הרב שלמה זלמן ברגר
על הפס’ ”ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס”, פירש”י ”ותשחת” הוא לשון גילוי עריות ועבודת כוכבים, ואעפ”כ לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, שנא’ (ו’ י”ג) ”קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ”. ובכלי יקר כתב וכן הוא בבראשית רבה פרשה ל”א, שבני נח היו גוזלים פחות פחות משוה פרוטה כדי שלא יתחייבו בדין תשלומי הגזילה, וזה שאמר הכתוב ”ותשחת הארץ לפני האלקים”, פי’ דנשחתה הארץ לפני האלוקים, ואלוקים הוא כינוי לבי”ד, (וכמש”כ ”אלקים לא תקלל” (שמות כ”ב כ”ז)) דנשחתה הארץ משום שלא יכלו בי”ד להעמידם בדין לפי שגזלו פחות פחות משו”פ. (והוסיף שם ע”ד הדרש לפרש מש”כ בתהלים (פרק א’) ”לא כן הרשעים” שהרשעים אינם כנים במעשיהם, ”כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח” שהיו גוזלים דברים שאין בהם שו”פ, דא”א להעמידם בדין, וכמוץ שתדפנו רוח הדיין, ”על כן לא יקומו רשעים במשפט” שא”א להעמידם בדין על גזילה זו לפי שהיא פחות משו”פ, ”וחטאים בעדת צדיקים” שלא היה חשוב בעיניהם כגזל, והעמידו עצמם בעדת צדיקים וכאילו לא גזלו מעולם, אבל ”יודע ה’ דרך צדיקים”, ולכך ”ודרך רשעים תאבד”).
הרמב”ם (פ”א מהלכות גניבה ה”ג) כ’ אי זהו גנב זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים. כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואים וכן כל כיוצא בזה. אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן. לפיכך ליסטים מזויין שגנב אינו גזלן אלא גנב אף על פי שהבעלים יודעים בשעה שגנב. ומבואר מדברי הרמב”ם דמבעי לב’ הענינים בהגדרת גניבה. בסתר ושהבעלים לא יודעין.
מקור איסור גניבה מהפסוק ”לא תגנובו, ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו” (ויקרא יט, יא).ומקור איסור גזילה מהפסוק ”לא תעשוק את רעך ולא תגזול” (ויקרא יט, יג).
וטעמו אינו כדי להרחיק את האדם מן העבירה, אלא כדי שהנגזל לא יהיה עשוק (שערי יושר ג, כה ד”ה ונלענ”ד דבאמת).
במהותו חילקו רבוותא בין גניבה לגזילה, שבגניבה האיסור בפעולת הלקיחה, ובגזילה האיסור בתוצאה שהממון חסר לחבירו (מנחת חינוך רכד, ב )
וע”פ יסוד זה יבוארו החילוקים בין גזל לגניבה: א) על מנת למיקט (לקחת את החפץ על דעת להחזירו) או על מנת לשלם – אסור בגניבה, שהרי היתה פעולת לקיחה, ומותר בגזילה, שהרי הממון לא יחסר לחבירו , וכן משמע מספר המצוות לרמב”ם רמד, וכן כתב שדי חמד ח”ב פאת השדה ג, ה ד”ה גזל).
ב) העושק את חבירו, דהיינו שלא פורע לו את חובו – עובר בגזל אך לא בגניבה, שהרי הממון חסר לחבירו, אך לא היתה פעולת לקיחה
ג) הרמב”ם כלל את הלכות אבידה עם גזילה, אך את הלכות גניבה בנפרד. משום שאבידה דומה לגזילה בכך שחסר לחבירו, אך אין נטילה אסורה מחבירו.
ד) הרמב”ם מגדיר שואל שלא מדעת וכובש שכר שכיר כגזלן (הלכות גזילה פ”ג הט”ו) ותמהו המפרשים דהלא אין ידיעת הבעלים והו”ל כגנב אמנם לפי ההגדרה של חסר לחבירו יל”ד בהא. במהות האיסור ייסדו האחרונים שיש שני איסורים בגזילה: איסור על מעשה הגזילה, דהיינו הנטילה מרשות חבירו לרשותו, ואפילו אם לא קנאה, ואיסור על קניית הגזילה גם אם לא נטלה (קהילות יעקב בבא קמא לז ד”ה אלא דלענין, קובץ הערות עד, ב ד”ה והא. ולפי זה כתב הקובץ הערות שם שבגזילת קרקע עובר רק על האיסור הראשון, כי אין בה קנייני גזילה, ובגזילת מטלטלין עובר על שני האיסורים) והמשאת משה (ב”מ סו ד”ה ונראה) הוסיף שחוץ מאיסור לא תגזול יש איסור נוסף: איסור אכילה והנאה מדבר שאינו שלו, ונלמד מהפסוק (בראשית ב, טז) ”מכל עץ הגן אכול תאכל” – ולא מגזל [כמו שלומדים משם איסור גזל לבני נח (סנהדרין נז:)].
בזמן האיסור כתב הקצוה”ח שהגזלן עובר רק ברגע הגזילה ולא אח”כ (דן בדבריו הקובץ ביאורים בבא קמא טו. ומשמע מדבריו שבגזילה האיסור דווקא בפעולה ולא בתוצאה).
והנה ביד רמה לסנהדרין בסוגיא דבן נח ששבת חייב מיתה ,ביאר דהוא משום גזל שגוזל להקב”ה וכנסת ישראל את המושג שבת גם אם זה ביום אחר בשבוע וכפי שנאמר בתפלה ”ולא נתתו וכו’ לגויי הארצות ולא הנחלתו וכ’ כי לישראל עמך.. ויל”ד לפי הגדר הנ”ל האם גוי ששבת הוא מחסר לעם ישראל את המושג שבת ודו”ק
יש מן האחרונים שכתבו לחלק בין גניבה לגזילה בגדר איסור פחות משו”פ. ויסוד דבריהם לחלק ביסוד האיסור בין גנב וגזלן. ובעוד בגזילה אין מהות העבירה במעשה אלא בתוצאה במה שהזיק ממון חבירו, בגניבה לעומת זאת הוי האיסור בעצם מעשה הגניבה.
ובשיעורי הגר”ש רוזובסקי עמ”ס מכות (אות תל”א) כתב בשם הגרי”ז דאיסור גניבה משום עצם המעשה הוא אין בין הגונב פרוטה או מאה מנה לעולם אינו עובר אלא בלאו אחד, ומשו”כ כתב הרמב”ם דעובר בלאו בגונב משו”פ ומעלה, אבל בגזילה שאיסורו משום התוצאה דהיינו הפסד ממון חבירו עובר בכל פרוטה ופרוטה ומשו”כ לא כתב אלא הגוזל שו”פ עובר, עי”ש.