Skip to content
דבר אמת

פרק ב: האמונה בכח ציווי ה' המקשר עליונים ותחתונים

  • Noach
  • 5787
  • Hebrew
View printout

ואחר התפעמו כפעם בפעם, אף על פי כן הוא מתחזק באמונתו יתברך, שהמצוה הוא התקשרות ודברי אלקים חיים, מן הרצון העליון 'שאמר ונעשה רצונו', עד סוף השתלשלות מדריגת השפלים.

השייכות עם המצוה, הוא ע"י האמונה בקדושתו

השייכות שיש לנו עם דבר שהוא לגמרי למעלה מהשגתינו, הוא רק בכח האמונה והביטול אל האמת שאינה נתפסת בשכלינו. וזה הוא ענין האמונה בקדושת המצוות, אשר אנו מקבלים בביטול ואמונה את מציאות קדושת המצוות, שבהם יש התקשרות מן הרצון העליון עד המציאות הגשמית, כי הקב"ה בעצמו רוצה ומאיר את אלוקותו ית' במעשי מצוות אלו. ואף על פי שאיננו מבינים כיצד יתכן הדבר ואיך הוא פועל, אבל אנו מאמינים באמונת אומן בקדושת המצוות, ובהכרה זאת אנו ניגשים לקיימם כאשר ציוה ה'.

ציווי ה' הוא המקשר בין האור האלוקי הרוחני למעשה המצוה הגשמי

ומה שכתב רבינו כי 'המצוה הוא התקשרות', היינו לפי שציווי ה' הוא הכח המקשר את הרוחניות עם הגשמיות, וזה הוא שורש היכולת להמשכת קדושת המצוות, שיוכל האדם לפעול ענין של אלקות בעשיית מצוה בגשמיות. והרי הקב"ה הוא 'מפליא לעשות' בכך שהוא מקשר את הנשמה הרוחנית בגוף גשמי (רמ"א או"ח ו), שזה הוא דבר שאינו ניתן להבנה, ולכן זה מכונה 'פלא' בנוסח הברכה 'ומפליא לעשות'. והיינו לפי שאפילו דבר שכלי אינו יכול להתלבש בצורה גשמית, וכל שכן הנשמה הרוחנית ונעלית הרבה יותר מסתם דבר שכלי. ובכל זאת עושה ה' פלא זה, ולוקח את הנשמה הרוחנית ומכניסה בתוך המערכת הגשמית של הגוף. וכח זה ה'מפליא לעשות' הוא המחזיק את הנשמה מלובשת בגוף, ובכוחה נמשכים חיי האדם בכל שנותיו. כי אם יפסיק כח פלא זה אפילו לרגע אחד, מיד תעזוב הנשמה את הגוף. ואכן בעת סיום ציווי ה' על הנשמה להתלבש בגוף, הרי היא מסתלקת ונפרדת מן הגוף, והיא עולה אל העולם העליון כמו שנאמר "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה". כי בעצם אין ביכולתה של הנשמה להיות בעולם הזה, כי היא שייכת לעולם הרוחני, וכל הימצאותה בגוף הגשמי הוא נגד טבעה, וצריכים להחזיקה כל הזמן בתוך הגוף.

כמו כן הוא בענין המצוות, אשר רק ציווי ה' לעשות את המצוה באמצעות דברים גשמיים, הוא מה שיוצר את החיבור בין האלוקות הנעלית הנמשכת בקיום המצוות, למציאות הגשמית של מעשי המצוות.

קיום מצווה בשביל שאמר ונעשה רצונו, זהו הכוונה הגדולה ביותר

וזהו ענין מה שמבואר בספרים הק' שהאדם צריך לכוין בעשיית המצוות לדעת המצוה, וכמבואר בדברי רבינו בכ"מ שכוונת קיום המצוות היא 'מפני שאמר ונעשה רצונו', וזו היא הכוונה הגבוהה ביותר שיכול האדם לבוא אליה. והטעם הוא על פי המבואר, כי יסוד ושורש הכח הנעלה של קדושת המצוות, אינו אלא מכח מה שיש ציווי ה' המקשר מעשים אלו עם אלוקותו ית', ולכן צריכים לכוין למען ציווי זה. וכאשר האדם מחובר לנקודה זו, הרי הוא מקושר אל החבל המקשר את הכל. כי גם אילו יכוין האדם את כל הכוונות הגדולים ביותר, אין ביכולתו לקשר דבר רוחני בחפץ ופעולה גשמיים, כי אין שום שייכות בין הגשמיות והרוחניות. אלא ציווי ה' לבדו הוא המקשר ביניהם, ולכן כאשר מתקשר האדם בעצם הציווי, הרי הוא מחזיק בחבל המקשר בין הרוחניות לגשמיות. וככל שמתבוננים וחשים את זה יותר, נפעלת התקשרות זו במצוה ביתר שאת וביתר עוז. והתקשרות זו אינה באה על ידי השגה והבנה, אלא על ידי ביטול ואמונה, כי האדם המקבל את הציוויים באמונה שלימה, הרי הוא בטל אל הציווי ומקושר לעצם קדושת המצוות כמבואר.

