסיון, מוסר נפשו על קידוש ה', בכח ירושת האבות הקדושים. וכן כל אדם מישראל בשעה שקורא את שמע, מכוון למסור נפשו על קידוש ה'. על דרך שנאמר (תהלים מד, כג): "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" (תיקוני זוהר תיקון יח, דף לד, א). וכתב מהרח"ו (שערי קדושה - חלק א שער ד): "לקדש את שמו יתברך במסירת נפשו להריגה בכח בפסוק שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". שכן כל אדם מישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קידוש שמו יתברך על ידי השרשת מסירות נפש על ידי אברהם אבינו. ולכך אברהם אבינו נקרא 'ראש למאמינים', כענין שנאמר (תהלים מז, י): "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹקֵי אַבְרָהָם". ואם תאמר כיצד נאמר על אברהם אבינו שהיה נדיב, והרי אותו זרקו בעל כרחו לכבשן האש, ומדוע נחשב שליבו נדבו למסור נפשו על קידוש ה'. ויש לומר, דנדיבותו של אברהם אבינו התגלתה בציווי 'לך לך', שבו אברהם אבינו הלך מארצו וממולדתו ומבית אביו, והיה בזה נסיון גדול, דאחר שיצא חי מאור כשדים, ומסר נפשו על קידוש ה', ודאי היה חביב בעיניו להשאר במקומו, אחר שהוכיח לאנשי המקום שיש מנהיג לבריאה, ואברהם אבינו גם היה מגיירם, והכל באו שילמד את בניהם דרך ה', כמפורש בזוה"ק (ח"א עז, ב). אבל הקב"ה ביקש לו שילך לארץ ישראל ואברהם התנדב לילך, ורמז בזה, שאת המעלה שמסר נפשו על קידוש ה' באור כשדים משום שהרעו לו, יוכל להשיג בארץ ישראל בעצמו, בלא שירעו לו. וכאשר אדם חי על קידוש ה', הוא זוכה לכל הטובות האמורות לאברהם אבינו (בראשית יב, ב): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה". (שיעור 36י לך לך תשפג)

ידיעה מן הים

איתא בגמרא (עבודה זרה ב, א): "דרש ר' חנינא בר פפא, ואיתימא ר' שמלאי לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת [ומניחו] בחיקו, ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא". ולכאורה קשה, וכי אין גלוי וידוע לפניו שאין אומות העולם עוסקים בתורה, ומדוע נתן להם הזדמנות לשאול. אלא שהשי"ת נוהג במדת הענוה, דאף על פי שהכל גלוי וידוע לפניו, הוא כביכול דן את האדם ונמלך בפמליא של מעלה, וכמו שנאמר בדור הפלגה (בראשית יא, ז): "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם", ופירש רש"י: נמלך בבית דינו מענותנותו היתירה. וכן במהפיכת סדום פירש רש"י (בראשית יח, כא): "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה - למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, הכל כמו שפירשתי בפרשת הפלגה (לעיל יא, ז). דבר אחר ארדה נא לסוף מעשיהם". וכשם שהיה בדור הפלגה, ובאנשי סדום, כך יהיה לעתיד לבוא.

ממשיכה הגמרא שם (עבודה זרה ב, א - ב, ב): "אמר להם הקדוש ברוך הוא אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה... [מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה... אמר להם הקדוש ברוך הוא במאי עסקתם, אומרים לפניו רבש"ע, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא, שנאמר (חגי ב, ח) 'לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָקוֹת', כלום יש בכם מגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר (דברים ד, מד) 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה', מיד יצאו בפחי נפש. ונכנסה מלכות פרס אחריה... אמר להם הקדוש ברוך הוא במאי עסקתם, אומרים לפניו רבש"ע, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקדוש ברוך הוא כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים לעשות בהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי, שנאמר (שמות טו, ג) 'ה' אִישׁ מִלְחָמָה', כלום יש בכם מגיד זאת, שנאמר (ישעיהו מג, ט) 'מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת', ואין זאת אלא תורה, שנאמר (דברים ד, מד) 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה', מיד יצאו מלפניו בפחי נפש. וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא מידי, מאי טעמא עיילא, אמרי אינהו סתרי בית המקדש ואנן בנינן. וכן לכל אומה ואומה. וכי מאחר דחזו לקמאי דלא מהני ולא מידי, מ"ט עיילי, סברי הנך אישתעבדו בהו בישראל ואנן לא שעבדנו בישראל. ומאי שנא הני דחשיבי, ומאי שנא הני דלא חשיבי להו, משום דהנך משכי במלכותייהו עד דאתי משיחא".

