הרב ישראל מנחם וינגרטן
א. ב”מ סא: ‘לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי לכדתניא... לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל’. וצ”ב מדוע אסור לגנוב ע”מ לשלם לחברו הנצרך תשלומי כפל, והרי זה חסד גדול שהסכים לבזות עצמו ע”מ ליתן ממון לחבירו דרך כבוד.
ויבואר בהקדם מאמרם במדרש [שמו”ר ל טו] שהיו ישראל עבדים במצרים כדין עברי הנמכר לעבד. וצע”ג, הרי העברי נמכר לעבד רק בגנבתו ומה גנבו ישראל שיענשו במכירה לעבדים.
ב. ובכאן נבוא לסוגית ה’גניבה’ הפלאית הקשורה ביסודי אומתנו ומתוארת במשא ומתן הפלאי בינות אבותינו שבטי י-ה [בר”ר צב ח]: ’...’וימצא הגביע באמתחת בנימין’, כיון שנמצא הגביע אמרו לו מה גנבא בר גנבתא אמר להון גברא דיוסף, יש כאן שעירים, יש כאן אחים שמכרו אחיהם, אתמהא ויקרעו שמלותם וגו’’.
והיינו שהטיחו בבנימין לכשחשדוהו שגנב הגביע ’גנבא בר גנבתא’. וכוונתם לרחל אמנו שגנבה התרפים, והעיר להם מנשה על מכירת אביהם. ובאמת שיוסף עצמו כשנתייחס למכירתו ולגלגולו מצרימה קראה ’גניבה’, ’כי גנוב גונבתי מארץ העברים’, וצע”ג היאך להולמה.
ג. ואולם תימה על תימה בידינו, שהנה גניבה זו מיוחסת לישמעאלים וקרויה על שמם בפרקי דר”א [מ]: ’במדבר פארן’, אמר להם הקב”ה לבני ישמעאל מקבלים אתם את התורה אמרו לו ומה כתוב בה אמר להם לא תגנוב, אמרו לו אין אנו יכולין לעזוב את הדבר שעשו אבותינו שגנבו את יוסף והורידוהו למצרים שנ’ כי גונוב גונבתי מארץ העברים’ ע”כ.
ועכשיו הדברים הם פלא על פלא היאך הועתקה זו הגניבה מאחריות ישראל לבעלות ישמעאל. [ועי’ בפרשת דרכים א’ מש”כ בזה].
ד. ויועמד כאן יסוד הגניבה בישראל, והוא רחב מאד עד שמחד יכול להיות מעשה מצוה משובח כברחל, ומאידך ביכלתו לשעבד לעבדות, ובכוחו אפילו לאבד הנפשות כבבן סורר שגנב, וגנב הבא במחתרת, עד לגונב הנפשות.
ה. דהנה אמר בן בג בג [ב”ק כז:] ’אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שמא תראה עליו כגנב אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל’, ופסק הרי”ף בשערים שמי שנפל לו חפץ לחצר חברו, והתגנב לשם כדי ליטלו, עובר בלאו דלא תגנובו. וגם זה בכלל הנידון מה היא ’גניבה’.
ו. והביאור הוא שה’גנב’ מתנהג כאילו הוא ’רשות בתוך רשות’, כביכול יש לו רשות חופשית לעצמו לנצל פירצה ולגנוב מרשות חברו נגד רצונו וכנגד עין של מעלה. [ולעומתו הגזלן תובע בכח ובלי רשות, ובזה תלויים חילוקי דיניהם ע’ היטב ברמב”ם ריש הל’ גניבה וריש הל’ גזילה ואכמ”ל].
ז. ועל כן, גנב שכל גניבתו איננה אלא לחזק את רשותו של הבעלים הנגנב, לא ’גנב’ שמו, וזה המכוון במנהג גניבת האפיקומן שמקורו באליה רבא או”ח תעב, ותמוה שדוקא בליל החינוך הגדול הזה נטמיע תאות גניבה בילדינו, אלא שהיא הגניבה המחזקת את החיבור של הבן לרשות האב, ’והגדת לבנך’.
ולכן ס”ד שאפשר לגנוב ע”מ לשלם כפל, והדרשה המיוחדת היא מפני שסוף כל סוף בשביל זה עליו להראות ולהישפט כגנב העושה רשות לעצמו וזהו הדבר האסור, וכבנכנס לחצר חבירו שלא ברשות.
ח. ולכן גנבה רחל את התרפים כדי למנוע אביה מע”ז, והאחים ששיתפו רשות שמים במכירת יוסף, איננה ’גניבה’ להם אלא ’מכירה’. אבל הישמעאלים שקנאוהו מחמת תאות הגניבה שבמהותם הם עשאוה ל’גניבה’ העושה עין של מעלה כאינה רואה.
ט. ומה שנמכרו למצרים כעבדים הוא כדי לזקק מעשה גניבתם ולהוכיח שאינם ’גנבים’ כי לא הפקיעו רשות אלא חיזקו רשות אביהם ואביהם שבשמים, ובהליכתם בספירתם לקבל תורתם ולהיכנס לרשות אביהם שבשמים הוכיחו כן.
י. והנה העבד הוא כבהמה חסרת חייס ולכן מאכלו שעורים ולכאורה כן הוא קרבן העומר מאכל הבהמה ביציאה ממצרים. אך לאמיתו אינו כן אלא שהוא במידת ה’עומר’ של אכילת האדם, ובא להורות ש’עבד’ זה באמת אינו כבהמה אלא לקראת גילויו שהוא אדם, ולכן בסוף הדרך עתיד לקבל ב’עומר’ שלו שתי הלחם של חיטים שהם מאכל אדם.
וכבר את זה רמזו האחים לבנימין ’גנבא בר גנבתא’, לאמור ’דוקא מתוך מעשה ה’גנבה’ שאיננו מכוון לשפלות יוכח שיש לך חייס’.