ענין טעמי המצוות הוא רק כדי לקרב את האדם לעשותו ברצון ובכוונה

ומאחר שיסוד כל המצוות ושורש קדושתם הם הביטול והאמונה בכח הציווי העליון, יש לבאר ולהסביר למה באמת יש בכלל ענין של טעמי המצוות ומה הענין בכל הכוונות שמכוונים בעת קיום המצוות, והרי עיקר הכל הוא רק הביטול אל הרצון העליון. אכן באמת כל טעמי וכוונות המצוות נועדו רק בשביל לקרב את האדם לעשיית המצוות ברצון ובכוונה, כי האדם מתקרב יותר בלבו ונפשו לעשות דברים שיש לו בהם איזה תפיסה והשגה, ולכן נמסרו לנו המצוות בטעמיהם וכוונותיהם. אבל אין התכלית לעשות את המצוות מפני אותם טעמים, אלא המכוון הוא להמשיך ולעסוק עוד ועוד בקיום המצוות באהבה ורצון, עד שסוף כל סוף יבוא האדם ויגיע אל הכוונה הנכונה בעשיית המצוה 'מפני שאמר ונעשה רצונו', וכן מבואר להדיא בדברי רבינו (פרשת לך לך ובכ"מ). וכ"כ גם בשפת אמת (פרשת אחרי תרל"ב) בשם החידושי הרי"ם, אשר נדב ואביהוא כיוונו כל הכוונות הנעלות ביותר בהקריבם אש זרה, אלא שהיה בזה את החיסרון "אשר לא ציוה אותם" שהיה חסר בזה את ציווי ה'.

ואמר החידושי הרי"ם כי מזה ניתן ללמוד, שאם אדם מקיים מצוה מחמת ציווי ה' אף בלי שום כוונה, כבר יש לו את הכל, וכל טעמי המצוות נועדו רק להקל על עבודת האדם לבוא לכך.

הטעמים הפנימיים הוא כדי לחבר את האדם לקדושת המצוות

[הן אמת שיש טעמים פנימיים בכל המצוות, דברים נעלים שאינם באים לעורר את רצון האדם, שהרי אינם עוסקים כלל בדברים מן העולם הזה, אלא בהמשכות השפעות רוחניות מעולם לעולם וממדרגה למדרגה. אבל באמת אין אותן כוונות מיועדות להיות טעמי המצוות וסיבות לקיומן, אלא הם מגלים לנו את המציאות של מה שנפעל בכח כל מצוה. והענין בכוונת אותן כוונות בקצרה הוא, שהאדם יתחבר לקדושת המצוות כמו שרואים אותם בהסתכלות אלקית, דהיינו שהאדם יקיים את המצוה באותו אופן שבו רואים את התועלת של המצוות בעולמות העליונים, ובכלל לא כמו אדם נברא העושה את מה שנצטוה. ולכן ענין זה שייך בעיקר לצדיקים שכבר מסרו את עצמם לגמרי בביטול גמור לרצון ה', וכל רצונם העצמי אינו אלא לקיים את 'שאמר ונעשה רצונו'. ואחר שזה נקבע בנפשם היטב, וזו היא כל מהותם הפרטית כנבראים. הרי הם כבר יכולים לעסוק בכל המצוות כמו שהקב"ה כביכול רואה אותם, ולכן הם מכוונים את כל ההמשכות והעניינים הפנימיים הנפעלים בכח המצוות.

אבל לאמתו של דבר יש להעיר בזה נקודה נוספת, אשר כל ההמשכות שבעולמות העליונים, בסופו של דבר בא הכל לידי איזה גילוי בעולם הזה, כי תכלית כל העולמות הם 'בשביל ישראל' וזו היא מטרת כל הנבראים מן הדברים הנמוכים והשפלים ביותר עד הנמצאים הדקים והמרוממים ביותר. ואם כן אין שום דבר הנמצא באיזה מקום בבריאה, אפילו במקום ובמדרגה הרוחנית והנעלית ביותר, שאין לזה איזו השפעה ותועלת לכלל ישראל. ואם כן הרי שהכל מתקשר זה בזה, גם התקשרות האדם בעצמו, עם כל מה שנפעל בעולמות העליונים, ואכמ"ל].

More in this printout

View the whole printout