הראשון שניהל מלחמות בעולם וכל מלחמותיו מתייחסות לה' יתברך הוא נמרוד הרשע, שהרי נאמר (בראשית י, ח - ט): "וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה' עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'". אמנם נמרוד זה היה מכיר את רבונו ומתכוון למרוד בו, כמו שפירש רש"י: "לפני ה' - מתכוין להקניטו על פניו. על כן יאמר כנמרד - על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, יאמר זה כנמרוד גבור ציד". ואחריו היה עשו, כמו שנאמר (בראשית כה, כט): "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף". ואיתא בהדר זקנים מבעלי התוס': "ואותו יום הרג את נמרוד שנלחם עמו כי כשהתחיל עשו לצוד בשדות בא נמרוד שהיה גבור ציד ואין שום אדם שלא היה ירא מלעמוד לפניו. ואמר מי הרשהו לצוד בשדות בלא רשותו. סוף דבר לקחו זמן ונועד יום להלחם יחד בא עשו ונתייעץ עם יעקב א"ל יעקב כל זמן שיש לנמרוד בגדי אדם הראשון לא תוכל לו אך תאמר לו שיסירם מעליו ותלחם עמו וכן עשה וכשהפשיטם בא עשו במרמה וקם והרג נמרוד ולפיכך היה עשו עיף כדכתיב עיפה נפשי להורגים". אם כן נמרוד ועשו הם המורדים בה' הרשע. ובדור האחרון רואים במוחש כיצד 'ומלחמות אני עשיתי', דה' הוא עושה את המלחמות, שכן כתב הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות יג, טז): "ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון". אמנם בעת שנחלשת האמונה ה' יתברך מגלה מלכותו בעולם לעין כל. וכן עתה יש לנו לידע 'ומלחמות אני עשיתי' דה' יתברך הוא שעושה את המלחמות בכל העולם, ויש לנו לחזור ולשנן כנגד אותם שאומרים כוחי ועוצם ידי, ד'מלחמות אני עשיתי', וה' יתברך עושה הכל. (שיעור 40יא לך לך תשפה)

מוסר מן הים

תחילת הליכת אברהם אבינו לארץ ישראל היתה יחד עם תרח אביו, כמו שנאמר בסוף פרשת נח (בראשית יא, לא): "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם". אלא שאחר כך אברהם אבינו יצא שוב מחרן על פי הדיבור לילך ארצה כנען.

ועוד קודם הליכתו כביכול הסתיים כל עניינו של תרח, כדחזינן דפרשת נח מסיימת בכתוב: "וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן", ופירש רש"י: "לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה... ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרוים חיים, שנאמר (שמואל ב כג, כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי". ונמצא דמה שכתבה התורה על תרח 'וימת', הכוונה כפשוטו, שקודם שהלך אברהם אבינו לארץ ישראל היה תרח בגדר 'מת', ואף על פי שהיה נראה שהוא עדיין חי, אך כיון שרשעים בחייהם קרוים מתים, הרי הוא בגדר מת. והאמת היא שתרח היה רשע, היש לך אב שמוסר את בנו למיתה, והרי אמרו חז"ל (בראשית רבה לח, יג וכן הביא ברש"י פסוק כח): "עַל פְּנֵי תֶרַח אָבִיו - בחיי אביו. ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים".

ובאותה שעה שהגיע אברהם אבינו לארץ ישראל, כביכול נגמרה כל אותה תקופה של עשרים דורות הראשונים שנחשבת אלפים שנות תוהו, כמו שאמרו חז"ל (עבודה זרה ט, א): "תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן. שני אלפים תורה מאימת, אי נימא ממתן תורה עד השתא, ליכא כולי האי, דכי מעיינת בהו, תרי אלפי פרטי דהאי אלפא הוא דהואי, אלא מואת הנפש אשר עשו בחרן, וגמירי, דבההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה". מעתה, אמר תרח יצא מאור כשדים לילך ארצה כנען, אבל לבסוף נשאר בחרן, ואז אברהם אבינו נפרד ממנו על פי הדיבור והחל עולם התיקון באלפים שנות תורה.

ולעומת זאת אור כשדים היה עולם התוהו והחורבן, וכמו שיש לדייק ממה שפירש רש"י בסיומא דפרשת נח (בראשית יא, כח): "ומנחם בן סרוק פירש אור בקעה, וכן (ישעיה כד, טו) באורים כבדו ה', וכן (שם יא, ח) מאורת צפעוני. כל חור ובקע עמוק קרוי אור". ומשמע ד'אור כשדים' יש בו משמעות של מאורת נחשים, דאברהם אבינו ניצל משניהם, גם מלהיות יושב בחברת נחשים וצפעונים, וגם מאש שרצה נמרוד לשורפו, ובין כך ובין כך נתפרסם ונתקדש שמו יתברך בעולם.

