כתב השאילתות בפר’ נח (ד) דאסיר להון לדבית ישראל למיגזל ולמיחטף חד מחבריה דחמיר עונשא דגזילה טפי מן כל איסורי, דהכי אשכחן בבני דרא דטופנא (מבול) דלא איתחתם גזר דין עליהון אלא עילוי גזילה.
וגדר האיסור כ’ הרמב”ם בסה”מ (ל”ת רמה) שהזהירנו שלא לגזול, והוא ליטול מה שאין לנו בו זכות באונס והכרח. והחינוך (רכט) הוסיף ”בכח ובזרוע ובפרסום” מפני שלשון גזלה נופל על החוטף דבר מיד חברו או הוציאו מרשותו בעל כרחו דרך אונס ובפרסום, (ועי’ לק’ בגדר גזילה).
הובא בכתבי הגר”ח (רנט) בשם הגרי”ז, שהגוזל בבת אחת כמה פרוטות פשוט שעובר על כמה לאוין, כמו האוכל איסור שחייב על כל כזית. ובפחות משו”פ כ’ הרמב”ם (פ”א ה”ב) דאסור מדאורייתא אפילו בכל שהוא. וכ’ הה”מ (גניבה פ”א ה”ב) דהוא כדין חצי שיעור באיסורין.
וכ’ הרי”ף בתשו’ (קלג, והובא גם בתשו’ הרשב”א ח”ו רפו) שהגונב עובר גם בלאו דגזילה, ”לפי שהוא גוזל שלא מדעת, ואע”פ שהגזלה בכלל הגניבה הוא אלא שנסתר בלקיחתן”.
גדרי גניבה וגזילה
החילוק בין גניבה לגזילה מבואר בב”ק (עט:) שגניבה בסתר וגזל בגלוי. ולשון הרמב”ם (גניבה פ”א ה”ג) איזה הוא גנב זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין וכן כל כיו”ב, אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן. ועי’ מאירי בב”ק דעיקר הענין תלוי בכוונתו, דאם מתכוון להסתתר הוי גנב אפי’ אם ראוהו, ואם עושה בגלוי הוי גזלן אע”פ שלא ראוהו. וכ”מ בטור (סי שמח) שכ’ ואפי’ רואין אותו, כיון שמטמין עצמו להסתיר דבריו נקרא גנב. ואמרו שם בגמ’ ואלא גזלן היכי דמי אמר ר’ אבהו כגון בניהו בן יהוידע שנא’ ויגזול את החנית מיד המצרי. ועפי”ז כ’ רש”י בר”ה (כב.) אינו קרוי גזלן אלא החוטף מיד איש כדכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי. וכ”כ בכ”מ אין גזל אלא בשעת נטילה.
עוד חילוק, כתב המחנ”א (גזילה יב) דגזלן חייב אף אם לא עשה מעשה [משא”כ גניבה שחייב דוקא על מעשה]. וכעי”ז הובא בשם הגר”ח שחילק בין גנב לגזלן, דגניבה הוא דין על מעשה גניבה, משא”כ בגזל שגדר הדין אינו משום המעשה אלא מצד שמעכב ממון שאינו שלו. אך דעת הקצוה”ח (סי’ שמח, ב) שגם בגזל אינו מתחייב עד שיעשה מעשה, (ולכן בהמה שנכנסה מעצמה לרשותו לא נעשה גזלן אע”פ שהתכוון לקנותה). וע”ע בקצוה”ח סי’ לד דאיסור גזל הוא דוקא במה שלוקח הממון מהנגזל, אבל במה שמעכב את הגזילה בידו אין איסור גזילה. [איפכא מד’ הגר”ח]. ועי’ אמרי משה (סי’ לב, ב).
גדרי גזל וחמס
בגמ’ ב”ק (סב.) מה בין גזלן לחמסן, חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי, [וכ”פ השו”ע חו”מ לד]. ועי’ תוס’ שם שבלישנא דקרא אין חילוק ביניהם והגמ’ איירי בגזלן דרבנן וחמסן דרבנן. [ועי’ שו”ע אה”ע סי’ כח (א-ב) שהשווה חמס לגזל, ועי’ בערוה”ש שם ס”ג].
אכן במד”ר פר’ נח (פ’ לא) אי’ איזהו חמס ואיזה היא גזל, א”ר חנינא חמס אינו שוה פרוטה, וגזל ששוה פרוטה. וכ”מ בירוש’ ב”מ (פ”ד ה”ב), כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ומה היה חמסן הוה בר נש נפיק טעין קופה מלאה תורמוסין והיו מתכוונין ונוטלין פחות משוה פרוטה דבר שאינו יוצא בדיינין, ופי’ הפני משה דכיון שחמס משמע לאו גזל ממש וכדאמרינן חמסן דיהיב דמי והן היו גוזלין ממש הלכך מפרש לה שהיו מתכוונין ליטול פחות משו”פ.
חמס וגזל בדור המבול
דור המבול נתחייבו כליה על הגזל כדאי’ בסנהדרין (קח.) שלא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר ”כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ”.
ורש”י כ’ בפס’ זה חמס - גזל, והק’ המפרשים דהלא חמס אינו גזל, שחמסן משלם כמבו’ בב”ק (סב.), ותי’ הרא”ם דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד [כד’ התוס’ ב”ק סב]. ועי’ גור אריה דהק’ א”כ למה נכתב חמס ולא גזל, וביאר דודאי רשעי דור המבול לא היו נותנים דמים, אבל כיון שכל אחד היה גוזל מחברו, נמצא שגזל תחת גזל והם דמים למה שלקח ממנו, וא”כ זהו חמס, ולכן נאמר ”ותמלא הארץ חמס” שכולם היו חומסין זה מזה עד שהגזל נהיה חמס.
ובירוש’ (הנ”ל) מבו’ שדור המבול היו מתכוונין ליטול פחות משו”פ כדי שלא יתחייבו, וכ”ה בב”ר. והק’ המהרש”א (סנהדרין קח.) שהרי ב”נ נהרג על פחות משו”פ ומה הועילו. וכ’ דע”ז דרשו בגמ’ שם ”ימותו ולא בחכמה” דהחמס שעשו באופן שלא יהיו נדונים עליו אינן כן לפי חכמת התורה, וע”ז נדונו. והאוה”ח (ו,יב) תי’ דעשו כן כדי שהנגזל לא יתבע אותם, ועוד תי’ דחיוב ב”נ הוא רק בדרך גזלה ולא בהקפה.
ועי’ בסנהדרין (נז.) דאף למ”ד גזל עכו”ם מותר, מ”מ הוא רק לישראל, אבל לגוי גזל עכו”ם אסור ונהרג על זה. ואסור אף פחות משוה פרוטה כיון שאינם חייבים בהשבה כמ”ש רש”י שם (ד”ה צערא) דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה, לא נפיק פחות משו”פ מכלל פרוטה. ועי”ש באוה”ח (ו,יג) שהק’ למה לא מחלו זה לזה על הגזל ואז לא היה נחתם דינם. וכ’ שלא מועילה מחילה בעכו”ם שגזל, כיון שחייב מיתה