ואם תאמר מי הקשה מכולן, יש להביא את דברי המהרש"א בריש בבא קמא (דף ג, ב) שכתב בביאור ארבעה אבות נזיקין: "וחשיב בסוף ההבער שהוא פורענות האש הקשה מכולם שמכלה הכל, וע"כ קראו הבער שמכלה ומבער כל דבר מן העולם".

וזה לעומת זה עשה האלקים, דיש את צד הרע שחלילה שורף ומכלה הכל, וכנגדו בקדושה נתן האלקים כח בצד הקדושה לבער ולכלות את כל הסטרא אחרא מן העולם בפעם אחת. וראשית הזוהמא בעולם הוא הנחש הצפעוני, כמו שהזכיר רש"י (בראשית מט, יז): "ואונקלוס תרגם כחיוי חורמן, שם מין נחש שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרם". ועיין רש"י בישעיהו (ל, ו) שכתב: "אפעה - מין נחש רע ואין בעולם כי אם שנים זכר ונקבה והם יולדים לשבעים שנה, ואף שרף מעופף מין נחש הוא, ולא שיהיו לו כנפים לעוף אלא קופץ ומדלג רחוק מאד וזורק להב מפיו".

ומי הוא זה המחזק ח"ו את צד הרע - דרכינו החפץ חיים (הקדמה): "אך לבסוף בימי בית שני גברה שנאת חנם ולשון הרע בינינו, בעונותינו הרבים, ובעבור זה נחרב הבית וגלינו מארצינו כדאי' ביומא (ט, ב) ובירושלמי פ"א דיומא... וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה איזה עונות הם מהעיקרים הגורמים לאריכת גלותינו, נמצאם הרבה. אך חטא הלשון הוא על כולו מפני כמה טעמים". ולכן העת גרמא להתחזק תמיד בשמירת הלשון, וגם אם נפל האדם וחטא עדיין יש לו תקוה, ראה מה שכתב החזו"א בסוף קונטרס אמונה ובטחון (פרק ו, אות ג): "גם קין בנו, אם כי נתלכלכו כפיו בדם אחיו הנרצח, עדיין לא פגה צחצחת נפשו להקשיב רב קשב ממרומים, ואזנו שומעת אי הבל מצלצל בקול". והיינו דאף על פי שקין היה רוצח, השי"ת בעצמו התגלה אליו כאומרו (בראשית ד, ט): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ". וכן שאר נשמות ישראל, גם כאשר הרחיק נדוד, נשמתו נשארה זכה וברה ולא מגיע אליה שום פגם, ועל כן - 'אם תטיב שאת'.

ומאז שיצא אברהם אבינו מאור כשדים נכנס לחלקו של הקב"ה, עד סיומא דפרשת לך לך שנאמר (בראשית יז, א): "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". וכרת ה' ברית עם אברהם אבינו, וציווהו על מצות מילה להכרתת הערלה. אמנם מריש הליכתם כבר השפיעו אור גדול של אמונה כמו שפירש רש"י (בראשית יב, ה): "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". והיתה עבודתם בעיקר על ידי עבודת החסד, כלשון הגמרא בכתובות (ח, ב): "אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו". (שיעור 40יא לך לך תשפה)

היופי ממצולות - ילוד אשה

רבי אברהם ישעיהו ב"ר שמריהו יוסף קרליץ זצ"ל - החזון איש | ט״ו מרחשוון תשי״ד

הגאון רבי שלמה ברמן זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', היה חתן של הסטייפלר זצ"ל, ומקורב גדול של מרן החזון איש, וסיפר לנו שכל לילה כשהיה נכנס לעזור לחזו"א לפני עלותו על יצועו. לילה אחד הוא נכנס ורואה את החזו"א על הרצפה. מיד הוא ניגש אל החזו"א בפחד שמא קרה לו משהו, אמר לו החזו"א שלא יפחד, אלא יעזור לו לקום וללכת למטה. שאל אותו ר' שלמה מה קרה. אמר לו החזו"א שבכל יום כאשר הוא לומד, הוא מחשב את כמות כוחו שישאר לו מספיק כוח כדי ללכת למטה, אך היום הוא התעמק בסוגיא, ולא חישב נכון את כוחו, ובאמצע הדרך אזל כוחו ולכן פשוט נפל לרצפה.

הביטו וראו מהי גבורה, אדם חלוש כל כך, ואפילו הכי לומד עד כלות כוחותיו ממש, ומשאיר כח רק כדי ללכת למיטה. היש לך גבורה גדולה מזו בעולם. שכן גבורת הנפש מורה על גבורת הגוף. (שיעור 36י לך לך תשפג)

More in this printout

View the whole printout